כששומעים את מהדורות החדשות בימים האלה אי-אפשר שלא לתהות אם אכן זו מציאות ממשית או חלום-בלהות. ראש-ממשלה המנהל את מלחמת ההישרדות האישית שלו על גבה של מדינה שלמה. מאמץ של שנים, לבודד את ציר הרשע, הנהרס בהינף-יד על-ידי ממשלה שמנהלת פתאום שיחות עם סוריה ועם החמאס. הידרדרות חינוכית ומוסרית שמגיעה לשפל חדש. אטימות למצוקת השכבות החלשות, הנאנקות לנוכח המחירים המאמירים.

לזה יש לצרף את ההתנכלות המכוּונת למוסדות החינוך המחנכים לתורה וליראת-שמים. המדינה, המתפוררת והולכת בגלל אבדן ערכים וניכור לשורשי היהדות, עושה כל מאמץ לפגוע דווקא במוסדות המטפחים את הערכים היהודיים, ומשמשים עוגן של אמונה וחוסן לעם-ישראל.


שורש המשבר

ההידרדרות באה לידי ביטוי בכל התחומים, אך החמורה מכולם היא המדינית-ביטחונית. ראשית, מפני שהיא גורמת שפיכות-דמים והפקרת חיי יהודים, ופיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה. שנית, התורה מלמדת אותנו ש"וימאסו בארץ חמדה" הוא החטא שגרר את העונש המר והקשה ביותר.

כשאנו קוראים את פרשיות השבוע, הננו עדים שבני-ישראל התמרדו כנגד הקב"ה כמה וכמה פעמים לאחר יציאתם ממצרים. הם רצו לשוב למצרים, עשו את העגל, התאוננו, התאוו לבשר, כשלו בבעל-פעור ועוד. אפילו אחרי חטא העגל נתרצה הקב"ה, סלח לעם-ישראל, והוסיף להוליכם לארץ-ישראל. אולם בחטא המרגלים, כאשר הוציאו דיבה על הארץ, נגזר עליהם למות במדבר, והכניסה לארץ-ישראל נדחתה בכארבעים שנה.

לדאבון-הלב, זה בדיוק מה שקורה בדורנו. הקב"ה החזיר את העם היהודי לארץ-ישראל, חולל לנו ניסי-ניסים, שיחרר בעבורנו את ירושלים וחברון, העניק לנו גבולות ביטחון סבירים – ואילו אנו מתעקשים לדחות את מתנת ה' ולמסור את ארצנו במו-ידינו לגרועים שבאויבינו. זו כפיות-טובה וחילול-השם שאין כמותם. מדיניות זו המיטה עלינו את התוצאות ההרסניות והקשות, שכולנו עדים להן.

מאז הסכמי אוסלו הארורים מצבנו הולך מדחי אל דחי. צעקו 'שלום שלום', והביאו מרחץ-דמים שלא היה כמותו. במקום להתעשת ולתקן את הטעות הנוראה, הוסיפו חטא על פשע, גירשו עשרת-אלפים יהודים מבתיהם (שעד היום הם מופקרים במגורים זמניים!), ומסרו את רצועת עזה לחמאס, כדי שיוכל למרר את חייהם של כל תושבי הנגב המערבי.

ואתה שואל את עצמך: כך נוהג "עם חכם ונבון"?! אתה שומע את הפוליטיקאים, העיתונאים והפרשנים, ואינך יכול להאמין. הם מוסיפים לדקלם את הלהג המוּכר – משא-ומתן, הסכמים, הצהרות, פגישות, לחיצות-ידיים – במקום להכיר בטעויות הקשות ולחזור למדיניות של עם נורמלי, היודע להגן על האינטרסים החיוניים לקיומו.
לשמור על חוט הקשר

כשאנו קוראים את פרשת המרגלים, הלקח הברור הוא שאסור לחזור על הכשל הזה. פרשת השבוע מדגישה את הצורך לחזק את אהבת הארץ, להבין את יוקרתה ואת קדושתה, ולטפח את הזיקה לארצנו ולנחלת אבותינו. שומה עלינו להבהיר לכל מוציאי דיבת הארץ רעה, כי המוני בית-ישראל אינם נוהים אחריהם וכי נאמנותנו לארץ-ישראל אינה בת-ערעור.

עלינו להיות כיהושע וכלב שחיזקו את לב העם וקראו "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנהּ לנו... – אל תיראו את עם-הארץ". עלינו להפיח ביטחון בה', כדבריהם: "ה' איתנו, אל תירָאום". עלינו למנוע מהמוני בית-ישראל להיגרר אחר רוח הנכאים של "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". או-אז נראה שאף-על-פי ש"עת צרה היא ליעקב", ממנה דווקא תצמח הגאולה והישועה – "וממנה ייוושע".