הרב שי עמאר הוא מרצה מבוקש מאוד בפלורידה וגם מחוצה לה. המבטא הספרדי שלו, המלווה בניב צרפתי מודגש, רק מקל על קהל-היעד שלו, יהודים מעדות המזרח בעיקר, להתחבר לרעיונות החסידיים העומדים במרכז הרצאותיו.

במיאמי עצמה הוא פעיל בולט בקהילה הספרדית, שמצליח לשלב בבית-הכנסת שלו בין תפילות בנוסח ספרדי לפעילות חב"דית במתכונת מלאה, ולאחרונה פועל בבית-הכנסת שלו גם 'מכון סמיכה' בו לומדים כעשרה בחורים בראשות הרב בערל גורארי.

כשהתפללתי בבית-הכנסת שלו בשבת, ממש התפעלתי מההערצה השוררת כלפיו מצד המתפללים. ראיתי את הרצינות העמוקה שבה הם ניגשים אליו כדי שיעשה להם 'מי שבירך', וכמעט קיבלתי תחושה שמדובר באיזה 'בבא'... אבל לאחר ששמעתי מפיו על הדרך המרתקת שבה הגיע לחב"ד, הבנתי שאין מתאים ממנו להנחיל להם את רעיונות החסידות בשפה שהם מכירים.

הרב שי עמאר נולד לפני כ-35 שנה בכפר-סבא למשפחה שמוצאה מקזבלנקה שבמרוקו. סבו היה רב ושו"ב במרוקו, אך הוריו ניהלו אורח-חיים פשרני, מה שמקובל לכנות 'מסורתי'.

כשהיה בגיל שנתיים היגרו הוריו למונטריאול שבקנדה, שם גרה המשפחה עד עצם היום הזה. החינוך שקיבל שי בביתו היה 'מסורתי' עד 'דתי', ובתור נער צעיר היה חבר בארגון 'בני עקיבא' המקומי. לקראת הבר-מצווה שלו הגיע סבו הרב ראובן ז"ל למונטריאול. הסבא הציע לנכד ללמוד בצוותא איתו, אך הנכד התחמק ממנו. בשלב זה בחייו עדיין לא הכיר את מעלת לימוד התורה, ולא ידע מה הוא מפסיד.

בהיותו כבן 14 הציעו לו פעם לנסוע לניו-יורק ולבקר אצל הרבי מליובאוויטש. שי התפעל מאוד ממה שראה אז אצל הרבי. "ברגע שראיתי את הרבי ידעתי שאני 'שלו'", הוא אומר. "זה היה אצלי ברור".

את השבת ההיא במחיצת הרבי הוא זוכר היטב, במיוחד את תפילת מנחה שאז התפלל הרבי ב'זאל' למעלה ושי הצעיר זכה לעמוד ממש קרוב אליו. "באותו רגע הרגשתי שאני ניצב ליד מלאך אלוקים שחי כאן בעולם הזה...".

ביום ראשון עבר שי לפני הרבי במעמד חלוקת הדולרים לשליחות-מצווה וביקש מהרבי ברכה להצליח בלימודיו בישיבה. הרבי איחל לו בצרפתית: 'נסיעה טובה, מזל טוב, בשורות טובות'.

אבל החוויה העיקרית השמורה עמו מאותו יום קשורה דווקא לרגעים שלפני נסיעתו חזרה למונטריאול. "בדיוק לפני שעלינו לאוטובוס, הודיעו לנו שהרבי ייכנס תכף לתפילה ב'זאל' הגדול ומיד נכנסנו כולנו ל-770. זה היה בי"ב תמוז תשמ"ז בשעת לילה מאוחרת, וכשהרבי נכנס לבית-המדרש, החסידים ניגנו 'ואני אבטח בך'. כל האורחים ממונטריאול עמדו מצד ימין, אבל אני רציתי לזכות לתשומת-לב אישית מהרבי ונעמדתי בצד שמאל. כשהרבי עבר לידי, הוא נעצר לרגע מולי, הביט לתוך עיניי ולרגע קצר חשתי כאילו אני מאבד את הכרתי. לא ידעתי איפה אני נמצא ומה קורה אתי... הרגשתי כאילו איזה זרם עובר אליי מתוך עיניו של הרבי. כאשר התעשתי, ראיתי שהאנשים מסביבי מתבוננים בי ואינם קולטים מה קורה פה...".


תנועות כשל הרבי

שי עצמו רצה ללמוד ב'ישיבה קדושה' בארץ-ישראל, אך מאחר שהוריו רצו שיסיים תחילה את לימודי ה'בגרות', נכנס לישיבה-התיכונית בכפר-מימון הסמוך לנתיבות, שם למד במגמה הצרפתית.

