מאת רבקה ערנטרוי

תלמידי רבי עקיבא, אמנם, הצטיינו במידת אהבת ישראל שנטע בהם רבם ואולם בשל מידת הגבורה שבהם וכיוון של "רצוא" הם התמקדו כל אחד בהשקפו הוא, והאמינו כי תפיסתם היא העמדה האחת והיחידה הקיימת ובכל יכולתם ניסו לשכנע את רעיהם באמיתות דעתם הבלעדית ולכפות אותה על הזולת.

הם לא היו מודעים לעובדה כי דרך היהדות אינה דוגלת בקצוניות והיא תובעת מהאדם אורח חיים שיש בו מיצוע בין שתי הגישות של חסד וגבורה.

תנועת "הרצוא" שלהם הדריכה אותם במידה של קנאות מופרזת ומוגזמת כ"כ להיסחף להתדיינות סוערת ולמחלוקת כבדה, אשר במהלכה לא שמרו על כבודם של רעיהם ועובדה זו היא זו שהביאה למותם.

הרשב"י, לעומת זאת, סימל את מידת התפארת שהיא ממזגת בין שני הכיוונים המהופכים ותחת תנועה של רצוא והסתלקות, הוא הביא את ה"שוב" ואת החיים לעולם.

הרשב"י אכן, נסתלק בחודש אייר המסמל גבורות ותנועה של רצוא, אך ע"י מידת המיצוע הפסיק הרשב"י את מותם של תלמידי רבי עקיבא בתאריך של ח"י באייר המסמל חיים. הכיצד?

הגיונית היא העובדה שמי שעיקש מאוד, סרבני ובעל עמדה נוקשה ונחושה ביותר שאינה יודעת גמישות, אינו יודע להתחבר ולהתמזג.

ורק מי שאור החכמה זורם למודעתו, עשוי לההפך נבון, בוגר ובשל ואפיקיו הצרים והמצומצמים עשויים להתרחב, והוא ייעשה אז גמיש, מתמזג ומתחבר.

מדוע הילולא?

סודות התורה שגילה הרשב"י ושהגיעו לרמה של שיא ביום הסתלקותו, הם שנגעו בלבו של העם ועוררו אותו ברגשות ענווה והתבטלות וכך חשו אהבה בבחינת "שבת אחים גם יחד" בסמל של התייחדות הקב"ה וכנס"י כייחוד חתן וכלה.

כשפנימיות אור התורה, שנמשך מגילויו של הרשב"י, חודר לפנימיות ועצם כוחותיו של היהודי, להבנה ולהשגה והן למעשה בפועל שלו, אזי הוא מתעורר ברגש עז לאהבת ישראל ונוצא אז קשר בסמל של חתן וכלה שהוא קשר מקיף, ואולם אז נעשה הקב"ה בעצמו משפיע מאור אין סוף בתור משפיע ונוצר קשר של יחוד פנימי בנישואיו עם כנס"י.

ביום ההילולא של הרשב"י נגלים כל הסודות שהוא גילה בפנימיות התורה ואורות אין סוף חדשים נמשכים לעולם ויוצרים קשר פנימי ועצום מאוד של העם עם ה', לכן נחשב דוקא יום הסתלקות זה להילולא (תורת מנחם, ספר מאמרים מלוקט ה'תשכ"ב)

נשמתם של משה, משיח והרשב"י נמשכו מעולם האצילות אליו הגיע יעקב (בבקיעתו באור העליון ובהוצאתו - צאן)

משה רבינו הביא את העם למצב של הוד (יכולת להודות על האמת) היות והם נכחו וראו את הנסים שהתרחשו בימיהם, ובשל ענווה זו (הוד)ׁ אכן, זכו בתורת הנכתב.

בימי הרשב"י לא נכח העם בניסים גלויים אך הוא הביא אותם למסוגלות להודות שיש להודות באמת אף שהיא אינה נגלית וניכרת על כל הדרה. זוהי מידת הוד שהוד ולכן זכו בתורת הנסתר.

בשל מיקומה בספירות, היא מהווה את הנקודה בה מסתיימים עיקר וגוף המידות ומנקודה זו והלאה הן מידות המעבירות הלאה את השפעתן. כלומר מידות היסוד והמלכות הן גוף מגשר בין חמש המידות העיקריות עם סביבתן.

