מערכת COL
|
יום כ"ט סיון ה׳תשס״ח
02.07.2008
הכאב שבליבי
בכל פעם שהלכתי לרבי, או אפילו כאשר כתבתי לו, הרגשתי שהוא יודע ומכיר אותי. הרגשתי שהוא רואה אותי. ואני מתכוון לביטויים הללו – "מכיר אותי" ו"רואה אותי" – במובן העמוק ביותר ■ את התנחומים אני מוצא בכאב שבלבי, שהוא המקום שבו אני שומר את הרבי. שכן בכל פעם שאני מרגיש את הכאב הזה, הוא מזכיר לי את הרבי, את האדם שעבורו אני חש את הכאב ■ COL מתכבד להגיש את מאמרו המרגש של ג'יי ליטווין באדיבות אתר 'בית-חב"ד' למאמר
תמונה מיוחדת של הרבי המתפרסמת לראשונה ב-COL לרגל ג' בתמוז
ג'יי ליטווין
באופן בסיסי אני אחד מאותם אנשים "בשר ודם". אמנם כתביו של הרבי ומשנתו חשובים לי מאוד, ואמנם אני ממשיך לחוות את הרבי כחלק מאוד פעיל ומעורב בחיי, אבל עדיין חסר לי החיבור לבשר-ודם.
אולי עליי להתנצל על כך שלא הגעתי לגדולות ונצורות בתחום הרוחני. שכן אילו הייתי מגיע לגבהים רוחניים, אולי החיבור הרוחני שלי עם הרבי היה מספיק לי. או שאולי אז הייתי מפנים בצורה טובה יותר את האמת בעובדה שצדיק גדול, מרגע שהוא משתחרר מגופו הוא חופשי גם מן המוגבלויות שמציב גופו בפניו.
אבל אם עלי להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לכתוב, הרי עלי לכל הפחות להשתמש בה כדי לכתוב בכנות. ובכל הכנות, על אף הקשר הרוחני שלי אל הרבי, אני מתגעגע אליו. אני חש כאב בלבי – כאב הרצון לשוב ולחוות איתו קשר של בשר-ודם.
מה היה הקשר הזה? ובכן, אילו הייתי מספר לכם כמה מעט פעמים אפילו ראיתי את הרבי בחיים הממשיים, הייתם תוהים מדוע אני שרוי ביגון שכזה. ואילו הייתם יודעים שמעולם אפילו לא פניתי אליו באופן ישיר, אזי פליאתכם הייתה רבה אף יותר.
לא, הייתי פשוט אחד מאותם אנשים שהלכו לכמה מפגשי "פארברענגען" (=התכנסות חסידים עם הרבי. מעולם לא גרתי בקראון הייטס), עמדו פעם או פעמיים בתור כאשר הרבי היה מחלק דולרים לצדקה, שלחו מכתבים כשהיו זקוקים למשהו וקיבלו תשובות כשתשובות אלו אכן היו נחוצות. הייתי בן שלושים ושש כשראיתי את הרבי לראשונה, לפני כשבע-עשרה שנים.
אבל אתם רואים, בכל פעם שהלכתי לרבי, או אפילו כאשר כתבתי לו, הרגשתי שהוא יודע ומכיר אותי. הרגשתי שהוא רואה אותי. ואני מתכוון לביטויים הללו – "מכיר אותי" ו"רואה אותי" – במובן העמוק ביותר. הרגשתי עירום בפניו. ודרכו ראיתי את עצמי עירום ועריה. מופשט מגלימות האשליה וההונאה העצמית שלי.
בין אם הייתה לי הזכות לקבל ממנו מבט רגעי כשמבטינו הצטלבו לרגע בעת הרמת כוסית לחיים באחד ממפגשי ה"פארברענגען" והוא הניד לי בראשו; בין אם ברגע של התרגשות כשחלפתי לפניו לקבל דולר; או בין אם, באחד מאותם זמנים יוצאי דופן שבהם הוא הסתכל בי ותפס את מבטי למה שנראה אז כמו נצח אך למעשה היה כחמש או עשר או חמש-עשרה שניות בלבד, הופשטתי עירום ועריה. הוא ידע אותי, החל בעצמיותי השטחית והקטנונית ביותר ועד לעומקי ישותי, עומקים שאני עצמי בקושי ידעתי על קיומם.