כבר בגיל 15 התחילה להתפתח אצל הבחור הצעיר נטייה עזה להכיר את השקפות-העולם של כל החוגים ביהדות. מצד אחד, חבריו בישיבת 'בני עקיבא' כינו אותו 'חב"דניק' ("כשהיינו שרים, אפילו הייתי עושה בידי תנועות חזקות כמו שראיתי שהרבי עושה"). מצד שני, למרות שנמשך לחב"ד, עדיין לא החליט סופית לאן הוא שייך. הוא נפגש עם הרבה רבנים, ביניהם הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת-גן, ביקר בכמה ישיבות ליטאיות בבני-ברק וגם פיתח קשר עם אנשים מחצרות חסידיות שונות.

בתקופה זו, וגם במהלך השנים הקרובות, השתדל לקבל מכל אדם שמצא אצלו דבר חידוש ("החלפתי דעות עם כל מי שנפגשתי. או שביקשתי ללמוד ממנו, או שהצעתי לו שאלמד אותו..."). כשהוא נשאל כיום מה חיפש באותן שנים, הוא משיב: "חיפשתי את הדרך האמיתית ביהדות, דרך שתוביל אותי לעבודת ה' בצורה הכי נכונה".

בסופו-של-דבר הגיע אל הרב ברכץ, שעמד בראש 'כולל' לדוברי צרפתית בירושלים. אצלו העמיק שי את ידיעותיו ב'תניא' ובספרי חסידות נוספים, עד שהחליט כי מקומו בחב"ד. "זה פשוט משך אותי בצורה חזקה", הוא מסביר. "הרגשתי שזה מה שמדבר אל הנפש שלי".

כעבור שנה חזר שי בן ה-16 למונטריאול, והחליט לסלול לעצמו את הדרך. הוא התעניין היכן ממוקמת ישיבת חב"ד בעירו והגיע לבניין הישיבה ברחוב ווסטבורי. "באותו שלב בחיי פשוט חיפשתי לי מורה-דרך, מישהו שידריך אותי בעבודת ה'.

בישיבה ראיתי חסיד זקן שמתפלל תפילת שחרית במתינות גדולה, והחלטתי שזה האיש שמתאים לי. זה היה הרב משה רובין. לאחר שסיים להתפלל, ניגשתי אליו וכדי להיכנס איתו בדברים, שאלתי אותו איזו שאלה בחסידות. מיד ראיתי שהוא פתוח לענות לי על כל שאלותיי ולהסביר לי הכול על דרכי החסידות. בתקופה הקרובה קבעתי איתו לימוד אישי בחברותא, ובמשך כל אותו קיץ למדנו מדי בוקר שלוש שעות בביתו. הלימוד היה קצת בעברית, קצת ביידיש וקצת באנגלית... אבל מבחינתי, העיקר היה שזכיתי לגלות חסיד שכולו לב. זה היה פשוט נפלא לראות איך הוא חי את החסידות באופן פנימי. ממש מדהים".

איכשהו הרגיש שי שהלימוד הזה מפצה אותו על כך שבשעתו לא למד עם סבו. "פעם שאל אותי אבי עם מי אני לומד, ועניתי לו: עם ראביי רובין. אבא התפעל מאוד ואמר לי: 'הרי זה היה השם של סבא שלך,'רבי ראובן'... (באקצנט מרוקאי, 'רבי ראובן' נשמע כמו 'רבי רובין'). מסבב הסיבות סידר את העניינים כך שבמקום ללמוד אצל סבי רבי ראובן אלמד אצל רבי רובין".

הלימוד אצל הרב רובין העניק לשי חמימות חסידית והדרכה בסיסית בעבודת ה', בדרך חסידות חב"ד. אלא שהוריו עמדו על כך שיוציא תעודת-בגרות, ומאחר שהאפשרות לחזור לארץ-ישראל נשללה ממנו מסיבות טכניות, הוחלט שילמד בישיבה תיכונית בחו"ל. כך הגיע לישיבת אקס-לה-בן הליטאית שבצרפת, לא לפני שקיבל את ברכתו של הרבי לצעד הזה.


רק שם תוכל לצמוח

לא קל היה לו להתאקלם בישיבה הליטאית המובהקת, שהיחס המתנכר שהפגינו ראשיה כלפי חסידות הפריע לו מאוד. שי החליט 'להראות להם' מה זה חב"ד ולזכות אותם בשמיעת דברי תורה של הרבי. "יום אחד התקיימה בישיבה תחרות של אמירת פלפולים. 25 תלמידים מבוגרים אמרו פלפול לפני כל הישיבה, ואני הצעיר זכיתי במקום השני. הבסיס לפלפול היה שיחה של הרבי על פרשת-השבוע, ש'נגלה' וחסידות משולבים בה, ולאחר שעיינתי בכל המראי-מקומות של השיחה פיתחתי סביבם פלפול שלם. כולם היו בהתפעלות עצומה מהרעיונות החדשים ששמעו, והודו לפניי שדברים נפלאים כאלה לא שמעו מעולם. בשעת מעשה לא גיליתי לחבריי מהיכן שאבתי את הדברים. הפרס שקיבלתי היה זיכוי לרכישת ספר, וקניתי לעצמי סט שולחן-ערוך של אדמו"ר הזקן. כששאלו אותי למה בחרתי דווקא בזה, גיליתי להם שאני קשור לחב"ד ורק אז אמרתי להם שהפלפול שהשמעתי לפניהם מבוסס על דברי הרבי מליובאוויטש".