ל"ג בעומר מסמן את העובדה שמידת הוד שבהוד נזדככה בספירה ומכשירה את העם לקראת קליטת סודות התורה. הם מעניקים טעם ועונג עז ופנימי בקרב היהודי להתחבר עם התורה ולהתאחד עימה בסמל של נישואין.

המחיצה הזו מתגלמת בגל אבנים שמגמתו לחצוץ ולהפריד בין המשפיע והמקבל והיא מתגלמת בל"ג בעומר (גל) ואולם היא נופלת עז והגל החוצץ הופך לגל מהלשון גילוי.

כך מבארת החסידות את הרעיון שבגל האבנים שהקים לבן בינו ובין יעקב, היות ורצה למנוע את המשכת ה"לובן העליון" ע"י יעקב כך שארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה ועשיה )יהיו נפרדים במגמה שע"י עבודת היהודי בהמשכת אלוקות לעולם בדרך המצוות, יתאחדו העולמות.

המתקת הגבורות

שרשו של לבן בעולמות הרוחניים היה נעלה משרשו של יעקב וע"י הפצלות במקלות שהציב ברהטים משם שתה הצאן, הצליח לבקוע (שרש יעקב) את האור ברמותיו העלאיים ולהוציאו (שרש – צאן) ולהמשיכו לתחתונים ואולם לאחר הצבת הגל ע"י לבן התרומם יעקב אל רמות אלו במידת הרחמים שלו שעולה ומתנשאת לרמות העלאיות ביותר ומשם המשיך את האור שהיווה פוטנציאל לעבודת היהודי בברור הניצוצות.

מידה של רחמים – תפארת, מסמלת את מידתו של יעקב, והיא ממתיקה את הגבורות ועימה המתיק הרשב"י את הגבורות והפסיק את מותם של תלמידי רבי עקיבא והיא הממשיכה לאדם כושר נפשי להעשות רך ונינוח, גמיש ומתמזג...

יעקב הוא שהחל לבקוע (יעקב) ולהוציא (צאן) את קרני האור ממקורם וע"י משה רבינו הוסרה המחיצה (הגל) במעמד הר סיני, כשהעליונים ירדו לתחתונים בסמל של חכמת התורה (חתן) והתחתונים עלו לעליונים ע"י עבודת המצוות המזככת ומטהרת.

ע"י הרשב"י נגלו המחיצות הדקיקות יותר המפרידות בין התורה שבכתב והתורה שבע"פ, היות והוא גילה את הסודות שבפנימיות התורה ושהביאו לעם חיות, טעם ורגש עז לתורה שעוררה אותם להזדכך ולהתחבר עם התורה, בקשר שהופך את היהודי לחלק בלתי נפרד מהתורה.

כך מבארת החסידות את הפסוק בפרשת האזינו "מחצתי ואני ארפא" דהיינו, המחיצה מתרפאת בשל הגילויים של הרשב"י והדבר גורם שאח"כ הופך גל זה למקור של גילוי והמשכה של אור ה' כפי שהדבר משתקף מהפסוק "גל עיני ואביטה"(תהילים קי"ט ח')

נקודה זו של ל"ג בעומר בה חדלו תלמידי רבי עקיבא ממותם, נרמזת בתורה בפרשת ויגגש במנינם של בני לאה המגיע ל33 ואמנם כשמונים אותם מתקבל סכום של 32 בלבד. מי הוא הנעדר?

נעדרת היא יוכבד והמסמלת בשמה כי (עד לל"ג בעומר) העם היה נטול רגש של כבוד (יוכבד) אחד לרעהו, ואולם בל"ג בעומר כשהגמטריה שלו היא כבוד בתוספת י', המסמלת את המשכת מקור החכמה לעם, (סודות שגילה הרשב"י, פסקו למות. (סידור המהרי"ד שער ל"ג בעומר)

היה זה בח"י אייר כשספירתו היא הוד שבהוד, המסמלת ענווה והתבטלות ומסוגלות להודות שיש להודות, ועת שהעם החל לרחוש כבוד אחד לרעהו, כפי שהדבר נרמז בספירה של ל"ג בעומר, אזי חדלו ממיתה ותחת הגל החוצץ הזה, נגלו (גל – ל"ג) נמשכו אורות עלאים לעולם והשוו לו תחושה רעננה של רוח צעירה ושוקקת חיים חדשים שיש בהם מן העונג שבנשואין.

ל"ג שמח!