מערכת COL
|
יום כ"ז סיון ה׳תשס״ח
30.06.2008
לרצות ולבקש משיח באמת ● משא מאלף והרצאה להאזנה
"נכון שכולנו עדים לתופעה של הוא בחיים, בחיי היום יום שלנו, ההצלחה האדירה שישנו אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרט, ולמפעל השליחות בכלל, מעידה כמאה עדים אשר הוא בחיים, אולם האם בזה נתנחם? וכי אפשר למלא החלל הריק ע"י מאמר חז"ל זה או אחר. לאידך יטענו הטוענים, לא באנחות נושע, אנן פועלי דיממא אנן, ועת לבכות ועת לעשות לחוד, ולמה לעורר מרה שחורה יתירה כאשר מצוות היום בשמחה" ■ דברים מאלפים מאת הרב אברהם שטרנברג, שליח הרבי בניו-לונדון, קונטיקט, שנאמרו בוועידה של JLI ערב ג' תמוז תשס"ז ■ מוגש לרגל יום ההילולא ג' תמוז לסיפור המלא ● ב'כתבה מלאה': המאמר המלא והקלטה של הנאום באנגלית (24 דקות)
הרב אברהם שטרנברג
שליח הרבי בניו-לונדון, קונטיקט
ידוע הסיפור אודות חסיד של אדמוה"ז, שהתחזה כמתנגד כדי שיוכל לפעול בקרב קהילתם בהפצת המעיינות. מאחר שנפוץ הי' בעת ההיא, לארח מגיד שידרוש בשבתות עבור הקהל הרחב, הגיע מיודענו לעיר מסוים לבוש כאחד המגידים. כאשר בחנו אותו המתנגדים לעמוד על טיב דעותיו כלפי חסידים, ענה בחריפות – אתם יודעים מהו החילוק בין חסידים לשאר חרדים? חסידים חושבים כל היום אודות עצמם, בעוד שמתנגדים חושבים כל היום אודות הקב"ה. כמובן, שהמתנגדים נהנו לשמוע תשובתו, ונתנו לו רשות לדרוש.
לאחר שדרש בטוב טעם, אודות נחיצות לימוד תורת החסידות והצליח למשוך רבים למעיין, תמהו המקורבים של אותו מגיד, הייתכן שעבר על "מדבר שקר תרחק", כדי למשוך אותם לתורת החסידות? כאשר שאלו אותו לפשר הדברים, הסביר שמעולם לא דיבר שקר, רק שלא הבינו אותו לנכון.
וביאר הדברים בפשטות, שאצל חסיד מונח בפשיטות ובוודאות, אמיתית מציאות הבורא ואשר אין עוד מלבדו, לכן טרוד כל היום במחשבה אודות עצמו, איך מסתדר מציאותו עם הכלל שאין עוד מלבדו, והאם ישנו מידת אמת למציאותו, או שאינו רק דמיון בעלמא. לאידך, אצל המתנגד; מונח בפשטות שהינו מציאות חשובה, לכן הוא טרוד כל היום, לחקור אמיתית המציאות של הקב"ה. כלומר, איך מסתדר אמיתת מציאות הבורא עם אמיתת מציאותו.
בעמדנו היום ערב יום הקדוש יום ההילולא, ישנם ב' נקודות אמיתיות שקשורים ליום זה, שבהשקפה ראשונה נראים כסותרים זה את זה. מחד גיסא בבוא יום השנה של ג' תמוז בפעם הי"ג, ורואים ומרגישים, החלל הריק, היתמות, וההעלם והסתר שנוצר מאז אשר נשבה ארון ה' , והולך וגדול ההסתר מיום ליום, הרי יום זה מתבטא באבל ובכי. ובפרט כאשר עבר עלינו תקופה ארוכה כ"כ – י"ג שנה ועדיין לא נושענו, הרי זה מוסיף פצע ע"ג פצע על גודל השבר שנשברנו.