עצמיותי המודעת לא יכולה לדעת ואף לא לתאר מה שהרבי נטע בתוכי במהלך אותם מפגשים. הדרכים הבלתי נתפסות שבהן הוא השפיע עליי; החיים, ההשראה, האומץ והמחויבות שהיו בלבי כאשר הלכתי מאותם מפגשים קצרים, שינו את חיי יותר משכל אדם יכול היה לצפות אי פעם כי חייו ישתנו.
אולם היה דבר-מה אחר, משהו הרבה יותר פשוט, יותר קל להבנה, יותר קשר לקיום בשר-ודם הפשוט של הרבי, שהיה לו עוצמה כבירה בחיי.
הייתה זו הציפייה שאראה את הרבי שוב. או ליתר דיוק, שהוא יראה אותי.
ידעתי שמתישהו בעתיד אהיה ניצב שוב בפניו כשאני עירום ועריה, כשעיניו חודרות דרך ה"הופעה החיצונית הנאה" שלי ורואות את מי שאני באמת.
ורציתי שגם הוא וגם אני נרגיש גאים ברגע הזה. ולא רציתי לחוש בושה. וידעתי שבעוד הרבי רוחש חמלה והבנה כלפי העצמי המאוד מוגבל שלי – עדיין, היו לו ציפיות גדולות ממני. הוא ראה את הפוטנציאל הגבוה ביותר שלי והאמין שאני מסוגל להגשים אותו. ולמרות שידעתי שהוא יאהב אותי למרות כל מה שעשיתי או לא עשיתי כדי לענות על ציפיותיו, הרי רציתי שהוא יאהב אותי בזכות מה שכן עשיתי כדי להגשים את ציפיותיו.
האם זהו קשר ילדותי? אולי. האם היה טוב יותר, בשל יותר מבחינתי לחיות מתוך שאיפה וחתירה להגשמת הפוטנציאל הגבוה ביותר שלי מבלי להיזקק ל"אישור מבחוץ"? אולי. אך כפי שאמרתי, אני אדם פשוט ומוגבל של בשר ודם, אשר לא הגיע לגבהים רוחניים שכאלה. כן יהי.
הציפייה של מפגש נשמה-אל-נשמה עם אדם שהגיע לגבהים עצומים כל כך הרבה יותר משביכולתי לתאר לעצמי, והידיעה שהמפגש הזה יחשוף את הפער שבין מי שהייתי ומי שהייתי מסוגל להיות – הציפייה הזאת עזרה לי להמשיך ללכת בדרך הישר. היא עזרה לי להיות יותר כנה עם עצמי. היא המריצה את הפוטנציאל שלי והכריחה אותי לראות את הפוטנציאל הזה כל הזמן בצורה מודעת. כאשר ראיתי את יכולת האהבה של הרבי, היא החדירה בי חיוניות והרחיבה את יכולתי שלי לאהוב. כאשר פגשתי באופן ישיר ואישי את יכולותיו של הרבי, היה בכך כדי להמריץ מחדש את כל יכולותיי שלי.
ותמיד, מדי יום ביומו, נשאתי עמי את הציפייה למפגשנו הבא.
אז מה אני עושה עכשיו?
יש לי הרבה עצות שהייתי רוצה לתת לעצמי בתשובה לשאלתי, כפי שאני בטוח שגם לרבים מביניכם הקוראים דברים אלו תהיינה עצות רבות ומלות חוכמה שתוכלו לחלוק עמי. מובן שקיימות אינספור דרכים, חלקן אולי אף עמוקות יותר, לקיים תקשורת עם צדיק ואף לקבל ממנו השראה כשאיננו יכולים לראות אותו, לשמוע את קולו ולחוות את נוכחותו הפיזית.
אבל כל זה לא מקל על הכאב שבלבי, ואף לא מהווה תחליף למפגשיי האישיים עם הרבי ולציפייה אליהם בכיליון עיניים. וגם לא מצאתי תחליף לרגע שבו אני עומד בנפש חשופה בפני אדם שמסוגל לראות אותי כפי שהנני ובו בזמן לאהוב אותי.
כאדם בשר-ודם, אינני מוצא ניחומים לא בזיכרונותיי ואף לא בכתביו של הרבי.
את התנחומים אני מוצא בכאב שבלבי, שהוא המקום שבו אני שומר את הרבי. שכן בכל פעם שאני מרגיש את הכאב הזה, הוא מזכיר לי את הרבי, את האדם שעבורו אני חש את הכאב. הוא מזכיר לי את מה שהוא לימד אותי: שלכל מחלה יש תרופה, לכל כאב יש ניחומים, לכל מעשה של אלוקים יש תכלית, לכל פגם ומחסור יש הגשמה והתמלאות, ובכל פוטנציאל שהרבי רואה בי מקופלת האפשרות להגשימו.
