ברומו של עולם / ארי אליסון

מחיאות כפיים סוערות מילאו את אולם הכנסים שבפריז, צרפת. על הבמה, הכריז המנחה זה עתה על הענקת הפרס היוקרתי Catherine Fargeon Award, הניתן על ידי ראשי ארגון UVS. המוני המשתתפים מכל רחבי בעולם, מומחים בהנדסה אווירית, כלי טיס ושאר עניינים של מעלה, נעמדו על מקומם והריעו לזוכה השנתי.
הכנס נערך מדי שנה על ידי הארגון הבין-לאומי לכלי טיס בלתי מאוישים, ארגון שקם במטרה לקדם את נושא המטוס ללא טייס (מל"ט) ושילובו בתעשייה האזרחית. לפני חמש שנים, הוחל בהענקת פרס לאנשים מהתעשייה שהרימו תרומה משמעותית בעניין. השנה, היה הזוכה יהודי מישראל, מיכאל עלוש.

אבל מיכאל לא היה שם.

אילו היה עלוש עולה על הבמה, היה גורם ללא-מעט מהנוכחים לשפשף עיניהם בתימהון. מהנדס האווירונאוטיקה מהתעשייה האווירית מתהדר בזקן ארוך ומאפיר, כיפת קטיפה שחורה מכסה את ראשו וציציות משתלשלות משני צדדיו. "לא יכולתי להגיע לטקס", הוא מסביר, "כיוון שנערך למחרת חג-השבועות, שבצרפת זה יום-טוב שני של גלויות. כיהודי שומר מצוות, כמובן לא הייתי טס ונוחת בעיצומו של חג. מילא, סיפרו לי מה היה שם, ואת הפרס כבר ישלחו בדואר..."

וזו, אם תרצו, תמצית חייו של מיכאל עלוש, מנהל כשירות טיסת מל"טים בתעשייה-האווירית וחסיד חב"ד מירושלים. וסיפור חייו, אף הוא כמוהו, נפרש על פני שנים ומדינות, ומשלב בין תורת התעופה וגורמי השמים ובין התורה והמצוות וחיי יראת-שמים. אז נא להדק את החגורות, אנחנו עומדים להמריא.


שאלה פשוטה וצעד ראשון        

מיכאל נולד בצרפת, בעיר לה-פלאש, ומשפחתו הייתה המשפחה היהודייה היחידה בעיר, המונה כ-20 אלף תושבים. אביו, שהגיע ממשפחה דתית (הסבא-רבא, הרב אליהו באהי עלוש, היה דיין בקונצנטין, אלג'יריה, ועלה לירושלים בתרנ"ב), התייתם לפני המלחמה השנייה והתגייס לצבא הצרפתי כדי לפרנס את משפחתו. בלה-פלאש הייתה גימנסיה צבאית, בה הוא למד ושירת לאחר המלחמה ומאוחר יותר אף שלח לשם את בנו, מיכאל. האם, שהגיעה מבית מסורתי, הדליקה נרות בכל ערב-שבת.
"קיבלתי חינוך יהודי מינימלי", מגדיר עלוש. "ועם זאת, אבי הנחיל לי גאווה יהודית. פעם בשנה, לקראת חג-הפסח, נסענו לפריז לקנות מצות ובשר כשר, וביום-הכיפורים ביקרנו בבית-הכנסת הקרוב ביותר, שהיה במרחק 40 קילומטר מהעיר".

את בר-המצווה שלו, הוא נזכר, ביקש אביו לציין באירוע מכובד בפריז. מיכאל זוכר את החגיגה כמרגשת מאוד.

"שנה לאחר מכן, בהיותי בן 14 ותלמיד בגימנסיה הצבאית, בתור היהודי היחיד במקום, ביקש ממני איש הדת במוסד למסור הרצאה בנושא יהדות לפני כל התלמידים", הוא מספר.

