רבקה ערנטרוי

"חייך, שלך גדולה משלהם..."

הכלום, היה אהרון אמור לחוש נינוח יותר בשל היותו גדול ומתנשא מעל האחרים?
האם היה הקש אלוקי זה מכוון לרצות את מי שחש מקנא ומקופח משום שלא זכה ביוקרה ובחשיבות שנתכבדו בה האחרים?

הכיצד אומדים אנו גדולה וכיצד מודדים אנו את ערכה של דמות מסויימת? האם מותנה הדבר בבלעדיותה של שלשלת היוחסין היחודית אליה היא משתייכת?

בני אנוש מוגבלים הם מאוד ומעוררים חלישות יתר, כשמציאות "היש" של הנפש הבהמית שלהם נפגעת בשל עמדה מנגדת להם. התחושה המעוערעת הזו מגבירה בם תנועה של רגשנות, התפשטות יתר והתנשאות ברקע של שאון והמולה...
אין הם יודעים אז מהי מידה של סלחנות, סבלנות או סובלנות והם מקפידים בהחמרה שכזו ובדקדוק קטלניים...

יש גבול עד כמה הם יכולים לשאת ולסבול ובהשתפלם לעברם של אנשי המעמד "הנחות" יותר, הם חשים כאילו נגרע מכבודם ונחסר...

ואולם הזולת, הרי, משתוקקת וזקוקה לרחמים נכמרים ולחסדים...

אין הם פושטים את זרועותיהם לסייע משום שתפיסת חייהם מוגבלת היא והחסד הוא אינו ערך מובן בעיניהם והנמשך מאליו היות ודמותם אינה יודעת להתגמד, להתרכך ולהתמזג...תפיסת עולמם סובבת סביב העצמי ומציאות היש שלהם.. ואולי, בשלב בוגר יותר ישתנו פני הדברים...

שליחות החיים

בשל היותו אהרון משתייך לייחוס אצילי ובלעדי, הוא לא נכסף להפגין את עליונותו ולהבליט את מעמדו ומציאות ה"יש" שלו...

בשל היותו נמשך משרש נעלה ביותר, הוא בקש לממש את שליחות החיים שלו ולכן חלשה דעתו כששער שהזדמנות זו נחמצה לו בכך שלא השתתף בחנוכת המזבח עם הנשיאים. הכיצד?

מדוע, אכן, העדיף ה' את הנשיאים על אהרון בעבודה זו?

בתור היות אהרון שושבינם של ישראל היה מתפקידו לעורר בעם רגש של תשוקה להתעלות ולהתחבר עם ה' ממש כמו ששושבנין מרצה, מעודד ומאמץ אל לב הכלה החש רטט בהתקרבה לחתן...

הקרבנות, חשב אהרון הם סמל להפיכת הנפש הבהמית לכח אנרגטי עצום העולה ומתחבר באלוקות, ויכולת כזו נעדרת מהנשמה החסרת כח אדיר זה ובשל היות אהרון נמשך משרש נעלה זה הוא עשוי לגשר בין העם וה' יתרה מהנשיאים שלא נמשכו מרמה עלאית זו ולהמתיק את הגבורות ...

ואולם ה' מנחמו כי העלאת הנרות עולה ברמתה על חנוכת המזבח שהיא למעשה, רק בחינת הכשרה עבור הקרבנות שיוכלו להמשיך ריח ניחוח ולכן ניתנה משימה זו לנשיאים שהם ראשי העם לפייס את המזבח במתנות שיוכשר לתפקידו לשאת את הקרבנות, ממש כמו שאב מחנך (חנוכת המזבח) ומרצה את בנו הקטן ללכת לביה"ס וממש כמו כלה המקבלת מתנות ומפייסים אותה בסבלנות שתתרצה לעזוב את בית הוריה ותאות להינשא...

