מאת רבקה ערנטרוי

במעמד הר-סיני היתה ההתוודעות הגורלית שבין ה' לעמו... הרגעים האלו חוזרים על עצמם בכל שנה מחדש והרושם של חוויה אדירה זו עלינו, מותנה במידת הרגישות שלנו אז.. בתודעה שלנו במתרחש ובעיקר בשאר נפשנו להקריב... להתמסר...
התוודעות הוא מצב של הכרות הוא בו מתוודעים שני רעים להשקף עולמו האישי של כל אחד מהם... וכשהיחסים ביניהם מתקרבים, משתפים הם את רעם ברצונות שלהם, בתחביביהם...

רעות עמוקה יותר וידידות נפש עזה, היא התוודעות ברמה מתקדמת של הסודות והרז הפנימיים שבעונג הכמוס בעמקי נשמתו של כל אחד מהם... מאוויים אישיים אלו אין הם מגלים לאיש בעולם, כי אם לידיד נפשם המושבע...

הוא ידיד מושבע משום שהוא מגלה את כל הענין שלו והקשב שלו הכנים לאיש שיחו, היות וסודותיו של רעהו יקרים לו ביותר בשל אהבת העולם שהוא רוחש כלפיו והוא לוקחם באופן אישי מאוד ובאורח מקודש ביותר, שחודר אליו לפני ולפנים...

האישיות הספיציפית של האדם נתפסת, אפוא, ע"י העונג האישי שלו. עונג זה משתקף ע"י רצונותיו, שהם חיצוניים יחסית, (לעונג שלו) והם אינם עומדים כעיקר כשלכשצמו, אך רצונות אדם אלו משרתים את העונג שלו והם אף מונעים על ידו, שהרי, מגמתם היא להפיק לאדם את אותו עונג אופייני לו.

חכמתו של האדם, מאידך, מכוונת ליישם את אותם רצונות ושיובילו את האדם לרכוש את תענוגו.

וכשהוא, אכן, נרכש, אזי חש האדם ספוק עצום מאוד ושמחת לבב אדירה ביותר מפעמת בקרבו ואליו שותף בששון זה בכל ישותו אף רעהו,ידיד נפשו.

רגעים של ההתוודעות הם הנקודה הגורלית בה נחתכת הידידות ובה חולקים הרעים את סודות העונג האישיים שלהם והפנימיים ביותר, שעה שהם חודרים ומחלחלים העמק לפנימיות נפשם...

הכיצד ניתן לרכוש את אמונו של האדם ולהעשות מיודעו המושבע ביותר ומכירו הקרוב מאוד?

מעמד הר סיני היווה את העת בה נתוודע ה' אל העם בסוד תענוגו הפנימי שנמשך אליהם בעשרת הדברות ובעיתה של כל דיברה שנשמעה, פרחה נשמתם, היות והם לא היו מסוגלים לקלוט עונג עצום שכזה... כל דיברה שקפה את העונג הספיציפי שהיה כמוס בה, שהרי מצוות ה' הן רצונותיו והם מגלמים את הסוד הטמון, נחבא ונעלם בהם.

מדוע, אפוא, נתרחשה התוודעות זו דווקא אז? כיצד רכש העם את אמון ה' בם ושהכשיר אותם לקראת המאורע של התוודעות זו?

סוד השחוק

דמויות אציליות ועשירות אופי אינן מגלות כל זיקה ושאיפה להתקרב אל מי שמציע להן עושר חומרני...

הן נמשכות אחרי אלו שהם מוצאים בהם עניין (תכני) ומקור מבדח שיעורר בהם שחוק בשל המסוגלות לשעשע אותם... (את מוחם)

דווקא אישיות חומרנית שהחלה לרסן עצמה, וכופה את האנרגיה השלילית של חימה וחוסר סובלנות וסבלנות, שמגלה לפתע נטיות של הקרבתה עבור הזולת תוך כדי שליטה עצמית - מעוררת עניין...

