"נסיעת מבחן"

הימים ימי ההתנתקות הכתומים. שלהי סיוון, מתחם הרכבת בארלוזורוב צבוע בכתום אף הוא. המולת יום שישי ניכרת היטב בחיילים שמדדים להם בכבדות לעבר תחנות האוטובוס כשהם מסתתרים מאחרי צ'ימידנים אימתניים. שירה, אשתי לעתיד, כחודשיים לאחר בואנו בקשרי השידוכין, וחודש וחצי לפני חתונתנו, יוצאת מרכבי בחוסר חשק ובעייפות ניכרת לעין.

היא נמצאת בשנת השירות הלאומי הראשונה שלה. ובעיצומו של תהליך התקרבות לחב"ד ולרבי. אני עוזר לה עם הסחיבה של התיק הכחול והגדול שלה, המכיל בגדים יקרים, ספרים ומצלמה יקרה מאוד. דרך ארוכה לפניה עד שתגיע לקיבוץ בדרום רמת הגולן. מונית השירות לטבריה כבר עמוסת נוסעים ומטען, בציפייה לנוסע האחרון. אני מנצל את ההזדמנות לכמה מילות פרידה ואיחולי שבת שלום.

ותוך כדי, שולף בנון שאלנט קופת צדקה זעירה כשאת חזיתו מעטרת תמונתו של הרבי. "זה בשבילך" אני אומר לה. "מה זה"? היא שואלת בעיניים טרוטות. "קופת צדקה" "לא יועיל, לא יזיק" אני מנסה את כוחי... "עזוב, אני לא מבינה ולא מאמינה בזה..." "אולי בכל זאת"? "לא, עזוב, קח את זה איתך". "לי כבר יש". "נו...טוב, המונית צריכה לזוז". "לא בכוח", אני מנסה בהפוך על הפוך, "אם את לא באמת רוצה, את לא חייבת..." "טוב, שיהיה",היא דחפה את הקופה לתיק, "שבת שלום, תתקשר אליי כשתוכל".

 אי החשק שגילתה לקופת הצדקה הזאת, ממש פגע בי עד לעמקי נשמתי. נפגעתי בשביל הרבי. לקחתי את התיק הכבד ובתנופה העמסתי אותו על המונית שתא המטען שלה עלה על גדותיו במזוודות ותיקים כהים. נופפתי לשלום וחזרתי לרכב במהירות מחשש לדו"ח חניה תל אביבי.

לאחר כשעתיים וחצי שירה על הקו מבולבלת משהו: "אתה לא תאמין מה קרה לי". "מה קרה, הכול בסדר"? אני שואל בחרדה. "לא, אל תשאל, מישהי לקחה את התיק שלי בטעות, נרדמתי במונית, ירדתי בתחנה האחרונה, הייתה שם אישה שעברה דירה ומסתבר שכל התיקים מאחור היו שלה, היא התבלבלה ולקחה גם את שלי ביניהם...אוף, אני לא מאמינה, הבגדים, הספרים והמצלמה...הכול שם". "קודם כל, לכי לתחנת המשטרה ותצהירי על אובדן התיק, אני אנסה לאתר את הנהג, או את תחנת המוניות, יהיה בסדר, אל תדאגי, נמצא את התיק". רגע, לא היה לך סימן מזהה? משהו"? "כלום, היה לי סרט כתום...אבל גם על התיקים שלה היו סרטים כתומים..." לאחר מספר שיחות, חלקן יעילות וחלקן עקרות הגעתי לנהג המונית שהיה כבר בדרכו לתל אביב.

נהג מאזור המשולש במבטא ערבי כבד: "כן, אני זוכר את האישה, היא ירדה בתחנה הראשונה בטבריה ולקחה את כל המזוודות. בעלה, דתי, נמוך כזה, חיכה לה עם סובארו לבנה. וואללה, לא יודע מה להגיד לך". התלונה הוגשה, השבת התקרבה והאוטובוס האחרון מטבריה עומד לצאת...אני מנדנד כל חצי שעה לשוטר בתחנת המשטרה בטבריה שכבר מזהה אותי, "אה, זה אתה עם התיק הכחול? לא, לא הגיע אלינו תיק כזה היום, תנסה ביום ראשון".