את הרקע לדבריו שאב מיכאל ממספר ספרים יהודיים בצרפתית שמצא בבית הוריו, ואת ההרצאה עצמה הוא מגדיר 'חצופה' במקצת. "ציטטתי מפרשת ראה, בה מדובר על נביא שקר, ויותר-מרמזתי על 'אותו האיש' ימ"ש... מלבד זאת, סקרתי את היהדות באופן כללי. הרצאה עיונית".

כשדיבר על נושא כשרות מאכלים, הרים אחד הנוכחים את ידו, ושאל אם המצווה הזו עדיין קיימת כיום. "הרי אתה יהודי, ואתה אוכל בדיוק כמונו", הקשה.

"זה עשה לי משהו", משחזר מיכאל. "השאלה הפשוטה, האמיתית הזו, זעזעה משהו בתוכי. כעבור זמן לא-רב התחלתי להקפיד על כשרות וקצת לשמור שבת. בבוקר היום השביעי עוד השתתפתי בקורס שנלמד בבית-הספר, אך לאחר מכן שמרתי על קדושת השבת, עד הערב". היה זה צעד אחד, ראשון בשורה, בדרכו חזרה אל חיק היהדות.
בתור נער, השתתף במחנות קיץ של תנועת הנוער 'תורה וציון'. "חבר'ה דתיים ציוניים", הוא מגדיר. "התחזקתי שם עוד קצת, ובגיל 18 אף הגעתי לביקור בארץ, במסגרת המחנה".

הביקור בארץ הותיר עליו רושם עז. "אהבתי את הארץ. מאוד. במכתב ששלחתי להורים שלי במהלך הביקור, כתבתי שאני רוצה, יום אחד, להיות חלק מהעם ומהארץ הזו. בכלל, מגיל צעיר, ידעתי בתת-מודע שאני חלק ממשהו גדול שטרם הכרתי, אבל יום אחד אהיה שייך אליו. מאוחר יותר הבנתי שזה היה הניצוץ היהודי שבי, שנכסף לחיים יהודיים אמיתיים שאכן שבתי אליהם", אך בל נקדים את המאוחר...
בגיל 20, נרשם מיכאל ללימודי מקצוע, במטרה להיות מהנדס. המגמה: לימודי אווירונאוטיקה. המקום: בית-ספר גבוה להנדסה בעיר טולוז.

"יש שם קהילה יהודית גדולה ומסעדה כשרה, וכך יכולתי להוסיף ולשמור על כשרות", הוא מספר. "בשבתות, התארחתי אצל רבה של טולוז, הרב חייק. אמנם לא הקפדתי על חבישת כיפה, אך לא הסתרתי את היותי יהודי. להפך, התגאיתי בזה".

לדבריו, לא נתקל באותם ימים בגילויי אנטישמיות. "בילדותי היו כמה מקרים בודדים. זכורה לי אפיזודה מגיל 4 או 5, שאחת מילדי השכנים כינתה אותי 'יהודי מלוכלך', ואני לא נשארתי חייב... חוץ מזה, לא היו לי בעיות. מהר מאוד גיליתי שכשיהודי מכבד את עצמו ודרכו, הוא זוכה לכבוד גם מהסביבה".

בטולוז, בעת לימודיו, הכיר את רעייתו לעתיד, קטי. סטודנטית יהודייה מבית מסורתי, שלמדה במגמת פסיכולוגיה. אף היא, כמוהו, התחזקה ביהדותה בזכות תנועות הנוער. הייתה זו שנת תשל"ו, כשבאו השניים בקשרי שידוכים. בדיוק באותה תקופה, הגיעו לעיר בני הזוג מטוסוב עם בתם התינוקת, חסידי חב"ד ושלוחי הרבי לטולוז, צרפת.