אולם בד בבד לימד אותנו הרבי. יותר מכל נשיא שהי' לפניו, אשר לפי אמיתת העניינים, מאחר שחיי הצדיק אינם חיים בשריים, הרי למרות שישנו מצב של צדיקא דאתפטר – אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחייהו. ואמרו חז"ל מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ומאריך הרבי בריבוי שיחותיו להסביר איך שזוהי אמיתת המציאות, ואדרבה הדיוק ב"זרעו בחיים" (ראה שיחת יו"ד שבט בפעם ה-13) קובע, שמשנה לשנה ישנו הוספה בחיים כמשל הזרע, אשר אדם זורע קב וכו'. וא"כ בבוא יום ההילולא אשר כל מעשיו ותורותיו אשר עמל משך כל זמן חיותו בעלמא דין, מתבטא הדבר עוד יותר, אשר הוא בחיים.
נשאלת השאלה, האם קביעה זו אמורה לנחם אותנו על האבל הגדול שפקד אותנו. הן אמת שסימן כ"ז של אגרת הקודש נכתב כדי לנחם את הנדכאים, הנאנחים והנאנקים אחרי פטירת ר' מענדל מהורודק ז"ל, אולם האומנם מוכנים אנו להתנחם בעניינים נשגבים, שאין לנו מושג בהם.
נכון שכולנו עדים לתופעה של הוא בחיים, בחיי היום יום שלנו, ההצלחה האדירה שישנו אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרט, ולמפעל השליחות בכלל, מעידה כמאה עדים אשר הוא בחיים, אולם האם בזה נתנחם ? וכי אפשר למלא החלל הריק ע"י מאמר חז"ל זה או אחר. וכי יעלה על הדעת, שאצל הרבי בתש"י הידיעה שהוא בחיים ניחם אותו?
לאידך יטענו הטוענים, לא באנחות נושע, אנן פועלי דיממא אנן, ועת לבכות ועת לעשות לחוד, ולמה לעורר מרה שחורה יתירה כאשר מצוות היום בשמחה.
בלקוטי תורה השבוע מסביר אדמוה"ז פי' הכתוב זאת חוקת התורה – שמצות פרה אדומה עם היותה מצווה פרטית, נקראת חוקת התורה. וביאור העניין הוא, שבעשיית מי חטאת מתבטא בגילוי העניין של רצוי ושוב. שריפת הפרה מדגיש הרצוי, ואילו מים חיים אל כלי, מדגיש הנחיצות של שוב לאחד, וזוהי עיקר כל המצוות, ו"החיות רצוי ושוב".
ובאותיות פשוטות יותר, הרבי כותב במכתב בתשי"א "מתגברים הגעגועים באשר כלה קיץ עובר חורף ועדיין לא נושענו. אבל מצד שני ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשוש, אשר יתיישן הדבר, ואור וחום ההתקשרות, לנשיאינו לתורותיו ולהוראותיו – אשר כולא חד – ילך הלוך וחסר".
ובאמת "ההרגל שעושה את שלו" יכול להתבטאות בשני הקצוות שהזכרנו לעיל. הן הכאב והאבל מהיתמות וההעלם והסתר: הרי בדרך הטבע בכל שעובר עוד שנה, מתרגלים לזה, ונעשה הלוך וחסר. והן מצד הרגילות, שכעת ההתקשרות היא ב"רוחניות העניינים", וכבר שגור בפי כל, שנמצאים כעת בתקופה של "הוא בחיים" מצד "זרעו בחיים". הרי מצד הרגילות. ישנו חשש אמיתי שנסתפק ב"הוא בחיים" רוחניים, והגעגועים ילך הלוך וחסור.
מהו א"כ העצה לזה, - "וימאן להתנחם" - ופירוש רש"י (בראשית ל"ז, ל"ה) "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי".
הוי אומר שהמיאון להתנחם, לא רק שהוא אינו בסתירה להגישה שהוא בחיים, אלא אדרבה, מכיוון שההתקשרות להרבי הוא דבר חי ואמיתי, הרי בזה שימאן להתנחם, ימשיך לחיות עם הרבי, ויוכל ביתר שאת וביתר עוז, להיות כלי ראוי להיות "זרעו בחיים" ואז יזכה להמחיש יותר העניין של "הוא בחיים" באופן שיביא לידי חיזוק ב"אור וחום ההתקשרות".
