הגיליון החדש של שבועון 'כפר חב"ד' הופיע במהדורה חגיגית ומוגדלת במיוחד, לרגל חג-השבועות. העיתון מלא וגדוש בכתבות, סקירות היסטוריות, ריאיונות וסיפורים אישיים המביעים את רעיונות החג ותכניו מהיבטים שונים ומגוונים. במרכז ה'מגזין' פרויקט מיוחד – 'דרכם לתורה' – המביא שלושה סיפורים שונים של אנשים שעשו את דרכם אל עולם-התורה בחב"ד.

הכתבה הראשונה עוסקת ברב הוד-דוד אריה שגדל בבית דתי בחדרה, התקרב לחב"ד, ומזה כ-15 שנה מכהן ר"מ ו'משפיע' בישיבת תומכי-תמימים בקריית-גת. הכתבה השנייה מביאה את סיפורו האישי המיוחד של ר' אלעד יוסף, בונה טיסנים וטייס מטוסים-קלים בעצמו, מהעיר ראשון-לציון, שהתקרב ליהדות וכעת נתון בעיצומן של בחינות לרבנות ב'היכל שלמה'. הכתבה השלישית בסדרה מספרת את סיפורם של יונתן וקסמן מקליוולנד וסעדיה אנקסטר מבולטימור, שני צעירים שהגיעו ארצה לשנה אחת, כדי להתחזק בתורה במסגרת ישיבת 'מאורות חב"ד' בירושלים.

אנו מתכבדים להגיש לכם חלק מהכתבה על ר' אלעד יוסף, באדיבות שבועון 'כפר חב"ד':

לא בשמים היא

צלם צבאי שבזמנו הפנוי פורט על פסנתר, בונה טיסנים ומטיס מטוס-קל, עושה סוויץ' והולך לישיבה. בשלוש שנים אינטנסיביות הוא מספיק לדחוס שנת לימודים בישיבה בארץ, שנת 'קבוצה' ב-770, חתונה ומבחן ראשון במסלול הסמכה-לרבנות מטעם 'היכל שלמה'. והוא גם יודע בדיוק מה יעשה ביום שבו יקבל את תעודת ה'כושר' * נעשה ונשמע

זלמן רודרמן
צילום: י' בלינקו

את ר' אלעד יוסף אני מכיר זה כשנה. בעיקר בפָּנים. הוא מתגורר לא הרחק ממני ומתפלל בבית-הכנסת שבו גם אני מתפלל. טיפוס שקט, עדין, שגם בלי היכרות מעמיקה עמו אפשר מיד להבחין ברצינות המיוחדת הנסוכה על פניו. התפילות שלו. לימוד החסידות שלו. ניצול-הזמן אצלו. המבטים שבהם הוא בוחן את המתרחש סביבו – מבטים זהירים שמסננים עיקר מִטפל.

לפני זמן מה שמעתי את ילדיי משוחחים בהתלהבות על "המטוסים של אלעד". יש לו מטוסים?! תהיתי. מישהו אחר בבית-הכנסת 'זרק' לי עליו באקראי שהוא היה "קרוב מאוד אל ר' יואל" (=ה'חוזר' הגה"ח הרב יואל כהן). מטוסים, ר' יואל... נשמע מעניין.

ערב אחד לאחר תפילת ערבית, התגלגלה לה שיחה קצרה בינינו. והשיחה הזאת הובילה למפגש ארוך יותר שבו סיפר לי ר' אלעד את סיפורו האישי. כשנפרדנו הייתי מוקסם. כבר ראיינתי מעודי אנשים בעלי סיפורי-חיים דרמטיים משלו. אבל רק מעטים מהם ביטאו מידה רבה כל-כך של תום, רצינות, כנות ו'פנימיות' כפי שר' אלעד מקרין.

נולדתי ברחובות – פותח ר' אלעד (26) את סיפורו – וכשהייתי בן חמש עברנו לראשון-לציון. אבי רואה-חשבון מצליח ואמי מנהלת-חשבונות. יש לי אחות מבוגרת ממני בארבע שנים, ושני אחים צעירים ממני – הקטן בן 13. משפחה שהקשר שלה ליהדות הוא למטה מהממוצע.

אבי ממוצא תימני. הוא נולד בארץ במעברה, הצעיר מבין שמונה אחים. אבא שלו, כלומר סבא שלי, גדל יתום מילדות ועל-כן לא זכה לחינוך היהודי השורשי שיהדות תימן מתאפיינת בו, בדרך-כלל. האימא שלו, דהיינו סבתא שלי, דווקא כן באה מרקע דתי. אביה אפילו היה רב בתימן, ולימים עלה עם משפחתו ארצה. אבל היא-עצמה התרחקה מיהדות. כשהייתה נוסעת בשבתות לבקרו בעיר מגוריו, נתניה, והוא היה שואל אותה כיצד הגיעה – הייתה משיבה לו בהלצה: 'באוטובוס-של-שבת'.