נוסעים לרבי

"הייתה זו, כמובן, ההיכרות הראשונה שלנו עם חב"ד", ממשיך מיכאל בסיפורו. "משפחת השלוחים חיפשו דירה, וקטי, שהתגוררה לבדה בבית גדול, שמחה להציע להם מקום. כך התהדק הקשר בינינו ובינם".

אגב, באחד מגיליונות 'כפר-חב"ד' משנת תשמ"ז, מופיעה כתבה על-אודות תחילת שליחותם של הזוג מטוסוב, וקטי מוזכרת שם אף היא.

"הם הכינו אותנו לקראת החתונה, ועודדו אותנו לכתוב לרבי", מוסיף עלוש.

וגם תשובה הגיעה, ובה ברכת הרבי לחתן ולכלה. ומעניין, הוא מציין, שאף שהמכתב מוען לטולוז, בראשו מצוין עבור "עלוש – לה-פלאש".

לאחר נישואיהם, הוצעה למיכאל עבודה בפריז, כמתכנן טייס אוטומאטי במטוסי המיראז' הצרפתיים. הם התגוררו שם שנתיים, אולם לא היו חלק מהקהילה היהודית במקום. "היה לנו קשר מסויים עם השליח, הרב אזימוב, ומדי פעם היינו מגיעים להשתתף בהתוועדות. לקראת חגי תשרי תשל"ט, החלטנו לטוס לארה"ב, לרבי".
ככה פתאום. בני הזוג עלוש אינם זוכרים סיבה מסוימת או מה ואיך הביאו אותם לארוז מזוודות ולהמריא לניו-יורק עם בתם התינוקת, לביקור ראשון ב-770. ראשון, אך בהחלט לא אחרון.

בקראון-הייטס זכו להכנסת-אורחים חמה ולבבית. "הייתה לנו הזכות לשהות אצל משפחתו של הרב ישראל שם-טוב, משפחה חסידית עם שמונה ילדים. הם עודדו והנחו אותנו לאורך הביקור, מתי יש התוועדות, היכן מברכים על הלולב של הרבי וכולי. בכ"ו בתשרי זכינו להיכנס ל'יחידות' (פרטית) אצל הרבי".

בשוחחו על אותן דקות ארוכות במחיצתו של נשיא הדור, מתערפלות עיניו של מיכאל עלוש וקולו יורד ללחישה. "אז עוד לא היינו מודעים לגודל הזכות שנפלה בחלקנו. אחד הנוכחים, חבר חסיד חב"ד שהכרתי מפריז, הורה לנו לומר תהילים לפני שניכנס והסביר לנו כמה חשובה כל דקה אצל הרבי, וכמה הרבי משקיע מעצמו עבור כל יהודי.

"בהגיע תורנו, נכנסו לחדר עם בתנו התינוקת, קרן-מרים. הרבי שוחח איתנו בצרפתית. למרות שהבנו את השפה, לא קלטנו את כל משמעות דבריו. 'יהיו לכם בשורות טובות בקרוב', בישר לנו, וגם אמר שנקבל ספר תניא חתום על-ידו וכן סידור תהילת-ה'.

"הרבי הביט בחוזקה על בתנו, ולמרות שחששנו שהיא תיבהל ותבכה, זה לא קרה. יצאנו מה'יחידות' נרגשים מאוד".

ברכתו של הרבי בנוגע לבשורות טובות אכן התקיימה. כעבור כמה חודשים נולד בנם, פינחס-גבריאל, המשמש כיום שליח בפניקס, אריזונה, שם הוא מכהן כרב הקהילה הספרדית. "יום נישואיו הוא כ"ו בתשרי", מציין עלוש. למי שלא זוכר, היה זה גם תאריך ה'יחידות'. "וזהו גם יום ה'לחיים' של הבת שלנו, קרן-מרים", אומר מיכאל, ומוסיף בחיוך, "ולא, לא תכננו את זה בכוונה...",