אולם מהו הפירוש בוימאן להתנחם? האם עלינו ליפול בייאוש ולהיות נדכאים מזה שאנו נמצאים בחושך כפול ומכופל ואין אתנו יודע עד מה, ולהיות בנפילות הרוח תמיד כל הימים?
כדומני שתלוי הדבר באופן של ה"וימאן להתנחם". באם המיאון להתנחם מגיע מצד הישות שלנו בטענה, הייתכן שמגיע לנו לחיות בדור זה שהחושך יכסה ארץ? הרי אמרנו שאין לזה שום תועלת, ולא באנחות נושע.
ברם באם ש"וימאן להתנחם" מתבטא בזה, שבשום אופן לא נרשה, ש"ההרגל יעשה את שלו" שהרי אין זה "מת שמשתכח מהלב", אלא זה "דבר חי", הרי גישה זו יועיל לנו, להרגיש עוד יותר ההוא בחיים.
באותיות פשוטות יותר, בזה שלא משלימים עם מצב זה, "וימאן להתנחם", גורם לנו להיות כלי להרגיש יותר ההוא בחיים.
והוא ע"ד המבואר בהמאמר ואתה תצוה (קונטרס פורים קטן תשנ"ב) שהכתית מהמצב של גלות, מביא למאור, – הכתית של ה"וימאן להתנחם" גורם שנרגיש יותר המאור – "הוא בחיים".
ושמעתי פעם פירוש נפלא למה שכותב אדמו"ר הזקן בסיום סימן ז"ך "שכל הקרוב קרוב יותר למשכן ה' בחייו קודם לברכה", דלכאורה אינו מובן, וכי משום שלפני כמה שנים הי' קרוב למשכן ה' הרי הוא קודם לברכה? אלא הפירוש הוא שכל הקרוב קרוב למשכן ה' בחייו, היינו שחייו היום יום – לאחר ההסתלקות – חדור בלהיות קרוב קרוב למשכן ה' – ער לעבט מיטן רבי'ן – ממאן להתנחם, ממאן להרשות לעצמו שההרגל יעשה את שלו, ממאן להשתכח מהלב ולכן חיי עם הרבי כדבר חי – קודם לברכה.
ומהו הברכה, ראשית כל להתברך בבני חיי ומזוני רווחי. אמנם חסידים צריכים להיות פקחים וצריכים לדעת מה לבקש.
בניו יורק פועל גמ"ח של חברת 'שומרי שבת', שהי' מתנהל ע"י ר' יוחנן גורדאן ע"ה, והיום מנוהל ע"י חתנו ר' שמעון שי' גולדמאן. בכל שנה הם עורכים מלוה מלכה במוצאי שבת פ' משפטים, פרשת אם כסף תלוה את עמי. היה להם חזקה שלפני שהזמינו את הקהל לאירוע, הם השמיעו סיפור חסידי או ווארט בנוגע ל"מרובים צרכי עמך" בנוכחות הרבי, תוך חבישת שטריימל.
לפני עשרים שנה, פרשת משפטים, תשמ"ז, סיפר ר' שמעון גולדמאן אודות חסיד של הרה"צ רבי נחום מטשערנאביל, שרבו התאכסן בביתו בבואו לעיירה משך שנים רבות. פעם שלח ר' נחום להודיע לאותו חסיד, כי לא יתאכסן אצלו אם לא יתן לו סכום של אלפיים רובל. לא עוד, אלא שלא יניחו לבקרו באכסנייתו, ואפילו לא לראותו בתפלתו ועריכת ה"שולחן". החסיד הנ"ל שכל רכושו לא הגיע אפילו כדי מחצית הסכום, לא הי' מסוגל להשיג סכום גדול שכזה, ולמרות גודל צערו לא התאכסן אצלו הר"נ וגם לא הרשה לבא לתפלות, ואפילו לא ללוותו בצאתו מהעיירה.
