האושר שמתחת לאדמה / מעשה שהיה

זלמן רודרמן

הזמן – סוף ימי מלחמת-העולם השנייה. המקום – אי-שם במעבה האדמה, עמוק-עמוק במקום צר ואפל, בעיר טרנו שבפולין. היהודים הלא-רבים שחיו בעיירה קטנה זו נלקחו כמעט כולם על-ידי הנאצים ימ"ש למחנות-ההשמדה. רק שרידים מועטים שנותרו חיים, ואני בתוכם, סובבו בין ערמות העפר והחורבות, למצוא מזון להחיות את נפשם הרעבה והמיוסרת.

אני משוטט לי כסהרורי בתוך עיי-המפולת, נטול-כוח וחסר-תקווה. מהלך אני בצידי הדרכים, מבקש להיבלע בנוף, לבל תתבלט דמותי יתר על המידה. מסביב אפשר לראות עבר עשיר והווה עצוב ומלא תוגה. נהרות של דם יהודי שפוך, גופות קדושים מופקרים לנשרים ולחיות-טרף למיניהן ושאר מחזות זוועה.

מחכה אני לכדור הרובה שיפלח את ליבי וישים קץ לחיים שאינם חיים. "קח-נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי", מתפרצת לה זעקת שבר מקרבי, כזעקתו של יונה הנביא בשעתו. אבל לאחר מכן, האמונה היהודית הנטועה עמוק בנשמתי דוחה את מחשבות הייאוש והאבדון ומנסה להצמיח מחשבות חדשות על יום יבוא שבו אינקמה מאויביי.

לפתע, בתוך הררי החורבן והזוועות, מתגלות לנגד עיניי מדרגות שלמות היורדות אל תוך האדמה – כמו דרך נעלמה אל עולם אחר, מסתורי. אני מנסה לרדת. רגליי כושלות ליפול. עוד מדרגה ועוד מדרגה. ופתאום שומעות אוזניי מפינה כלשהי קול נעימה חרישי. אני מתאמץ לרכז את חושיי ותוהה מהיכן בא הקול, איפה הפתח.

ברגע זה עומד לי ניסיוני הרב באיתור בונקרים ובהסתתרות בתוכם. עיניי מבחינות בלוח עץ מכוסה עפר. בשארית כוחותי אני מרים את הלוח ומשחיל את גופי פנימה. והנה מחזה שלא ייאמן: יהודים לומדים. מה זה כאן, ישיבה?! אני שואל את עצמי, תוהה ומשתאה. חבורת יהודים רוכנים מעל ספרים, והקול, קול תורה, בוקע ועולה מגרונם.

משפשף אני את עיניי הממאנות להאמין. האומנם?! חוצה אני את הבונקר מצד אחד לצידו השני ולפתע אני נצמד למקומי לנוכח המראה הנגלה לעיניי – יהודי בגיל גבורות, עטור זקן לבן ארוך, היורד לו על-פי מידותיו, יושב מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, כולו שופע אור זוהר, לומד גמרא בניגון ערב.

לימודו של הזקן כובש את ליבי לגמרי. אני חש כיצד קילוח רענן של שמחה וחיים חודר לתוכו; ממש תחיית-המתים בזעיר-אנפין. פתאום מתחלפות תחושותיי הנוגות בדמיונות מלבבים: הנה אני בחצרו של ארמון מלכים, סביבי שפע של עצי פרי ופרחים ססגוניים וריחניים; שמש אביבית שולחת קרניים נעימות המלטפות את גופי; ושפתיי ולשוני חשות מתיקות כשל דבש נוטף.

מוקסם מהמראות ומהקולות גואים בי רגשותיי וקריאת "טוב לי תורת פיך!" נרגשת פורצת מתוכי. רגליי, שאך לפני כמה רגעים מעדו ומטו ליפול מרוב פחד וחולשת הגוף והדעת, נעות כעת לעבר גמרא המונחת על ארון ספרים מאובק, בפאתי הבונקר.

אוחז אני בגמרא הקרועה מכל עבר, ממש כמו נפשי, נושק לה באהבה אין-קץ ופותח אותה. מול עיניי שבות ומרצדות מילים מוכרות ואהובות – "אמר אביי", "אמר רבא", "מחלוקת רבי יוחנן וריש-לקיש"...

דמעות פורצות מעיניי והן זולגות על דפי הגמרא ומרטיבות אותם. גן-עדן בתוך הגיהינום. הטוב בהתגלמותו בתוך ים של דם, רשע, זדון ורוע. לפני שעה קלה שאלתי את נפשי למות ולהצטרף אל אחיי הקדושים, ועכשיו מרגיש אני כי אמנם הצטרפתי אל אחים קדושים, אך לא אלה המתים, אלא החיים.

והיהודי הזקן מוסיף להתנועע על הגמרא. כמה צנום גופו ונחבא, וכמה גדולה רוחו וזורחת למרחקים. והוא אפילו אינו יודע כי באישיותו ובמעשיו הפיח רוח חיים בנפש דוויה, על סף גוויעה.

דמותו של אותו זקן, העוסק בהוויות אביי ורבא בתוך עמק הבכא, לא משה מנגד עיניי מאז ועד עצם היום הזה. בכל עת משבר ומצוקה, כבימים של נחת ושמחה, תמיד זכרתי וזוכר אני את פניו.

דמות זו מסמלת בעיניי את רוח ישראל האמיתית, רוח ששום כוח בעולם אינו יכול לה, כל עוד יונקת היא את חיותה מהתורה הקדושה.

באדיבות מערכת 'שיחת השבוע'
כל הזכויות שמורות לצעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)