להורדת הגליון ולהדפסתו: לחצו כאן

ביטוח תוחלת חיים
בכל מה שנוגע לענף ביטוחי החיים, ידועים סוגים שונים של ביטוחים: ביטוח למקרה מוות (או פנסיית שארים) – ביטוח שמבטיח סכום חד-פעמי או קצבה חודשית למוטבים/שארים, ביטוח למקרה חיים (חיסכון או פנסיית זקנה)– בעת הגעת המבוטח/העמית לגיל פרישה יקבל סכום חד-פעמי או קצבה חודשית לכל ימי חייו, ביטוח אבדן כושר עבודה (או פנסיית נכות) – בעת קרות מקרה של אבדן כושר עבודה (או נכות), יקבל המבוטח/העמית קצבה חודשית לכל תקופת אבדן הכושר או הנכות.
סוג ביטוח פחות ידוע הוא "ביטוח תוחלת חיים". כידוע, משנה לשנה תוחלת החיים הולכת וגדלה (גיל הפטירה הממוצע הולך וגדל). לתופעה זו יש השפעה כלכלית משמעותית על חברות הביטוח וקרנות הפנסיה. ככל שמתארכת תקופת חייו של הפנסיונר – הן צריכות לשלם לו קצבה לאורך תקופה ארוכה יותר, ולכן - לכאורה – עליהן להקטין את הקצבה החודשית המשולמת לו.

דוגמא לשם הבהרה: שני אנשים שפרשו בגיל 67 בשתי תקופות שונות, הראשון פרש בתקופה שבה תוחלת החיים הממוצעת הייתה גיל 78 לגבר והשני פרש כשממוצע תוחלת החיים לגבר היה גיל 80, לכל אחד מהם נצברו בקופה נכון ליום הפרישה, מליון ₪. לראשון תחושב הפנסיה כאילו הוא אמור לקבל אותה לאורך 11 שנה (11=78-67) ולשני היא תחושב כאילו הוא אמור לקבל אותה לאורך 13 שנה. כיון שלשניהם עומד אותו הסכום ביום הפרישה – הרי שהשני יצטרך לקבל פנסיה קטנה יותר (לאורך זמן ארוך בשנתיים יותר מהראשון).

ביטוח תוחלת חיים משמעותו: ביטוח מפני עליית תוחלת החיים שבשלה תוקטן הקצבה החודשית הצפויה נכון ליום ההצטרפות לתכנית. כלומר: התחייבות שגם אם תעלה תוחלת החיים, הקצבה של המבוטח, תחושב לפי תוחלת החיים ביום הצטרפותו לתוכנית, כך שלשינויים שייתכנו בתוחלת החיים לא תהיה השפעה על גובה הקצבה שהוא יקבל ביום הפרישה.

ביטוח כזה קיים כיום רק ב"קופת גמל משלמת לקצבה" כהגדרתה בחוק. הוא איננו קיים ב"קופת גמל שאינה משלמת לקצבה" ובקרנות הפנסיה.

דיני המס וחוק איסור הלבנת הון

בתקופה האחרונה מגיחות מידי פעם ידיעות חדשותיות לכותרות הראשיות בעיתונים הקשורות בעבירות על חוק איסור הלבנת הון.

בשל היותו של חוק זה, חוק חדש יחסית (חוקק בשנת 2000 וחלקים בו נכנסו לתוקף רק בשנת 2002) ובשל כך שישנם פסקי דין מעטים הקשורים בעבירות על חוק זה, אזרחים רבים אינם מודעים לתוכנו של החוק. כמו"כ רוב הציבור טועה לחשוב שהחוק רלוונטי רק לגופים פיננסיים גדולים ו/או לסוחרי סמים, גנבים ועבריינים שהשיגו את כספם תוך עבירת עבירות חמורות.

יש לדעת, שגם שימוש בכספים (או הסתרתם) שהושגו תוך עבירה  על דיני המס (תכנון מס לא לגיטימי, חשבוניות פיקטיביות), עשוי להיחשב כעבירה על חוק איסור הלבנת הון. רוב הציבור אינו מודע לכך שהעבירה הזו "נגישה" לכל אזרח מן המניין.
ברשימה הבאה נסקור על קצה המזלג את העבירות על פי חוק זה ומה שנתחדש בו לאחרונה במספר פסקי דין.