האם אמצא את הכוח, את החוכמה, את האומץ, את המסירות ואת האמונה בתקופה קשה זו?
הרבי חושב שכן.
● לכניסה למדור המיוחד של ג' תמוז ב'בית-חב"ד'
באופן בסיסי אני אחד מאותם אנשים "בשר ודם". אמנם כתביו של הרבי ומשנתו חשובים לי מאוד, ואמנם אני ממשיך לחוות את הרבי כחלק מאוד פעיל ומעורב בחיי, אבל עדיין חסר לי החיבור לבשר-ודם.
אולי עליי להתנצל על כך שלא הגעתי לגדולות ונצורות בתחום הרוחני. שכן אילו הייתי מגיע לגבהים רוחניים, אולי החיבור הרוחני שלי עם הרבי היה מספיק לי. או שאולי אז הייתי מפנים בצורה טובה יותר את האמת בעובדה שצדיק גדול, מרגע שהוא משתחרר מגופו הוא חופשי גם מן המוגבלויות שמציב גופו בפניו.
אבל אם עלי להשתמש בהזדמנות הזאת כדי לכתוב, הרי עלי לכל הפחות להשתמש בה כדי לכתוב בכנות. ובכל הכנות, על אף הקשר הרוחני שלי אל הרבי, אני מתגעגע אליו. אני חש כאב בלבי – כאב הרצון לשוב ולחוות איתו קשר של בשר-ודם.
מה היה הקשר הזה? ובכן, אילו הייתי מספר לכם כמה מעט פעמים אפילו ראיתי את הרבי בחיים הממשיים, הייתם תוהים מדוע אני שרוי ביגון שכזה. ואילו הייתם יודעים שמעולם אפילו לא פניתי אליו באופן ישיר, אזי פליאתכם הייתה רבה אף יותר.
לא, הייתי פשוט אחד מאותם אנשים שהלכו לכמה מפגשי "פארברענגען" (=התכנסות חסידים עם הרבי. מעולם לא גרתי בקראון הייטס), עמדו פעם או פעמיים בתור כאשר הרבי היה מחלק דולרים לצדקה, שלחו מכתבים כשהיו זקוקים למשהו וקיבלו תשובות כשתשובות אלו אכן היו נחוצות. הייתי בן שלושים ושש כשראיתי את הרבי לראשונה, לפני כשבע-עשרה שנים.
אבל אתם רואים, בכל פעם שהלכתי לרבי, או אפילו כאשר כתבתי לו, הרגשתי שהוא יודע ומכיר אותי. הרגשתי שהוא רואה אותי. ואני מתכוון לביטויים הללו – "מכיר אותי" ו"רואה אותי" – במובן העמוק ביותר. הרגשתי עירום בפניו. ודרכו ראיתי את עצמי עירום ועריה. מופשט מגלימות האשליה וההונאה העצמית שלי.
בין אם הייתה לי הזכות לקבל ממנו מבט רגעי כשמבטינו הצטלבו לרגע בעת הרמת כוסית לחיים באחד ממפגשי ה"פארברענגען" והוא הניד לי בראשו; בין אם ברגע של התרגשות כשחלפתי לפניו לקבל דולר; או בין אם, באחד מאותם זמנים יוצאי דופן שבהם הוא הסתכל בי ותפס את מבטי למה שנראה אז כמו נצח אך למעשה היה כחמש או עשר או חמש-עשרה שניות בלבד, הופשטתי עירום ועריה. הוא ידע אותי, החל בעצמיותי השטחית והקטנונית ביותר ועד לעומקי ישותי, עומקים שאני עצמי בקושי ידעתי על קיומם.
עצמיותי המודעת לא יכולה לדעת ואף לא לתאר מה שהרבי נטע בתוכי במהלך אותם מפגשים. הדרכים הבלתי נתפסות שבהן הוא השפיע עליי; החיים, ההשראה, האומץ והמחויבות שהיו בלבי כאשר הלכתי מאותם מפגשים קצרים, שינו את חיי יותר משכל אדם יכול היה לצפות אי פעם כי חייו ישתנו.
אולם היה דבר-מה אחר, משהו הרבה יותר פשוט, יותר קל להבנה, יותר קשר לקיום בשר-ודם הפשוט של הרבי, שהיה לו עוצמה כבירה בחיי.