ואגב, ילדם השלישי, אפרים, שנסע כמה פעמים בשליחות חב"ד למזרח הרחוק, אמנם לא התחתן באותו תאריך אך באותו מקום – על-יד חדרו הקדוש של הרבי.
זמן קצר לאחר הביקור ב-770, קיבל מיכאל הצעת עבודה מחברת התעופה 'איירבאס' שבטולוז. בטרם החליטו על המעבר, התייעצו בני הזוג עם השליח. "אז, היה שם גן-ילדים יהודי ובו ארבעה תלמידים. היום קיים במקום בית-ספר יהודי עם למעלה מ-250 תלמידים...". כעבור מספר חודשים, עברה משפחת עלוש להתגורר בטולוז, והתערתה בקהילה היהודית שהחלה מתפתחת בעיר.

"הייתי די פעיל מבחינה יהודית וסייעתי לבית-חב"ד המקומי, אבל עדיין קיננה בי השאיפה לעלות לארץ", מספר מיכאל. "מטעם העבודה, נסעתי לארה"ב לעיתים קרובות, ונהגתי לנצל את ההזדמנות כדי לשבות בקראון-הייטס ולהכניס פתקים לרבי.
"באחד מביקוריי, מרחשוון תשמ"ב, כתבתי לרבי ושאלתי אם הגיע הזמן לעלות לארץ. תשובתו של הרבי הייתה: 'באם פרנסתו עתה בשמירת שבת ויום-טוב וכו', קדימה שימשיכו בעירם עתה. אזכיר על הציון".

מיכאל מודה שהופתע מהתשובה. מאוד הופתע. "הייתי בטוח שהרבי יעודד את עלייתנו לארץ-הקודש, אך כנראה שהייתה מטרה בהמשך שהייתנו בטולוז. הרב שם-טוב, אצלו נהגתי להתארח בביקוריי בניו-יורק, אמר לי שאם אני מהרהר אחר דברי הרבי כנראה שעוד חסרה לי טיפת חסידות. היום אני יודע", הוא מחייך, "שהיה חסר לי ים". ולאחר הרהור הוא מוסיף, "ועדיין חסר לי...".

השליח בטולוז, איתו שוחח מיכאל, הסביר שלרבי אין מדיניות גורפת לגבי עלייה לארץ, אלא כל שואל נדון לגופו, מפני שיש הרבה תפקידים שעל חסידיו למלא דווקא בחו"ל. בעיר לא היו שומרי שבת רבים, מזכיר עלוש, והוא, כמהנדס בכיר, היווה דוגמה ומופת ליהודי שומר מצוות.

משפחת עלוש נשארה בטולוז, כהוראת הרבי. בינתיים גם נולד בנם הרביעי, יקותיאל-ישראל. השם ישראל נולד על רקע הכמיהה החזקה לעלות יום אחד לארץ-ישראל...

בשנת תשמ"ה, החליט צה"ל על בניית מטוס-קרב משלו – ה'לביא'. היה זה פרויקט בסדר גודל עצום, ומהנדסים מכל רחבי העולם הוזמנו להגיע ארצה ולהשתתף בו. מיכאל עלוש, כמהנדס אווירי בכיר, קיבל אף הוא הצעה לבוא לארץ ולקחת חלק במלאכה.

"שאלתי את הרבי אם לעלות ארצה, בלי להזכיר את פרויקט ה'לביא' ותשובתו הייתה, 'כעצת ידידים מבינים בעירו עתה'", הוא מספר. כשהתייעץ עם ידידיו, ציינו את השינוי בתשובתו של הרבי: לא עוד שלילה מוחלטת. מיכאל המשיך לשמוע פרטים לגבי ההצעה מישראל, וכשהתקרב מועד ההחלטה, פנה שוב בשאלה אל הרבי. "הפעם הזכרתי את ה'לביא' ושאלתי מפורשות אם לקבל את ההצעה".

תשובתו של הרבי לא איחרה לבוא...

הכתבה במלואה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'