אימי ממוצא ליטאי. הוריה ילידי וילנה. סבתא שלי, שהתגוררה איתנו בבית עד לפטירתה, הייתה ניצולת שואה. בילדותי הייתי מרבה לשאול אותה על כך והיא הייתה מספרת לי על תלאותיה ועל אובדן משפחתה. כשהחליטה יום אחד לצאת למסע-שורשים בליטא, הצטרפנו אליה גם אני ואחותי ושני הורינו. היא נסעה לשם, בין השאר, כדי לפגוש את אחיה, תושב גרודנה, אותו לא ראתה מאז ימי המלחמה.
סבתא הייתה היחידה מכל משפחתנו שצמה ביום-הכיפורים. בעבור כל השאר – היום הקדוש בשנה היה כמו עוד יום רגיל. אפילו לבית-כנסת לא הלכנו. במשך קרוב לעשרים שנה לא שמעתי מעולם קול-שופר. אפילו מצוות בסיסיות ביותר כדוגמת הפרדה בין בשר לחלב – לא נשמרו בביתנו.

עברתי מסלול לימודים רגיל ושגרתי למדי ונחשבתי תלמיד טוב, למרות שהלימודים בבית-הספר מעולם לא באמת משכו את ליבי. למזלי היו שני דברים ששברו את אפרוריותה של השגרה – נגינה בפסנתר והעיסוק שלי בטיסנים. לפרוט על קלידים התחלתי בגיל צעיר למדי. אגב, אני עדיין מנגן יום-יום בפסנתר, ולפני כמה שבועות, כשעברתי בהצלחה את הבחינה בהלכות 'איסור והיתר' קיבלתי מהוריי מתנה – פסנתר חדש ומשוכלל. כעת אני יכול לנגן היטב את ניגוני-חב"ד האהובים עליי כל-כך...

המשיכה לעניין הטיסנים החלה כתחביב, בעקבות חבר טוב. נרשמתי לחוג לטיסנות ובניתי אין-ספור טיסנים מסוגים שונים ומגוונים – החל מטיסנים קטנים שמעיפים באוויר בתנופה, המשך בטיסנים גדולים יותר שמושכים בחוט ארוך והם דואים באוויר, בדומה לעפיפון, וכלה בטיסנים ממונעים המופעלים באמצעות שלט-רחק. הטיסן הגדול ביותר שבניתי היה באורך שניים וחצי מטרים. בהמשך אף עברתי קורס הדרכה לבוני טיסנים בטכניון בחיפה.

הצלחתי להדביק ב'חיידק' זה גם את אבי. בית הוריי במערב ראשון-לציון התמלא אט-אט באין-ספור טיסנים שבנינו – אני והוא. לפני זמן לא רב החליט אבי להיפטר מהאוסף הגדול (והיקר!) ומסר את כל הטיסנים לידיד, גם-כן חובב של הענף אך עם יותר מקום פנוי בבית...

מה שהחל בהטסת טיסנים הסתיים בקורס-טיס במטוסים קלים. תחילה הוציא אבי רישיון טיס ומאוחר יותר גם אני. העובדה שאבי רכש בכספו מטוס-קל סייעה לי הן בלימודי הטיס והן בביצוע טיסות לאחר מכן. זוהי בהחלט חוויה מיוחדת – להרגיש כמו ציפור חופשייה בשמים, ולהשקיף על הנעשה, מלמעלה.


לאט אבל בעקיבות

לא הספקתי להתמסר יותר מדי לנושא הטיס, שכן בשלב כלשהו החל האוויר לצאת ממפרשיי. זה קרה כאשר דברים אחרים החלו למלא את עולמי ולהעסיקני, כפי שאספר.

כשהגעתי לצבא ביקשתי לקחת את התחביב צעד אחד קדימה ולהיות... טייס קרבי. אבל המבדקים שעברתי העלו שהפרופיל הפיזי שלי לא מספיק לזה. "זהו?", שאלתי באכזבה את הקצין, "לא אוכל יותר להיות טייס?". הוא הביט בי בעיניים ואמר: "תוכל להיות טייס, אבל לא בחיל-האוויר הישראלי". באותו רגע אמרתי לעצמי – 'אם לא טייסת, אז ניירת'... כלומר, אם לא להיות בטופ, אז חבל על כל המאמץ. הורדתי פרופיל במכוון וחיפשתי לי חיים קלים. הצבא שלח אותי ללימודי צילום ואני הפכתי לצלם של בסיס חיל-האוויר במחנה צריפין.