כעבור משך זמן, נקלע לעיירה זו אחד הפריצים בלווית חייליו, ששמרו על אוצר שנשא עמו. למזלו של אותו חסיד, התאכסנו החיילים בביתו, ובלכתם, שכחו את האוצר בביתו. כששבו לעיירה, חיפשו את האוצר בכל הבתים סביב ביתו של החסיד, ולביתו לא נכנסו, בדרך נס. לאחר שהתאיישו ועזבו את העיירה פתח החסיד את האוצר וגילה בדיוק את הסכום שביקש רבו, אלפיים רובל. הוא נטל את הכסף והביאו לרבו שאמר לו: מן השמים רצו לתת לך עשירות, אלא שרצו שתבקש על כך, לכן הוכרחתי לגרום לך צער, כדי שתצטער באמת על כך שאין לך אלפיים רובל, ותבקש באמת, ועל ידי זה תזכה לעשירות.
עד כאן הסיפור כפי שסיפר ר' שמעון שי' גולדמאן.
כשסיים לספר את הסיפור, חייך הרבי חיוך רחב ואמר: ישנו "קלאץ קושיא", אשר התירוץ היחיד שמצאתי לע"ע אינו אלא העדר הדיוק בפרטי הסיפור...
הרבי המשיך והוסיף: כיון שתוכן הסיפור הוא, שבכדי לזכות את החסיד בעשירות, היה צורך לעורר אצלו צער אמיתי על העדר העשירות, בכדי שאז יבקש באמת עבור עשירות. משום כך אין צורך לצערו ביותר משך זמן רב, שכל משך שבתו של ר' נחום בעיירה זו, הנה לא זו בלבד שלא יתאכסן אצל החסיד, אלא שגם לא יוכל לבקרו באכסניה אחרת, וגם לא יוכל להשתתף בתפילות והסעודות...
וע"ז המשיך הרבי ושאל: חסיד של ר' נחום מטשערנאביל, שיקר לו ביותר שמיעת תפילה אחת של רבו, "אמן יהא שמיה רבא", כמבואר במאמרי חסידות גודל העילוי דאמירת אמן יהא שמיה רבא של ר' נחום... שלא יניחוהו להכנס אפילו לתפילה אחת בלבד יצטער ביותר ויבכה בדמעות שליש, חסידישע טרערען. וא"כ, כדי לעורר צער אמיתי על שאין לו אלפיים רובל (כדי שיבקש עשירות) - מספיקה עצם העובדה שהצדיק לא יתאכסן אצלו, ולכל היותר שנמנע ממנו לשמוע תפילה אחת של הצדיק, ותו לא מידי.
לכן מסכם הרבי, שלא יתכן שהצער היה למשך זמן כה ארוך, ובטח אירע נס עם מציאת האוצר, בסמיכת זמן לבואו של הצדיק לעיר.
לדעתי, סיפור זה צריך להוות מסר מיוחד במצבנו אנו.
הרבי לימד אותנו לאורך כל השנים, שכלו כל הקיצים, והקב"ה רוצה שנבקש ונתבע את הגאולה מיד. לכן יש לתבוע ולצעוק עד מתי לגלות המר הזה? אך לפועל, כנראה שלא רצינו משיח באמת, וכפי שהרבי התבטא בשיחה הידועה בכ"ח ניסן "שצועקים מפני הציווי", ובהמשך לכך בחלוקת הדולרים פנה לזקני הרה"ח רשנ"ז ע"ה גורארי' באמרו - "לא פגע ולא נגע".
וכמו בסיפור של ר' נחום שלא הרשה לחסיד הנ"ל להתראות איתו רק בכדי שיבקש באמת, צריך ההעלם והסתר של ימינו לעורר אצלנו את הצער בכדי שנבקש עבור התגלות המשיח באמת. הרבי פסק שבכדי לעורר הצער, מספיק למנוע מחסיד תפילה אחת עם רבו, וא"כ מובן גודל הצער שנגרם לנו זה י"ג שנה!
