שלוחים וגבירים
מאמר דעה - קורח מכאן ומכאן...
אלישיב הכהן קפלון

ידוע מאמר חז"ל, שקרח עשיר היה. למעשה, על אף כל מעלותיו, נראה שמשה רבינו היה צריך להתמודד מול גביר עז פנים. אלא שקורח בניגוד לימינו, היה בעמדה נחותה ביחס למשה, שכן משה רבינו עצמו עשיר היה (כמובא ברש"י עה"ת).

אכן, ממשיכי דרכו של משה רבינו (ש"אוהב ישראל היה"), השלוחים שי', בדרך כלל אינם גבירים, ומצד חושך הגלות צריכים הם להזדקק לטובתם של הגבירים.

אלא שבתפיסת העבודה של השליח מול הגביר יכולים להיות כמה אופנים, ומלמעלה למטה:

1) העשיר הוא עוד פוטנציאל של קירוב יהודי ליהדות, ומה גם שאפשר כאן לתפוס שתי ציפורים במכה אחת... גם לקרבו ליהדותו, שזהו עיקר עניין השליחות לכולי עלמא, וגם ליהנות מהנגישות שלו ל"עניני ממון". נכון שגם בתפיסה זו, הגביר הוא בהחלט לא סתם עוד פוטנציאל לקירוב, אלא פוטנציאל מועדף. אך עד כאן הכל לגיטימי בהחלט.

2) הרי "זה (השליח) נהנה וזה (הגביר) לא חסר"... אז שיתן! ומה גם שיש לזכותו במצוות צדקה. אם בעקבות הצדקה, הוא גם יתקרב לתומ"צ בכלל – מה טוב ומה נעים. כאן קירובו ליהדות של הגביר, כבר אינו עומד בראש מעייניו של השליח.

3) לא מדובר כלל במצוה, וכמו"כ - אחת היא לי מאיזה עסקים לא כשרים מרוויח הגביר את הכסף, ובלבד שהבעיות הכספיות של בית חב"ד ייפתרו. במדרגה זו אין התעניינות באישיותו (היהודית) של הגביר, רק בכיסו. באופן פראדוכסלי לחלוטין – השליח עשוי אפילו לחשוש שמא הגביר יתקרב ליהדות, ואז יתחיל להתערב יותר מדי בהחלטות הנוגעות ליעדים שאליהם הכסף מופנה. או: שאם יתקרב, הרי יפסיק את עסקיו הלא-כשרים, וכבר לא יהיה גביר כל כך גדול, וכבר היו דברים מעולם, כידוע לשלוחים. אך גם במקרה זה, הטעות היא עדיין רק כלפי הגביר עצמו: בחשיבה זו אנו נמנעים מלהשקיע כוחות בקירובו לתומ"צ.

4) הגרוע מכל: ההתעניינות בכיסו של הגביר משולבת עם תחושה של כבוד גדול לשהות במחיצתו של בעל הכיס. כבר לא יאה לשליח שי' לשבת עם פשוטי העם. הוא מתרועע רק עם החשובים שבקהילה כביכול. העובדה שאלה נמוכים, במקרים מסויימים, ברמתם האינטלקטואלית מרבים מחברי הקהילה ה"פשוטים", אינה מעסיקה את השליח, שנשבה כבר בקסמו של הגביר בעל הביטחון העצמי, החברה'מן, ובעל האפשרויות הבלתי מוגבלות.

במקרה זה הטעות היא כלפי כל הקהילה, שמראה פנים שוחקות לשליח, אך בלבה שומרת לו טינה על הניכור שלו כלפיהם, ואזי התקרבותם של חברי הקהילה ליהדות, כבר אינה פנימית וכנה.

אז נכון שהכל התחיל לשם שמים, לשם הצלת המוסדות וכו', אבל ההמשך פגע במוסדות אלו עצמם!

חובה לציין, כי מדובר כאן במקרים חריגים. ישנם שלוחים חסידיים רבים שהתלות בגביר הפכה עליהם לנטל נפשי כבד, ובשבילם כל הכרכור סביב העשיר המפונק הוא בבחינת מסירות נפש, כדי להחזיק את המוסדות.

מעל הכל – עלינו לקדש שם שמים בהתנהגותנו האישית, ולהיות סמל של מנהיג קהילה אמיתי, שבאמת אכפת לו מכולם.

אף שהשלוחים אינם עשירים כמשה רבינו, אך כיון שהם שלוחים של הרבי, משה שבדורנו, שהוא ה"עשיר" האמיתי – הרי הם יכולים בהחלט ללמוד ממשה רבינו, בהתנהגותו עם קורח, את שני הדברים: מחד, לנסות להציל את הגביר (קירובו ליהדות), ומאידך, כשהוא עדיין אינו מראה "סימני שבירה", יש לדבר איתו בסגנון של גביר ו"לאיים" עליו.

ובעניננו: לרמוז לו שהקהילה לא הוקמה כדי לתת לכמה גבירים את העונג להיות חברים במועדון יוקרתי מצומצם, אלא כדי לדאוג לכל יהודי, ואם כן – יש לו את הכבוד להיות מי שבזכותו הקהילה מתקיימת, וכי טובת הקהילה על כל גווניה, היא העיקר במשימותיו של השליח. רק "לאחר מכן" יש לתת לו את היחס המועדף שהוא דורש, מטבע הדברים.

דוקא מסיבה זו - "רבי מכבד עשירים" (כמחז"ל), וכפי שהרבי הסביר זאת פעם בשיחה לגבירים, שאם הקב"ה עצמו נתן בהם אימון בכך שינצלו את הכסף לדברים טובים, ולכן בחר בהם דוקא שיהיו הם העשירים – הרי הם אכן ראויים לכבוד.