ויהי ערב ויהי בוקר, יום ראשון, יום שני, יום שלישי. הטלפון לא מצלצל ומפלס הייאוש עולה בהדרגה, עד ל"ייאוש מדעת". "לך עכשיו תשחזר את התיק הזה..." אני חושב לעצמי...

 בבוקר יום רביעי, יום בו נתלו המאורות הגדולים, ר"ח תמוז, האיר במוחי רעיון. "למה שלא תרדי לטבריה. יש שם הרי סניף של זול פה למהדרין. ואת אומרת שהאישה עם המזוודות הייתה חרדית, נכון? תתלי מודעה בכניסה לסופר: "נלקח תיק כחול בטעות ממונית שנסעה מתל אביב לטבריה ביום ו' האחרון, נא לפנות לטל':.... לכי תדעי, אולי היא עושה שם קניות...תתלי גם מודעה באזור תחנת היציאה של המוניות מטבריה לת"א...".

שלוש מודעות במספר נתלו באזור האסון, האחת בכניסה לזול פה, השנייה על יד תחנת המוניות והשלישית בסמוך למאפיית החלות הריחנית בהכשרו המהודר של הרב אוירבך. אימצתי לעצמי את שיטת "שלח לחמך על פני המים..."  יצוין, כי התקווה לנס כמעט ודעכה כליל.

ערב היום הגדול והנורא ג' בתמוז הגיע, אני מול נר הנשמה מתבונן בתמונתו של הרבי בסלון ביתי. כלתי שירה בביתה, בקיבוץ בדרום רמת הגולן. ומחשבותיה כבר לא נודדות לתיק האבוד ולתכולתו. היא חושבת על קופת הצדקה עם התמונה של הרבי שדחפה בכוח ובחוסר חשק גלוי. על "הפגיעה" בכבוד הרבי.  "הקב"ה, סליחה, אני מצטערת, עכשיו אני רואה שאתה לא מוחל על פגיעה בצדיקים שלך. וסליחה רבי יקר, אם פגעתי בכבודך, אני מבקשת ממך אם תוכל לסדר שהתיק יחזור אליי..." זלגו הדמעות מעיניה... בעודה חושבת ומבקשת , צלצל הפלאפון, מספר לא מוכר. "שלום, אני בנוגע לתיק...אשתי לקחה בטעות את התיק שלך... אני פה על יד תחנת המוניות,עכשיו ראיתי את המודעה שלך-את יכולה לבוא לקחת אותו?".

"אין על הרבי שלנו"! היא צועקת לי באוזן בהתלהבות, חציה בוכה חציה צוחקת ודמעות ההתרגשות זולגות אליי מהאפרכסת. ואני חושב לעצמי על גילגולו של נס או של התיק אם תירצו. סגירת מעגל שכזו בלתי צפויה לחלוטין...רק בכוחו של הרבי.

"אין על הרבי שלנו" אני נזכר בנס הפרטי שלנו וממלמל לעצמי את המילים האלה גם היום, ד"י שנים אחרי אותו יום מר וצורב. הרהורים על חיינו שהשתנו באחת. מחשבות על כך  שחייו של חסיד ללא הרבי שלו לעולם לא יהיו חיים מלאים. אני מסרב להינחם ולהיאחז בתקוות שווא או בחזיונות. אני רוצה את הרבי שלי כפי שהורגלתי אליו. לא מוכן להתפשר בשום אופן על פחות מזה. מעלין בקודש ולא מורידין... מי שיבקר בביתנו בימים אלה, לא יוכל להימלט ממסדר קופות הצדקה על המדף, כשאת כולן מעטרות פניו הקדושות והמאירות של הרבי.