צריכים אנו להיות נחושים בדעתנו: בפירוש, איננו משלימים עם המצב – "וימאן להתנחם" ואנו תובעים, ומתחננים, מעומק לבבנו, ובאמת: עד מתי! עד מתי! עד מתי! רצוננו לראות את מלכנו, רצוננו להתראות עם הרבי פה למטה בגוף גשמי ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו.
דברים שנאמרו בוועידה של JLI ערב ג' תמוז תשס"ז
להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
שליח הרבי בניו-לונדון, קונטיקט
ידוע הסיפור אודות חסיד של אדמוה"ז, שהתחזה כמתנגד כדי שיוכל לפעול בקרב קהילתם בהפצת המעיינות. מאחר שנפוץ הי' בעת ההיא, לארח מגיד שידרוש בשבתות עבור הקהל הרחב, הגיע מיודענו לעיר מסוים לבוש כאחד המגידים. כאשר בחנו אותו המתנגדים לעמוד על טיב דעותיו כלפי חסידים, ענה בחריפות – אתם יודעים מהו החילוק בין חסידים לשאר חרדים? חסידים חושבים כל היום אודות עצמם, בעוד שמתנגדים חושבים כל היום אודות הקב"ה. כמובן, שהמתנגדים נהנו לשמוע תשובתו, ונתנו לו רשות לדרוש.
לאחר שדרש בטוב טעם, אודות נחיצות לימוד תורת החסידות והצליח למשוך רבים למעיין, תמהו המקורבים של אותו מגיד, הייתכן שעבר על "מדבר שקר תרחק", כדי למשוך אותם לתורת החסידות? כאשר שאלו אותו לפשר הדברים, הסביר שמעולם לא דיבר שקר, רק שלא הבינו אותו לנכון.
וביאר הדברים בפשטות, שאצל חסיד מונח בפשיטות ובוודאות, אמיתית מציאות הבורא ואשר אין עוד מלבדו, לכן טרוד כל היום במחשבה אודות עצמו, איך מסתדר מציאותו עם הכלל שאין עוד מלבדו, והאם ישנו מידת אמת למציאותו, או שאינו רק דמיון בעלמא. לאידך, אצל המתנגד; מונח בפשטות שהינו מציאות חשובה, לכן הוא טרוד כל היום, לחקור אמיתית המציאות של הקב"ה. כלומר, איך מסתדר אמיתת מציאות הבורא עם אמיתת מציאותו.
בעמדנו היום ערב יום הקדוש יום ההילולא, ישנם ב' נקודות אמיתיות שקשורים ליום זה, שבהשקפה ראשונה נראים כסותרים זה את זה. מחד גיסא בבוא יום השנה של ג' תמוז בפעם הי"ג, ורואים ומרגישים, החלל הריק, היתמות, וההעלם והסתר שנוצר מאז אשר נשבה ארון ה' , והולך וגדול ההסתר מיום ליום, הרי יום זה מתבטא באבל ובכי. ובפרט כאשר עבר עלינו תקופה ארוכה כ"כ – י"ג שנה ועדיין לא נושענו, הרי זה מוסיף פצע ע"ג פצע על גודל השבר שנשברנו.
אולם בד בבד לימד אותנו הרבי. יותר מכל נשיא שהי' לפניו, אשר לפי אמיתת העניינים, מאחר שחיי הצדיק אינם חיים בשריים, הרי למרות שישנו מצב של צדיקא דאתפטר – אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחייהו. ואמרו חז"ל מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ומאריך הרבי בריבוי שיחותיו להסביר איך שזוהי אמיתת המציאות, ואדרבה הדיוק ב"זרעו בחיים" (ראה שיחת יו"ד שבט בפעם ה-13) קובע, שמשנה לשנה ישנו הוספה בחיים כמשל הזרע, אשר אדם זורע קב וכו'. וא"כ בבוא יום ההילולא אשר כל מעשיו ותורותיו אשר עמל משך כל זמן חיותו בעלמא דין, מתבטא הדבר עוד יותר, אשר הוא בחיים.
