מערכת COL
|
יום י' סיון ה׳תשס״ח
13.06.2008
ספר-התורה המאחד ● סיפור לשבת
בד' בתמוז שנת המ"ו נתפס רבי מאיר על-ידי ההגמון מבאזיל והקיסר רודולף. הם כלאוהו במגדל אנזיסהיים שבחבל אלזס ■ רבי מאיר אסר על היהודים לפדותו, וישב ולמד תורה. הוא השיב תשובות לשואלים בגופי הלכות ודברי תורה, ואף כתב ספר-תורה, שהיה לו לנחמה, ודרכו חש מחובר לנשמות אחיו בכל מקום שהם ולאוויר ארץ-ישראל ■ כשנפטר רבי מאיר מהעולם, נפדה גופו מידי השלטונות בכסף רב, והביאו לקבורת ישראל בוורמייזה. את גווילי ספר-התורה שכתב רבי מאיר הכניס להיכל בית-מדרשו של רש'י בעיר לסיפור • סיפור לשבת
ספר-התורה המאחד / מעשה שהיה
זלמן רודרמן
שנת תרצ"ח. הצוררים הנאצים מעלים באש בתי-הכנסת ובתי-מדרש בגרמניה. בתוכם עולה בלהבות גם בית-הכנסת המפואר והמיוחס של רש"י שבעיר וורמס, המוכרת בהיסטוריה היהודית כוורמייזה.
כמה יהודים עזי-נפש וגיבורי-רוח נחלצים להציל בחירוף-נפש את ספרי-התורה מתוך לשונות האש. בין ספרי-התורה הניצולים היה גם ספר-התורה של הגאון רבי מאיר (המהר"ם) מרוטנבורג, ששכן כבוד בארון-הקודש בבית-מדרשו של רש"י.
ספר-התורה הניצול נמסר לידי ראשי הקהילה, ונשמר מכל משמר לכל אורך שנות המלחמה וזוועות השואה. לאחר המלחמה הועלה ספר-התורה לארץ.
חיבה יתרה נודעה מצד בני ורמייזה לספר-תורה זה, שנכתב על-ידי רבם הגדול, המהר"ם (נפטר לפני כשבע-מאות שנה), ושאגדה מיוחדת נשזרה סביבו.
רבי מאיר מרוטנבורג, מחבר הקינה 'שאלי שרופה באש', היה מטיף כל ימיו לעלות לארץ-ישראל. באותו זמן מלך הקיסר רודולף, ואסר על יהודי מדינתו לעלות לארצם. סירב רבי מאיר לקבל את הגזרה ואמר לכל שומעי לקחו: "הקב"ה, שהוא מלך-מלכי-המלכים, השרה את שכינתו על ארץ-הקודש, ומה לנו כי נשעה לגזרתו של מלך בשר-ודם". ומכיוון שהיה רבי מאיר 'נאה דורש ונאה מקיים', ארז את מיטלטליו ויצא מביתו בדרך נסתרת, כשפניו מועדות לארץ-ישראל.
בד' בתמוז שנת המ"ו נתפס רבי מאיר על-ידי ההגמון מבאזיל והקיסר רודולף. הם כלאוהו במגדל אנזיסהיים שבחבל אלזס.
קהילות ישראל שבכל מקום חשו זעזוע עמוק בשמעם על מאסרו של רבי מאיר, מגדולי הדור. הם עשו כל שלאל-ידם לפדותו ממאסרו, והגיעו לפשרה עם השלטונות, שייאותו 'להסתפק' בעשרים אלף מרקים זהב, כדמי פדיון לשחרור רבי מאיר. רצים יצאו דחופים לכל הקהילות לגייס את הכסף. לא חלף זמן רב והסכום כולו נאסף – עשרים אלף מרקים זהב, מוכנים לפדייתו של רבי מאיר.
אלא שברגע האחרון בוטל העניין על-ידי ...רבי מאיר בכבודו ובעצמו. הוא אסר על היהודים לפדותו, ונימוקו עמו – הלכה מפורשת בשולחן-ערוך: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם".
"כל כניעה לסחטנות", הטעים רבי מאיר, "תגביר את תאבונם של שונאי ישראל, ונמצא אני גורם בעקיפין למאסרם של יהודים נוספים בעתיד".
ישב אפוא רבי מאיר כלוא במגדל אנזיסהיים שנים רבות. שם למד תורה וחיבר את התוספות על סדרי קדשים וטהרות, ועוד ספרים. הוא השיב תשובות לשואלים בגופי הלכות ודברי תורה.