העלאת הנרות מביאה את העם לקשר פנימי יותר ועמוק יותר בין העם וה'. הכיצד?
ריח ניחוח היא המשכה של הארה מאור ה' ואור הנרות הוא אור ה' בעצמותו.
העלאת הנרות ע"י אהרון אינה מותירה את הנשיאים בקשר עם ה', שהוא חיצוני ורופף... היא הופכת קשר זה שיהיה פנימי ועמוק והדוק ביותר. הכיצד?

"בהעלותך את הנרות" היא ססמא לעורר את הלב ולהדליקו.

אבל כשהשלהבת תוצת והלב מתעורר, עשויה ההדלקה הזו להיות קטלנית, שורפת ומכלה מבלי שתחוש אף קמעה מהזולת. בשל היותה חשה את מציאותה היא והיא שורפת ומכלה בשאון רב ובתנועה מתפשטת חסרת התבטלות.

העליונות של אהרון מתבטאת בכך שהוא פושט את זרועות החסד שלו אל אלה שמתחתיו והוא משתפל מטה, מטה מבלי לחוש כי נגרע מכבודו והוא עושה זאת בלאט ובחשאי מבלי להפגין את מציאותו והוא מגלה סובלנות וסבלנות לכל מי שנערם עליו ומנגד לו... ואף יודע להמליץ יושר ולזכות את מי שהרשיע וחייב...
זוהי עוצמה של מידת הביטול שהיא נמשכת אליו משום שתפיסתו באלוקים היא בחינת חכמה בסמל של ראיה והיא מבטלת, מגמדת...

המשכת החסד שלו נובעת ממקורו הנעלה ולכן אין בה מוגבלות של חדילה והפסק, ואין בה התניה של המשכה בלעדית לאנשי המעמד הנעלה...

אין זה רגש המתפעל אותו אך אלו מוחין המעוררים בו את מידת החסד והיא נדמית לשמן מפעפע ומחלחל יתרה על שאר המשקים...

השמן הזה מפעפע אל נשמות אליהם מאציל אהרון את מידת החסד והיא נוגעת העמק בנשמתם ומחוללת בהם מהפך... שנויים...

ומה שעד כה היה קודר, בבחינת שלהבת כהה (מתחת לשלהבת הבהירה והזכה במעלה האש,) מכלה ושורפת בשאון והמולה ומתנשא בתנועה של תחושה עצמית שאינה יודעת לחוש את השני, להשתפל אליו ולחונן אותו בשל מגבלות המביאים להפסקה ולעכובים, עתה נכלל באותה מידה של אהרון שהיא אצילית ובעלת חסד נצחי שופע והגוון הכהה נעשה זך יותר והשלהבת מאירה אך בלאט ובדומיה...
העלאת הנרות היא, אפוא, הדלקתם... זוהי תנועה של חסד המעוררת את הרגש של היהודי לאלוקיו...

הטבת הנרות היא מוסיפה לשלהבת שבהם יוקרה, גדולה וחשיבות שיעלו את הנפש הבהמית ושתזדכך ותתחבר בקשר פנימי ועמוק מתוך דומיה ובלאט, עד שגם שלהבת זו לא תדע חדילה ומוגבלות ויקוים אז:

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"

שבעת הרגשות של הנפש הבהמית עולים עתה על אש המזבח כקרבן והאש הכהה מעוררת השאון וההמולה נעשית עתה צלולה, זכה ומאירה, היות וחלחל לתוכה ופעפע שמן המוחין המתגלם בחסד אהרון...

יש מבינינו המתעלים בשאון והמולה ומקננת בנו עוצמת אין סוף אך השמן שבתורת החסידות המפעפע לקרבנו מביא לתפיסת הראיה העמוקה שלנו עד כי ההתקשרות הפנימית שבנו מביאה לדומית ההתבטלות ולתנועה של חסד שאינה יודעת גרעון של הגבלה.

לעילוי-נשמת אבי מורי ורבי שמסר את נשמתו ללימוד התורה והחסידות מתוך סכון וחרוף נפש והקרבה על אנושית ... ליום פטירתו בח' בסיון תשס"ה

את שלהבת הנצח נעלה לזכרך היום.