נשאלת השאלה, האם קביעה זו אמורה לנחם אותנו על האבל הגדול שפקד אותנו. הן אמת שסימן כ"ז של אגרת הקודש נכתב כדי לנחם את הנדכאים, הנאנחים והנאנקים אחרי פטירת ר' מענדל מהורודק ז"ל, אולם האומנם מוכנים אנו להתנחם בעניינים נשגבים, שאין לנו מושג בהם.
נכון שכולנו עדים לתופעה של הוא בחיים, בחיי היום יום שלנו, ההצלחה האדירה שישנו אצל כל אחד ואחד מאתנו בפרט, ולמפעל השליחות בכלל, מעידה כמאה עדים אשר הוא בחיים, אולם האם בזה נתנחם ? וכי אפשר למלא החלל הריק ע"י מאמר חז"ל זה או אחר. וכי יעלה על הדעת, שאצל הרבי בתש"י הידיעה שהוא בחיים ניחם אותו?
לאידך יטענו הטוענים, לא באנחות נושע, אנן פועלי דיממא אנן, ועת לבכות ועת לעשות לחוד, ולמה לעורר מרה שחורה יתירה כאשר מצוות היום בשמחה.
בלקוטי תורה השבוע מסביר אדמוה"ז פי' הכתוב זאת חוקת התורה – שמצות פרה אדומה עם היותה מצווה פרטית, נקראת חוקת התורה. וביאור העניין הוא, שבעשיית מי חטאת מתבטא בגילוי העניין של רצוי ושוב. שריפת הפרה מדגיש הרצוי, ואילו מים חיים אל כלי, מדגיש הנחיצות של שוב לאחד, וזוהי עיקר כל המצוות, ו"החיות רצוי ושוב".
ובאותיות פשוטות יותר, הרבי כותב במכתב בתשי"א "מתגברים הגעגועים באשר כלה קיץ עובר חורף ועדיין לא נושענו. אבל מצד שני ההרגל עושה את שלו. ויש מקום לחשוש, אשר יתיישן הדבר, ואור וחום ההתקשרות, לנשיאינו לתורותיו ולהוראותיו – אשר כולא חד – ילך הלוך וחסר".
ובאמת "ההרגל שעושה את שלו" יכול להתבטאות בשני הקצוות שהזכרנו לעיל. הן הכאב והאבל מהיתמות וההעלם והסתר: הרי בדרך הטבע בכל שעובר עוד שנה, מתרגלים לזה, ונעשה הלוך וחסר. והן מצד הרגילות, שכעת ההתקשרות היא ב"רוחניות העניינים", וכבר שגור בפי כל, שנמצאים כעת בתקופה של "הוא בחיים" מצד "זרעו בחיים". הרי מצד הרגילות. ישנו חשש אמיתי שנסתפק ב"הוא בחיים" רוחניים, והגעגועים ילך הלוך וחסור.
מהו א"כ העצה לזה, - "וימאן להתנחם" - ופירוש רש"י (בראשית ל"ז, ל"ה) "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי".
הוי אומר שהמיאון להתנחם, לא רק שהוא אינו בסתירה להגישה שהוא בחיים, אלא אדרבה, מכיוון שההתקשרות להרבי הוא דבר חי ואמיתי, הרי בזה שימאן להתנחם, ימשיך לחיות עם הרבי, ויוכל ביתר שאת וביתר עוז, להיות כלי ראוי להיות "זרעו בחיים" ואז יזכה להמחיש יותר העניין של "הוא בחיים" באופן שיביא לידי חיזוק ב"אור וחום ההתקשרות".
אולם מהו הפירוש בוימאן להתנחם? האם עלינו ליפול בייאוש ולהיות נדכאים מזה שאנו נמצאים בחושך כפול ומכופל ואין אתנו יודע עד מה, ולהיות בנפילות הרוח תמיד כל הימים?