וכך כתב רבי מאיר באחת מתשובותיו: "ואם תמצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי בשום דבר, דעתי מבוטלת להשיב, כי מה לעני יודע, יושב חושך וצלמוות זה שלוש שנים ומחצה, הנשכח מכל טובה, אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר ברוך זלה"ה".
ייסורים קשים סבל רבי מאיר, בהיותו במאסר, בודד וגלמוד, אך רוחו הייתה איתנה כסלע ולא פסק מלימודיו. ובכל-זאת, היו גם ימים שבהם חש בודד ומדוכדך. נפשו יצאה בגעגועיו לבני קהילתו ולמשפחתו, ובמיוחד הייתה עזה תשוקתו לעלות לארץ-ישראל, משאת-נפשו.
יום אחד, כשהיה רבי מאיר שבור ורצוץ, בכה על מר-גורלו ושפך את שיחו בתפילה מעומק הנפש לפני הקב"ה. לפתע נתגלה לפניו 'מגיד', ניחם אותו ועודדו: "מה לך מאיר שאתה מתעצב כל-כך על צערך בעולם הזה?".
"סהדי במרומים", השיב לו רבי מאיר. "מקבל אני עליי את כל סבלי וייסוריי באהבה; אבל נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' – להתאחד עם שאר אחיי ולעלות וליראות בהר-הקודש בירושלים".
אמר לו ה'מגיד': "אם להתאחד עם כלל-ישראל ועם ארץ-ישראל רצונך, עצתי לך כי תכתוב ספר-תורה, שהתורה הקדושה היא תכנית הבריאה של כל העולם כולו, והפסוקים המדברים על ארץ-ישראל מפת ארץ-ישראל הם, והאותיות שבתורה כוללות בתוכן שישים ריבוא נשמות עם-ישראל. כשתכתוב את ספר-התורה ותכניס באותיותיו את מחשבותיך וכוונותיך, תתאחד עם כלל-ישראל ונשמתך תעלה ותשכון בארץ-הקודש".
שמע רבי מאיר בקול ה'מגיד'. ישב בתא כלאו שבמגדל אנזיסהיים, וכתב את ספר-התורה הזה, שהיה לו לנחמה, ודרכו חש מחובר לנשמות אחיו בכל מקום שהם ולאוויר ארץ-ישראל.
כשנפטר רבי מאיר מהעולם, עמד ר' זיסקינד אלכסנדר, איש פרנקפורט, ופדה את גופו מידי השלטונות בכסף רב, והביאו לקבורת ישראל בוורמייזה. את גווילי ספר-התורה שכתב רבי מאיר הכניס להיכל בית-מדרשו של רש'י בעיר.
רבי מאיר מרוטנבורג עצמו לא זכה לעלות בחייו לארץ-ישראל, אבל הוא זכה שנשמתו, שהייתה דבוקה ומאוחדת באותיות ספר-התורה שלו, תעלה לציון עם הגווילים הקדושים – אודים מוצלים מאש.
זלמן רודרמן
שנת תרצ"ח. הצוררים הנאצים מעלים באש בתי-הכנסת ובתי-מדרש בגרמניה. בתוכם עולה בלהבות גם בית-הכנסת המפואר והמיוחס של רש"י שבעיר וורמס, המוכרת בהיסטוריה היהודית כוורמייזה.
כמה יהודים עזי-נפש וגיבורי-רוח נחלצים להציל בחירוף-נפש את ספרי-התורה מתוך לשונות האש. בין ספרי-התורה הניצולים היה גם ספר-התורה של הגאון רבי מאיר (המהר"ם) מרוטנבורג, ששכן כבוד בארון-הקודש בבית-מדרשו של רש"י.
ספר-התורה הניצול נמסר לידי ראשי הקהילה, ונשמר מכל משמר לכל אורך שנות המלחמה וזוועות השואה. לאחר המלחמה הועלה ספר-התורה לארץ.
חיבה יתרה נודעה מצד בני ורמייזה לספר-תורה זה, שנכתב על-ידי רבם הגדול, המהר"ם (נפטר לפני כשבע-מאות שנה), ושאגדה מיוחדת נשזרה סביבו.
רבי מאיר מרוטנבורג, מחבר הקינה 'שאלי שרופה באש', היה מטיף כל ימיו לעלות לארץ-ישראל. באותו זמן מלך הקיסר רודולף, ואסר על יהודי מדינתו לעלות לארצם. סירב רבי מאיר לקבל את הגזרה ואמר לכל שומעי לקחו: "הקב"ה, שהוא מלך-מלכי-המלכים, השרה את שכינתו על ארץ-הקודש, ומה לנו כי נשעה לגזרתו של מלך בשר-ודם". ומכיוון שהיה רבי מאיר 'נאה דורש ונאה מקיים', ארז את מיטלטליו ויצא מביתו בדרך נסתרת, כשפניו מועדות לארץ-ישראל.