ובהפיכת אופיה העיקש, הסרבני והמוצק, כשאין היא עוד רואה את עולמה סובב רק סביב האיגו האנוכי והעצמי שלה – היא נעשית מקור המעורר שאיפה להתקרב אליה...

ה"אתכפיא" (הרסן הכופה) הזו וה"אתהפכא" שדמות זו מחוללת בקרבה, עד כי אין ניתן להכירה בשל השינוי הדראסטי שבה, המה מהווים סיבה לבדח את לב הנוכח בשינויים ובחידושים המשעשעים המתרחשים בתוכה....

49 ימי הספירה הם הימים שהעם מחולל מהפך בנפשו. הוא מזכך אותה ומטהר אותה ומרחבי השקפו אלי העולם מתרחבים והוא נגמל מצרות הדעת שבו ומקטנות המוחין המצמצמים והמהווים השלכה ישירה לרגשות שליליים של טינה וחוסר פרגון משווע המקננים בו והמייסרים אותו בחוסר שלווה ורוגע...

ההתעדנות הזו באה לו בשל המשכה של אווירה מגוננת של מקיפים, (המגוננים על הנפש מאויביה מבית ומחוץ כגון ספקות פנימיים והשפעות מצננות או מלהיבות אחר גורמים שליליים...) הנמשכים ע"י מצוות הספירה בשערים של בינה. הם ההופכים אותו נבון ומבוגר ולבו נעשה אז נקי, זך וצלול ונקל לצפות לקרבו ולהיווכח בטוהר שבו כמו במבט החודר לעמקי אבן הספיר וצופה בזכותה...

כי אז מהווים שינויים אלו בחינת שעשועים המעוררים את אהבת ה' אלינו בחזותו באהבה שאנו רוחשים כלפיו ובשלה מתרחשת ההקרבה העל אנושית שלנו המעוררת נחת אלוקי ושחוק והוא משפיע אלינו את העונג הפנימי שלו בשל אהבתו אלינו בבחינת תענוג פנימי ועימו פורחת נשמתנו משום שאיננו יכולים לשאת בעוצמת ההנאה האדירה...

הגמטריות שלהלן ישקפו את הרעיון:

הגמטריה של המילה שחוק עולה על הגמטריה של המילים והבטויים הבאים:
1)ואהבת (פעמיים אור)ו=6 א=1 ה=5 ב=2 ת=400 =414 =פעמיים אור א=1 ו=6 ר=200 =207 כפול 2 =414

האורות האלו נגלים בגווני השלהבת המורה על אהבה ועל הקרבה על אש המזבח המכלה נטיות שליליות והדבר משתקף בשלהבת התחתונה בגוון כהה (תכלת מהלשון לכלות) פה מכלה אש האהבה לה' את המדות הבהמיות והדבר מהווה בחינת שינוי ומקור משעשע לשחוק ה' והוא ממשיך אל אדם זה אור המתגלם בגון העליון, זהו אור של אהבת ה' ותענוגו המתגלם ברצון ה' (המצוות) ואשר ניתן לגלות את הסוד שבמצוות אלו ע"י למוד חכמת התורה. (העונג הוא הפנימי והעיקרי אליו מגיעים ע"י הרצון וזאת בשל השכלתה של החכמה – התורה)

2) מקור החיים מ=40 ק=100 ו=6 ר=200 ח=8 י=10 י=10 מ=40 =414

3) אור אין סוף א=1 ו=6 ר=200 א=1 י=10 נ=50 ס=60 ו=6 פ=80 =414
החוויה הזו של השחוק שאנו מעוררים אצל הקב"ה והמשכת העונג הפנימי שלו אלינו מתרחשת בכל שנה מחדש ואולם, בכל פעם נמשך אלינו עונג רב יותר היות ואנו מהווים מקור לשעשוע חדש המעורר שחוק.. תענוג.

הדבר מתרחש יומית בתפילת שמע, אזי הופך "היש" שבקרבנו ל"אין" ואצל הקב"ה יקר הדבר יותר מהמתרחש בתפילת העמידה, היות והשנוי אז (בש"ע) אינו מהווה בחינת חידוש, שהרי בעולם האצילות (בתפילת העמידה) אין "הישות" עצומה כ"כ ואז אין המהפך משעשע כ"כ...