כדומני שתלוי הדבר באופן של ה"וימאן להתנחם". באם המיאון להתנחם מגיע מצד הישות שלנו בטענה, הייתכן שמגיע לנו לחיות בדור זה שהחושך יכסה ארץ? הרי אמרנו שאין לזה שום תועלת, ולא באנחות נושע.
ברם באם ש"וימאן להתנחם" מתבטא בזה, שבשום אופן לא נרשה, ש"ההרגל יעשה את שלו" שהרי אין זה "מת שמשתכח מהלב", אלא זה "דבר חי", הרי גישה זו יועיל לנו, להרגיש עוד יותר ההוא בחיים.
באותיות פשוטות יותר, בזה שלא משלימים עם מצב זה, "וימאן להתנחם", גורם לנו להיות כלי להרגיש יותר ההוא בחיים.
והוא ע"ד המבואר בהמאמר ואתה תצוה (קונטרס פורים קטן תשנ"ב) שהכתית מהמצב של גלות, מביא למאור, – הכתית של ה"וימאן להתנחם" גורם שנרגיש יותר המאור – "הוא בחיים".
ושמעתי פעם פירוש נפלא למה שכותב אדמו"ר הזקן בסיום סימן ז"ך "שכל הקרוב קרוב יותר למשכן ה' בחייו קודם לברכה", דלכאורה אינו מובן, וכי משום שלפני כמה שנים הי' קרוב למשכן ה' הרי הוא קודם לברכה? אלא הפירוש הוא שכל הקרוב קרוב למשכן ה' בחייו, היינו שחייו היום יום – לאחר ההסתלקות – חדור בלהיות קרוב קרוב למשכן ה' – ער לעבט מיטן רבי'ן – ממאן להתנחם, ממאן להרשות לעצמו שההרגל יעשה את שלו, ממאן להשתכח מהלב ולכן חיי עם הרבי כדבר חי – קודם לברכה.
ומהו הברכה, ראשית כל להתברך בבני חיי ומזוני רווחי. אמנם חסידים צריכים להיות פקחים וצריכים לדעת מה לבקש.
בניו יורק פועל גמ"ח של חברת 'שומרי שבת', שהי' מתנהל ע"י ר' יוחנן גורדאן ע"ה, והיום מנוהל ע"י חתנו ר' שמעון שי' גולדמאן. בכל שנה הם עורכים מלוה מלכה במוצאי שבת פ' משפטים, פרשת אם כסף תלוה את עמי. היה להם חזקה שלפני שהזמינו את הקהל לאירוע, הם השמיעו סיפור חסידי או ווארט בנוגע ל"מרובים צרכי עמך" בנוכחות הרבי, תוך חבישת שטריימל.
לפני עשרים שנה, פרשת משפטים, תשמ"ז, סיפר ר' שמעון גולדמאן אודות חסיד של הרה"צ רבי נחום מטשערנאביל, שרבו התאכסן בביתו בבואו לעיירה משך שנים רבות. פעם שלח ר' נחום להודיע לאותו חסיד, כי לא יתאכסן אצלו אם לא יתן לו סכום של אלפיים רובל. לא עוד, אלא שלא יניחו לבקרו באכסנייתו, ואפילו לא לראותו בתפלתו ועריכת ה"שולחן". החסיד הנ"ל שכל רכושו לא הגיע אפילו כדי מחצית הסכום, לא הי' מסוגל להשיג סכום גדול שכזה, ולמרות גודל צערו לא התאכסן אצלו הר"נ וגם לא הרשה לבא לתפלות, ואפילו לא ללוותו בצאתו מהעיירה.
כעבור משך זמן, נקלע לעיירה זו אחד הפריצים בלווית חייליו, ששמרו על אוצר שנשא עמו. למזלו של אותו חסיד, התאכסנו החיילים בביתו, ובלכתם, שכחו את האוצר בביתו. כששבו לעיירה, חיפשו את האוצר בכל הבתים סביב ביתו של החסיד, ולביתו לא נכנסו, בדרך נס. לאחר שהתאיישו ועזבו את העיירה פתח החסיד את האוצר וגילה בדיוק את הסכום שביקש רבו, אלפיים רובל. הוא נטל את הכסף והביאו לרבו שאמר לו: מן השמים רצו לתת לך עשירות, אלא שרצו שתבקש על כך, לכן הוכרחתי לגרום לך צער, כדי שתצטער באמת על כך שאין לך אלפיים רובל, ותבקש באמת, ועל ידי זה תזכה לעשירות.