התגלית המרעישה הכתה בהלם את ראשי הישיבה, שחששו פן הבחור הכישרוני יחמוק מידיהם ועוד יעבור לחב"ד...

"אחד הר"מים שם קירב אותי מאוד ואמר לי במפורש: 'חבל שתלך לחב"ד, אתה חייב ללכת לישיבה ליטאית כי רק שם תוכל לצמוח גדול בתורה'. אליהם הצטרפו קולות של כמה מחבריי שטענו כי 'בחב"ד לא לומדים ורק מניחים כל היום תפילין לאנשים ברחוב'. נטיתי לקבל את דעתם וחשבתי ללמוד עוד כמה שנים בישיבה ליטאית, ואחר

כך ללמוד שנה אחת בישיבה חב"דית, כדי להשלים קצת את הידע שלי בחסידות".

בסיום לימודיו באקס-לה-בן, התלבט שי אם להמשיך בישיבה ספרדית-ליטאית או לעבור לישיבה חב"דית. לאחר שכבר נבחן והתקבל לישיבה מהסוג הראשון, הבריק במוחו רעיון. "תאר לעצמך שמשיח יבוא היום", אמרתי לעצמי. "היכן תרצה למצוא את עצמך – בישיבה ליטאית, שבה כל אחד דואג לבנות את עצמו, או בישיבה חב"דית, שבה עושים הכול כדי להביא את הגאולה לעולם?... וכך הגעתי למסקנה ההכרחית: אם אני מאמין באמת שכל התכלית של העולם היא 'להביא לימות המשיח', אז הדבר הכי חשוב זה שלפחות אהיה על הרכבת הנכונה. באותו רגע סרו ממני באחת כל הספקות. החלטתי לחפש ישיבה חב"דית שתתאים לי".

לשי יש אופי וסגנון אירופיים, וכך מצא את עצמו מתקבל לישיבת חב"ד במנצ'סטר. שי למד שם כמה שנים, והיה קרוב מאוד גם לראש הישיבה הגה"ח הרב עקיבא כהן וגם למשפיעים הרבנים קליין ואיידלמן. "במנצ'סטר למדתי באמת מהי החסידות. פשוט ראיתי בחורים שמתפללים מדי שבת באריכות, עד שלוש אחרי-הצהריים, והשתדלתי לנהוג כמותם. לקחתי ללב כל מה שה'משפיעים' דיברו בהתוועדויות והפנמתי את המושגים החסידיים".

כבר בגיל 18 בלט שי באומץ החסידי שלו. למשל, כשהרבי דיבר בשנת תנש"א על הצורך לפרסם בעולם 'באופן המתקבל' שמשיח עומד להגיע, קם ועשה מעשה. הוא וחבריו הכינו קובץ מיוחד שבו לוקטו דברים של גדולי תורה מהדור הקודם, כמו הרב מבריסק וה'חפץ חיים', בנושא הגאולה הקרובה. הקובץ הודפס על-ידם, בעילום שם המו"ל, במאות עותקים, וב'ליל שישי' הקרוב עברו בחצות הלילה מבית לבית בשכונה החרדית בעיר וחילקו את הקובץ בתיבות הדואר. הפרסום הזה עשה כמובן רעש גדול בעיר.

שי לא נרתע גם מ'פלישה' למעוזים לא-חסידיים במנצ'סטר. "לפעמים בלילות הייתי הולך לאחת הישיבות הליטאיות, ומתיישב ללמוד. כעבור כמה רגעים הייתי מוקף במספר בחורים שהתעניינו מי אני. הייתי פותח איתם בפלפול תורני והיינו מדברים בנושאים שלמדנו באותו שבוע. פעם התחלתי לדבר איתם בנושאי אמונה, ומיד אחד מהם שאל אותי: 'אתה ליובאוויטשער?'... כאילו שהעיסוק בנושאי אמונה שייך רק לחב"ד".

בשלב הבא כבר התחילו בחורים מישיבות שונות להגיע ב'ליל שישי' לישיבת חב"ד במנצ'סטר, והיו משוחחים עם ה'תמימים' בנושאים שונים. "בחור אחד התווכח איתנו וטען שהנושא הכי חשוב בחיים זה לימוד גמרא וכי אין צורך בלימוד פנימיות-התורה. אמרתי לו: סליחה, האם אתה יודע מה זו תפילה? הוא ענה לי: בוודאי. לאחר ששאלתי אותו את פירוש המילות של שני פסוקים בתפילה והוא לא ידע להסביר אותם, אמרתי לו: אם אתה לא מבין מה שאתה מדבר אל הקב"ה בתפילה, אין לך זכות להביע דעה בנושאים האלה...".

הכתבה המלאה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'