כבר שנים שייקה (ישעיהו) מאירוביץ' מקריית-ארבע מופיע לפני ילדים בתהלוכות ל"ג בעומר המתקיימות בכל עיר ויישוב. כל ימות השנה הוא מדריך-טיולים לקהל הדתי ולציבור החרדי, אבל בל"ג בעומר הוא פונה דווקא לתחביב צדדי שלו – גידול זוחלים. בהופעותיו הוא מציג לילדים זוחלים שונים המופיעים במקרא ובדברי חז"ל, תוך שימת לב מיוחדת לנפלאות הבריאה המיוחדות כפי שהן באות לידי ביטוי בהולכים על גחון. הקשר של שייקה לחב"ד איננו מתחיל ונגמר בתהלוכות, אלא הולך שנים רבות לאחור.

בנעוריו למד בישיבת תורת-אמת בירושלים, זאת אף-על-פי שהוריו ומשפחתו לא השתייכו מעולם לחסידות חב"ד. גם הוא בעצמו לא יודע איך וכיצד מכל ישיבותיה הרבות של ירושלים 'התגלגל' דווקא לישיבה הזו, שאותה עזב כעבור שנים מספר, לאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר ההילה הצה"לית שטפה את הארץ וסחפה עמה לא-מעט בני-נוער.

על דבר אחד הצטער אחר-כך מאוד, הוא אומר: "כשנודע לי שרבים מחברי הכיתה שלי נסעו בהמשך ללמוד בחצר הרבי. אני לא זכיתי לזה". פיצוי זוטא הוא רואה בשטר הדולר מהרבי שהוא נושא עמו, אותו הביאה לו אחותו כשביקרה לפני שנים לארה"ב. "את חייבת לבקר אצל הרבי ובהזדמנות הזאת גם לבקש בשבילי ברכה ולהביא לי ממנו שטר של דולר", אמר לה אז. האחות שעתה לעצתו ונענתה לבקשתו.

אבל ה-סיפור שנושא עמו שייקה מילדות, על ל"ג בעומר, קשור דווקא באביו, ר' גדליה מאירוביץ' ז"ל:

כבן עשרים וחמש היה גדליה מאירוביץ' בעת שהובל בתוך קבוצת צעירים מעיירתו מרמרוש (באזור צ'כוסלובקיה) למחנה-כפייה גרמני. במחנה הועסקו מאות צעירים יהודים בייצור תחמושת לצבא גרמניה.

לקראת סוף המלחמה הנחיתו מטוסי בעלות-הברית הפצצה כבדה על המחנה. בסיומה גילו האסירים, כי כל השומרים נסו על נפשם. בלי לאבד רגע נשאו גם האסירים את רגליהם וברחו מהמחנה אל היער הקרוב.

לאחר טלטולים ותלאות הצליח גדליה לעלות לארץ-ישראל באניית מעפילים. זה היה בשנת תש"ז. כשדרכו רגליו על אדמת הארץ עדיין היה בבחינת שלד, ומשקלו לא עלה על שלושים וחמישה ק"ג.

גדליה הניח מאחוריו את הוריו, שבעת אחיו ואת משפחתו הענפה. כולם נטבחו בידי הגרמנים ימ"ש. "כמעט כולם", מתקן שייקה. "בשנות ה-60 המאוחרות נודע לאבי שיש לו אחות אחת, רבקה שמה, החיה ומתגוררת ברומניה. זה היה כבר בתקופת שלטונו של צ'אושסקו הרודן. אף-על-פי-כן אבא הצליח לסייע לה לצאת מהמדינה ולעלות ארצה".


התעטף ביגונו וסירב לדבר

לאחר עלייתו לארץ, התיישב גדליה מאירוביץ' בירושלים. הוא אומץ על-ידי משפחה בשכונת בתי-הונגרין. בכל מאודו השתוקק לשקם את עצמו, גופנית ונפשית, ולהקים בית.

במשפחה המאמצת של גדליה תמכו בפעילות האצ"ל וזה דחף אותו להצטרף לשורות הארגון המחתרתי.

בתחילה לא ייחסו לו מפקדי האצ"ל ערך מיוחד, אך במהרה שינו את דעתם כשגילו כי לפניהם מומחה עתיר ניסיון בייצור פצצות. הם העמידו לרשותו קומת מרתף במרכז העיר, שם עסק בייצור חומרי חבלה לפעולות האצ"ל. מעל המרתף שכנה חנות לממכר דברי דואר, שהפעיל איש אצ"ל אחר. מפעם לפעם היה גדליה עולה לחנות ומסייע לאיש בעבודתו, דבר שהיה בו כדי לתת הסבר לעובדת הגעתו למקום מדי יום.

באותה תקופה זועזע היישוב מרצח שבעים ושמונה רופאים ואחיות יהודים, שעשו את דרכם בשיירה אל המרכז הרפואי 'הדסה' שעל הר-הצופים. האצ"ל החליט בתגובה לפוצץ את מגדל בית-החולים הנוצרי 'אוגוסטה ויקטוריה', שממנו נהגו הירדנים לתקוף את נוסעי השיירות.

גדליה הצטרף לפעולה כחבלן. במהלך הפעולה נפגע מרסיסים, אך הפגיעה הקשה יותר הייתה של כדורי דום-דום, שחדרו לקרסול רגלו הימנית. גדליה התמוטט והובהל ל'הדסה'.

"אלו היו קליעים שהשפיץ שלהם נקטם ולאחר מכן נחרץ בצורת איקס", מסביר שייקה. "כשהקליע פגע בעצם כלשהו, הראש שלו היה נפתח כמו פרח. וזה, כמובן, הגדיל מאוד את הנזק שחולל הקליע הבודד".

הפציעה הקשה גרמה זיהום מסוכן. הרופאים – ובראשם פרופסור מקין – נטו לקטוע חלק מהרגל. בניסיון אחרון למנוע את הקטיעה ביצעו הרופאים ניתוח מסובך של השתלת עצם זרה במקום העצם המרוסקת, אך השתל נדחה. נמק החל להתפשט. הקטיעה הייתה כעת בלתי-נמנעת.

דיכאון עמוק השתלט על גדליה. הוא הגיע ארצה בודד וחסר-כול. חלומו היה לשאת אישה ולהקים משפחה. ומה יהיה עכשיו?

"אבא רצה בכל מאודו להתחתן", מספר שייקה. "הוא גם ראה בכך סוג של 'נקמה' בגרמנים. כשהרופאים הודיעו לו על כוונתם לקטוע את הרגל, הוא נשבר לרסיסים. הוא אמר להם: נכון שאין לי אפילו לירה בכיס. אבל עד עכשיו היו לי, לפחות, גוף שלם וכמה בגדים עליו. כעת גם זה לא יהיה לי; מי תרצה להתחתן איתי?!".
גדליה התעטף ביגונו וסירב לדבר אפילו עם רופאיו.

הכתבה המלאה מופיעה השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'