זו הייתה עבודה נחמדה למדי – לצלם ולתעד את הוויי הבסיס. בעזרת הציוד הצבאי המשוכלל שעמד לרשותי ערכתי גם סרטים אישיים לחיילים והייתי 'חביב הבסיס'. אבל התועלת היותר משמעותית שהייתה לעבודה זו היא הזמן הפנוי הרב שעמד לרשותי. התחלתי לבלות בספריית הבסיס ולעיין בספרים שונים. חיפשתי תשובות לשאלות שמאז ומתמיד עלי במוחי אם-כי לא אגיד שהן ממש 'הטרידו' אותי.

בספרייה הכרתי חייל נוסף אדמונד שמו (כיום הוא מתגורר בכפר-חב"ד והכול מכירים אותו בשמו החדש, יוסף-יצחק כהן). אדמונד כבר היה בתהליך של התקרבות ליהדות. הוא הכיר לי את הרב שלו – הרב משה גרוזמן מראשון-לציון. הוא דיבר עליו בהערכה רבה מאוד ויצר אצלי סקרנות גוברת לגביו.

ערב אחד הצטרפתי לאדמונד, לשיעור שהתקיים בביתו של הרב גרוזמן. באתי עם רשימה ארוכה של שאלות, שהכנתי מראש על פתק, אבל עד מהרה קלטתי שעדיף להעלות את השאלות בארבע עיניים. החבר'ה בשיעור נראו כבר בשלב של אחרי קבלת תשובות לשאלותיהם. ובאמת קבעתי עם הרב גרוזמן פגישה אישית שלאחריה באו עוד ועוד פגישות, בהן ליבנתי עמו סוגיות רבות בענייני אמונה והשקפה. התחלתי להשתתף בשיעוריו ולהתוודע למושגי-יסוד ביהדות.

כעבור זמן נסעתי עם אדמונד לעשות שבת בירושלים, בבית מכרים שלו, שומרי מצוות. זו הייתה שבת קסומה. נמשכתי אל התפילות ואל האווירה המשפחתית של השבת. אבל יותר מכול אהבתי את השלווה. עד אז הכרתי שבת תזזיתית וחסרת מנוח. ופתאום כזה רוגע.

השינויים התרחשו באיטיות אך בעקיבות. ההדרכה של הרב גרוזמן הייתה שקולה ומדודה מאוד. כשניסיתי לשאול שאלות שלא 'נוגעות' לי או שאינן תואמות את רמת הידע וההבנה שלי, הוא נתן לי להבין שזה עדיין 'לא שייך' אליי. היה בחור אחד, למשל, שהתייעץ איתו אם להתחיל לגדל זקן. הרב גרוזמן המליץ לבחור להמתין עם זה. אבל הלה החליט שהוא מבין טוב יותר וגידל זקן. כעבור זמן לא-רב נשבר ועזב הכול. התברר שהוא 'רץ' מהר מדי.

עם סיום שירותי הצבאי (שלהי תשס"ג) שוכנעתי על-ידי אבי ללמוד הנהלת-חשבונות, כדי להצטרף לעסק שלו. התחלתי ללמוד במכללה למנהל ברמת-גן ובמקביל התקדמתי בלימוד תורה ובקיום מצוות. שיעורי התורה ובמיוחד השיעורים בחסידות שהשתתפתי בהם פתחו לפניי אופקים רחבים עם המון עומק. התחלתי לחבוש כיפה, ללבוש ציצית ולגדל זקן. החבר'ה במכללה הביטו עליי כעל נטע-זר ולא הבינו מה ה'דוס' הזה עושה ביניהם. לך תסביר להם שעד לפני זמן קצר מאוד נראיתי בדיוק כמותם – עד שגיליתי את התורה ואת אור החסידות.

"הוריי נכנסו קצת לפאניקה לנוכח השינויים שפקדו אותי. אני זוכר את עצמי מרגיע את אבא שלי ואומר לו: "נראה לך שאני אהיה שחור-שחור?! – מה פתאום! קצת תורה, קצת מסורת וזהו!". באותו שלב אכן האמנתי שלעבר הכיוון הזה אני צועד. לימים, אבי הזכיר לי את ההבטחה הזאת, הבטחה שכמובן לא עמדתי בה...

הכתבה במלואה מתפרסמת השבוע בגיליון החגיגי של 'כפר חב"ד'