בד' בתמוז שנת המ"ו נתפס רבי מאיר על-ידי ההגמון מבאזיל והקיסר רודולף. הם כלאוהו במגדל אנזיסהיים שבחבל אלזס.
קהילות ישראל שבכל מקום חשו זעזוע עמוק בשמעם על מאסרו של רבי מאיר, מגדולי הדור. הם עשו כל שלאל-ידם לפדותו ממאסרו, והגיעו לפשרה עם השלטונות, שייאותו 'להסתפק' בעשרים אלף מרקים זהב, כדמי פדיון לשחרור רבי מאיר. רצים יצאו דחופים לכל הקהילות לגייס את הכסף. לא חלף זמן רב והסכום כולו נאסף – עשרים אלף מרקים זהב, מוכנים לפדייתו של רבי מאיר.
אלא שברגע האחרון בוטל העניין על-ידי ...רבי מאיר בכבודו ובעצמו. הוא אסר על היהודים לפדותו, ונימוקו עמו – הלכה מפורשת בשולחן-ערוך: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם".
"כל כניעה לסחטנות", הטעים רבי מאיר, "תגביר את תאבונם של שונאי ישראל, ונמצא אני גורם בעקיפין למאסרם של יהודים נוספים בעתיד".
ישב אפוא רבי מאיר כלוא במגדל אנזיסהיים שנים רבות. שם למד תורה וחיבר את התוספות על סדרי קדשים וטהרות, ועוד ספרים. הוא השיב תשובות לשואלים בגופי הלכות ודברי תורה.
וכך כתב רבי מאיר באחת מתשובותיו: "ואם תמצא שהתוספות וספרי הפוסקים חולקים עליי בשום דבר, דעתי מבוטלת להשיב, כי מה לעני יודע, יושב חושך וצלמוות זה שלוש שנים ומחצה, הנשכח מכל טובה, אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר ברוך זלה"ה".
ייסורים קשים סבל רבי מאיר, בהיותו במאסר, בודד וגלמוד, אך רוחו הייתה איתנה כסלע ולא פסק מלימודיו. ובכל-זאת, היו גם ימים שבהם חש בודד ומדוכדך. נפשו יצאה בגעגועיו לבני קהילתו ולמשפחתו, ובמיוחד הייתה עזה תשוקתו לעלות לארץ-ישראל, משאת-נפשו.
יום אחד, כשהיה רבי מאיר שבור ורצוץ, בכה על מר-גורלו ושפך את שיחו בתפילה מעומק הנפש לפני הקב"ה. לפתע נתגלה לפניו 'מגיד', ניחם אותו ועודדו: "מה לך מאיר שאתה מתעצב כל-כך על צערך בעולם הזה?".
"סהדי במרומים", השיב לו רבי מאיר. "מקבל אני עליי את כל סבלי וייסוריי באהבה; אבל נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' – להתאחד עם שאר אחיי ולעלות וליראות בהר-הקודש בירושלים".
אמר לו ה'מגיד': "אם להתאחד עם כלל-ישראל ועם ארץ-ישראל רצונך, עצתי לך כי תכתוב ספר-תורה, שהתורה הקדושה היא תכנית הבריאה של כל העולם כולו, והפסוקים המדברים על ארץ-ישראל מפת ארץ-ישראל הם, והאותיות שבתורה כוללות בתוכן שישים ריבוא נשמות עם-ישראל. כשתכתוב את ספר-התורה ותכניס באותיותיו את מחשבותיך וכוונותיך, תתאחד עם כלל-ישראל ונשמתך תעלה ותשכון בארץ-הקודש".
שמע רבי מאיר בקול ה'מגיד'. ישב בתא כלאו שבמגדל אנזיסהיים, וכתב את ספר-התורה הזה, שהיה לו לנחמה, ודרכו חש מחובר לנשמות אחיו בכל מקום שהם ולאוויר ארץ-ישראל.
כשנפטר רבי מאיר מהעולם, עמד ר' זיסקינד אלכסנדר, איש פרנקפורט, ופדה את גופו מידי השלטונות בכסף רב, והביאו לקבורת ישראל בוורמייזה. את גווילי ספר-התורה שכתב רבי מאיר הכניס להיכל בית-מדרשו של רש'י בעיר.
רבי מאיר מרוטנבורג עצמו לא זכה לעלות בחייו לארץ-ישראל, אבל הוא זכה שנשמתו, שהייתה דבוקה ומאוחדת באותיות ספר-התורה שלו, תעלה לציון עם הגווילים הקדושים – אודים מוצלים מאש.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