הייתה זו הציפייה שאראה את הרבי שוב. או ליתר דיוק, שהוא יראה אותי.
ידעתי שמתישהו בעתיד אהיה ניצב שוב בפניו כשאני עירום ועריה, כשעיניו חודרות דרך ה"הופעה החיצונית הנאה" שלי ורואות את מי שאני באמת.
ורציתי שגם הוא וגם אני נרגיש גאים ברגע הזה. ולא רציתי לחוש בושה. וידעתי שבעוד הרבי רוחש חמלה והבנה כלפי העצמי המאוד מוגבל שלי – עדיין, היו לו ציפיות גדולות ממני. הוא ראה את הפוטנציאל הגבוה ביותר שלי והאמין שאני מסוגל להגשים אותו. ולמרות שידעתי שהוא יאהב אותי למרות כל מה שעשיתי או לא עשיתי כדי לענות על ציפיותיו, הרי רציתי שהוא יאהב אותי בזכות מה שכן עשיתי כדי להגשים את ציפיותיו.
האם זהו קשר ילדותי? אולי. האם היה טוב יותר, בשל יותר מבחינתי לחיות מתוך שאיפה וחתירה להגשמת הפוטנציאל הגבוה ביותר שלי מבלי להיזקק ל"אישור מבחוץ"? אולי. אך כפי שאמרתי, אני אדם פשוט ומוגבל של בשר ודם, אשר לא הגיע לגבהים רוחניים שכאלה. כן יהי.
הציפייה של מפגש נשמה-אל-נשמה עם אדם שהגיע לגבהים עצומים כל כך הרבה יותר משביכולתי לתאר לעצמי, והידיעה שהמפגש הזה יחשוף את הפער שבין מי שהייתי ומי שהייתי מסוגל להיות – הציפייה הזאת עזרה לי להמשיך ללכת בדרך הישר. היא עזרה לי להיות יותר כנה עם עצמי. היא המריצה את הפוטנציאל שלי והכריחה אותי לראות את הפוטנציאל הזה כל הזמן בצורה מודעת. כאשר ראיתי את יכולת האהבה של הרבי, היא החדירה בי חיוניות והרחיבה את יכולתי שלי לאהוב. כאשר פגשתי באופן ישיר ואישי את יכולותיו של הרבי, היה בכך כדי להמריץ מחדש את כל יכולותיי שלי.
ותמיד, מדי יום ביומו, נשאתי עמי את הציפייה למפגשנו הבא.
אז מה אני עושה עכשיו?
יש לי הרבה עצות שהייתי רוצה לתת לעצמי בתשובה לשאלתי, כפי שאני בטוח שגם לרבים מביניכם הקוראים דברים אלו תהיינה עצות רבות ומלות חוכמה שתוכלו לחלוק עמי. מובן שקיימות אינספור דרכים, חלקן אולי אף עמוקות יותר, לקיים תקשורת עם צדיק ואף לקבל ממנו השראה כשאיננו יכולים לראות אותו, לשמוע את קולו ולחוות את נוכחותו הפיזית.
אבל כל זה לא מקל על הכאב שבלבי, ואף לא מהווה תחליף למפגשיי האישיים עם הרבי ולציפייה אליהם בכיליון עיניים. וגם לא מצאתי תחליף לרגע שבו אני עומד בנפש חשופה בפני אדם שמסוגל לראות אותי כפי שהנני ובו בזמן לאהוב אותי.
כאדם בשר-ודם, אינני מוצא ניחומים לא בזיכרונותיי ואף לא בכתביו של הרבי.
את התנחומים אני מוצא בכאב שבלבי, שהוא המקום שבו אני שומר את הרבי. שכן בכל פעם שאני מרגיש את הכאב הזה, הוא מזכיר לי את הרבי, את האדם שעבורו אני חש את הכאב. הוא מזכיר לי את מה שהוא לימד אותי: שלכל מחלה יש תרופה, לכל כאב יש ניחומים, לכל מעשה של אלוקים יש תכלית, לכל פגם ומחסור יש הגשמה והתמלאות, ובכל פוטנציאל שהרבי רואה בי מקופלת האפשרות להגשימו.
האם אמצא את הכוח, את החוכמה, את האומץ, את המסירות ואת האמונה בתקופה קשה זו?
הרבי חושב שכן.
● לכניסה למדור המיוחד של ג' תמוז ב'בית-חב"ד'
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