בכל יום נמשכת הארה חדשה של העונג העליון.

התענוג שבשעשוע מול התענוג שבזמירות

אל נגן ערב ואהוב על האדם, הוא מסוגל לחזור ולהאזין פעמים רבות מאוד והדבר מעורר בו שמחה של נפש.

דוד המלך, נעים זמירות ישראל הקיש את החוקים שטעמיהם נעלמים ממודעותו של האדם בשל העומק הרב שהם טומנים בחובם, לזמר ערב מאוד... וזאת על אף שצווי המוטל על האדם, והחסר באור וטעם, מקשה מאוד, מלאה והאדם ממלא אותו בעצלתיים ומתוך כובד וטורח ואילו דוד המלך נהנה מאוד בקיום חוקים אלה היות וידע שהם מסתירים בקרבם את רצונו של ה' ובכל עת שהוא מממש חוק זה או אחר, הרי, שרצון ה' מסתתר שם וזוהי הסיבה לאושרו של דוד ולשמחת המצווה שלו בקיומה, ואולם דעתו של ה' לא נחה מהקש זה והוא הענישו. היתכן? כיצד הענישו ה' ומדוע נקט ה' דווקא בעונש ספיציפי זה? מהי המסקנה שניתן להפיק מהדבר בנוגע לעבודת ה' של היהודי בעולם?

רצונו של ה' הוא חיצוני ביחס לעונג האלוקי. בכל רצון ורצון טמון העונג הספיציפי שלו ולכן אין הוגן הדבר לסקור הכל בסקירה אחת שהיא כוללת את כל המצוות כאחת ואין יוצא בה דופן ואין בכל מצווה חלילה, יחודיות משלה...

דרישתו של ה' מדוד היתה לתת שימת לב מיוחדת לכל מצווה לכשעצמה ןלגלות את העונג המיוחד הטמון בה... אזי אין הנאת קיום המצווה בחינת שיר אהוב החוזר על עצמו בדומה למצוות שכביכול שוות הן כאותו נגן, החוזר על עצמו, בחינת המצוות שהן זהות בכללותן כאחת...

סקירה כזאת היא תוצאה של תפיסה חיצונית ושטחית מאוד.

העונש של דוד הותאם במקביל להשקפו הרדוד והוא שכח הלכה ידועה ומפוסמת מאוד שאפילו בני חמש אינם שוגים בה, כי את הארון יש לשאת על הכתפיים ואסורה היא נשיאתם בעגלה.

מדוע בחר ה' דווקא בעונש של שכחה ומהי שייכות שכחת נשיאת הארון על הכתפיים דווקא, עם המוסר שרצה ה' ללמד את דוד?

שכחה היא תוצאה של השקף שאינו חודר ואינו פנימי ומעמיק. למוד חיצוני ושטחי נשכח מיד... את חכמת התורה יש ללמוד באופן פנימי ומעמיק ויש לחדור אליה בפנימיותו הלב של האדם ושלא יהיה זה למוד כלאחר יד...

הדבר משתקף בעצם נשיאת הארון על הכתפיים. הכיצד?

בארון היו טמונים הלוחות ועליהם היתה חקוקה תורתו של ה'.

את הלוחות נשאו על הכתפיים כשפני הנושא מופנים אל הארון ושגבו לא יפנה אליו להורות שיש ללמוד את התורה מתוך הפנימיות של האדם, שהרי הפנים משקפות את פנימיותו של האדם.

מכל עברם של הלוחות נגלה הצד הפנימי (הקדמי) שלהם על אף שהתבוננו בהם מצידם האחורי... להורות שיש לחדור לעומקה של תורה ולגלות את הרז והסוד הכמוסים בה, שהרי שם טמון העונג האלוקי... עונג שלא ישכח לעולם.

(עפ"י לקוטי תורה במדבר דרוש לשבועות "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים...")