עד כאן הסיפור כפי שסיפר ר' שמעון שי' גולדמאן.
כשסיים לספר את הסיפור, חייך הרבי חיוך רחב ואמר: ישנו "קלאץ קושיא", אשר התירוץ היחיד שמצאתי לע"ע אינו אלא העדר הדיוק בפרטי הסיפור...
הרבי המשיך והוסיף: כיון שתוכן הסיפור הוא, שבכדי לזכות את החסיד בעשירות, היה צורך לעורר אצלו צער אמיתי על העדר העשירות, בכדי שאז יבקש באמת עבור עשירות. משום כך אין צורך לצערו ביותר משך זמן רב, שכל משך שבתו של ר' נחום בעיירה זו, הנה לא זו בלבד שלא יתאכסן אצל החסיד, אלא שגם לא יוכל לבקרו באכסניה אחרת, וגם לא יוכל להשתתף בתפילות והסעודות...
וע"ז המשיך הרבי ושאל: חסיד של ר' נחום מטשערנאביל, שיקר לו ביותר שמיעת תפילה אחת של רבו, "אמן יהא שמיה רבא", כמבואר במאמרי חסידות גודל העילוי דאמירת אמן יהא שמיה רבא של ר' נחום... שלא יניחוהו להכנס אפילו לתפילה אחת בלבד יצטער ביותר ויבכה בדמעות שליש, חסידישע טרערען. וא"כ, כדי לעורר צער אמיתי על שאין לו אלפיים רובל (כדי שיבקש עשירות) - מספיקה עצם העובדה שהצדיק לא יתאכסן אצלו, ולכל היותר שנמנע ממנו לשמוע תפילה אחת של הצדיק, ותו לא מידי.
לכן מסכם הרבי, שלא יתכן שהצער היה למשך זמן כה ארוך, ובטח אירע נס עם מציאת האוצר, בסמיכת זמן לבואו של הצדיק לעיר.
לדעתי, סיפור זה צריך להוות מסר מיוחד במצבנו אנו.
הרבי לימד אותנו לאורך כל השנים, שכלו כל הקיצים, והקב"ה רוצה שנבקש ונתבע את הגאולה מיד. לכן יש לתבוע ולצעוק עד מתי לגלות המר הזה? אך לפועל, כנראה שלא רצינו משיח באמת, וכפי שהרבי התבטא בשיחה הידועה בכ"ח ניסן "שצועקים מפני הציווי", ובהמשך לכך בחלוקת הדולרים פנה לזקני הרה"ח רשנ"ז ע"ה גורארי' באמרו - "לא פגע ולא נגע".
וכמו בסיפור של ר' נחום שלא הרשה לחסיד הנ"ל להתראות איתו רק בכדי שיבקש באמת, צריך ההעלם והסתר של ימינו לעורר אצלנו את הצער בכדי שנבקש עבור התגלות המשיח באמת. הרבי פסק שבכדי לעורר הצער, מספיק למנוע מחסיד תפילה אחת עם רבו, וא"כ מובן גודל הצער שנגרם לנו זה י"ג שנה!
צריכים אנו להיות נחושים בדעתנו: בפירוש, איננו משלימים עם המצב – "וימאן להתנחם" ואנו תובעים, ומתחננים, מעומק לבבנו, ובאמת: עד מתי! עד מתי! עד מתי! רצוננו לראות את מלכנו, רצוננו להתראות עם הרבי פה למטה בגוף גשמי ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו.
דברים שנאמרו בוועידה של JLI ערב ג' תמוז תשס"ז
להאזנה לחצו על כפתור ההפעלה, או באופצייה הנוספת:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