רקע:

חוק איסור הלבנת הון (במתכונת דומה או זהה למתכונתו הישראלית), הינו חוק שמקובל במדינות רבות בעולם (חלקן אף לא מהמדינות המתקדמות – כגון: מדינות אפריקה, אוקראינה ועוד). חוק זה נועד להילחם בהחדרת כספים שמקורם לא כשר אל תוככי המעגל הפיננסי הלגיטימי.  מדינות העולם רואות בחומרה רבה עבירות על חוק זה.

כספים שמקורם לא כשר, הינם כספים שהושגו בעבירה מהעבירות המנויות ברשימה (שבתוספת הראשונה לחוק). לא מדובר רק בכספים שמקורם בסמים, גניבה ודומיהם, אלא גם עבירות מאוד כלליות כמו למשל: קבלת דבר במרמה והפרת זכויות יוצרים. כאמור, גם כספים שהושגו תוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות או רישום כוזב במסמכי תאגיד (תוך כוונה להתחמק מתשלום מס או לא), מהווים כספים שמקורם בעבירה, לעניין חוק זה.

העבירות בחוק:

ישנן שלוש עבירות עיקריות בחוק איסור הלבנת הון:

1. עבירת הסתרה של כספים כאשר יש חשד שמקורם הוא בעבירה (10 שנות מאסר) - סעיף 3(א) לחוק.

2. סיכול דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון. הפרעה למוסדות הפיננסיים (בנק, חברות ביטוח, חלפנים, רשות הדואר ועוד) לדווח לרשות מהווה עבירה על החוק (10 שנות מאסר) - סעיף 3(ב) לחוק.

3. עבירת ביצוע פעולות בכסף או ברכוש (בכסף מזומן בסך 120,000 ₪ ומעלה או ברכוש מסוים –תכשיטים, חפצי אומנות ועוד – בשווי של 400,000 ₪ ומעלה) על ידי מי שיודע שמקורם הוא בעבירה (7 שנות מאסר) – סעיף 4 לחוק.  עבירה זו מתקיימת בכל מי שמבצע פעולה בכספים כאלו, גם אם לא הוא ביצע את העבירה שהיא המקור לכספים.

העבירה הנפוצה ביותר מבין שלושת העבירות היא העבירה השנייה – עבירת סיכול הדיווח (או סיוע לסכל דיווח). זו גם העבירה שנידונה ברוב פסקי הדין שנשוא הדיון בהם היה עבירה על חוק איסור הלבנת הון.

חובת הדיווח של הגופים הפיננסיים

הגופים הפיננסיים מחויבים בשני סוגי דיווחים לרשות לאיסור הלבנת הון:
א. דיווח אובייקטיבי – דיווח שבועי ממוכן (על גבי מדיית מחשב), בגין כל הפעולות שנעשו בהם במהלך החודש מעל סכום מסוים (כיום – 50 אלש"ח). אם ביום מן הימים יתעורר חשד נגד מישהו, יעמוד לרשות כל המידע על פעולות שלו בסכומים מהותיים.

ב. דיווח סובייקטיבי – דיווח שבועי על כל פעולה שעל פי שיקול דעת הפקיד בבנק, היא פעולה חריגה בהשוואה לפעולות המקובלות בחשבון. (לגופים הפיננסיים, אסור ליידע את הלקוח על כך שהם עומדים להעביר את המידע לרשות).

לגבי סוג הדיווח השני – קבע ביהמ"ש העליון (פס"ד שם-טוב), כי אף אם מדובר בכספים שהתברר שהמקור שלהם כשר, אי-הדיווח בגינם, מהווה עבירה (כאשר מדובר בפעולה בחשבון שנחשבת חריגה ע"פ שיקול דעת של עובד בנק סביר). כמו"כ גם אם אותה פעולה דווחה במסגרת הדיווח האובייקטיבי (- הראשון), חובה לדווח על הפעולה הזו גם במסגרת הדיווח הסובייקטיבי (- השני).שאלה נוספת שהתעוררה היא האם ניתן להטיל אחריות פלילית על הבנקים ועובדיהם בגין כך שלא דיווחו דיווח מהסוג השני (סובייקטיבי). בפס"ד שניתן לאחרונה בביהמ"ש המחוזי (תפ 343/04 מדינת ישראל נ' אהרן אייל (ירון) כהן ואח'), נקבע כי לא ניתן להטיל אחריות פלילית על עובדי הבנקים בגין אי דיווח כזה. לגבי חלפני כספים (שגם הם גופים שחייבים בדיווח), ייתכן שהדין יהיה שונה.


ייעוץ ומידע 
 לעצמאים ולשכירים
אבי קדוש - [email protected] E-Mail: