מערכת COL
|
יום י"א אייר ה׳תשס״ח
16.05.2008
"בביקור ב-770 הרגשתי שהגעתי לבית"
"הרגשתי שמישהו רואה, מכיר ומבין. לפני כן הסתובבתי בכל מיני ישיבות, גם ליטאיות. אבל הביקור ב-770 נתן לי אישור גדול מאוד שזה זה. הרגשתי שהגעתי לבית", כך ר' עמי ברעם ממקימי סמינר 'התקשרות' בראיון לעיתון 'בשבע' ■ "לפני כל סמינר יושבים ר' עמי ורעייתו אביטל, ומתכננים אלו תכנים ליצוק לסוף השבוע או לחג המדובר, ואלו מרצים להביא ■ מבחינתו של עמי, בארוחות השבת האלה ובסמינרים שאותם הוא מארגן ואחריהם הוא רץ כל ימות השנה, יש סגירת מעגל לסיפור המלא
ר' עמי ברעם (מימין) וידיד
התמונות בבית משפחת ברעם מספרות סיפור. על הקיר תמונה גדולה של הרבי מלובביץ', על הקיר הסמוך תמונה של ימימה אביטל, ולידה בעלי הבית: עמי ואביטל.
מוצאי שבת בביתם בגבעתיים. אביטל בפאה ועמי בחולצה לבנה וזקן. כמעט עשר שנים לקח להם לצעוד זה לקראת זו, עד שהגיעו להשלמה. לפני שנה וחצי הקימו עמותה המארגנת סמינרים. בסופי השבוע הזה הם מבקשים להעניק לאחרים מקום נוח להיכרות עם תכנים פנימיים של היהדות, לתת לגיטימציה לשוני שבין בני זוג, רענון למי שמרגיש 'מיובש' בתוך מעגל שמירת המצוות, ובעצם מברכים את כל מי שבא.
בין חילוניוּת לדתיוּת
עמי (38) גדל במשפחה שאינה דתית באזור המרכז. הוא עשה את המסלול השגרתי: תיכון, צבא וטיול של אחרי צבא, אותו הגדיל למידת אקסטרה-לארג': דרום אמריקה פלוס המזרח הרחוק, ולסיום ארצות הברית. שלוש שנים ארך הטיול הזה, עד שנגמרה לו הוויזה לארצות הברית והוא נחת בבת אחת בישראל. "זרקו אותי מארצות הברית, והגעתי לארץ בהתראה של יום אחד. בכלל לא רציתי להיות פה, ונסעתי לסיני. אחי, שהיה רשם מקרקעין, רשם אותי ללימודי שמאות". עמי, יצוין, הוא גם מוסיקולוג. החזרה לארץ לא גרמה לעמי להפסיק לחפש, ויום אחד הוא מצא את השיעורים של ימימה אביטל. ללימודים אצל ימימה הלך עם חבר טוב. שניהם חזרו בתשובה. עמי לחב"ד, החבר לברסלב.
תקופת הלימודים אצל ימימה היתה גם זו שבה הכיר את אביטל, בחורה מבית חילוני, בעלת רקע במחול, שלמדה גם היא אצל ימימה. כשאני מעירה שרבים חזרו בתשובה בעקבות הלימודים האלה, היא אומרת שלה זה כלל לא היה נראה שייך לעניין. הלימודים הנפלאים הם משהו אחד, חזרה בתשובה היא משהו אחר.
עמי ואביטל נישאו עוד לפני שעמי חזר בתשובה. "עמי תמיד הלך קצת לשיעורים עם חברים", מספרת אביטל, "זה היה נראה לי נחמד, ולא נדלקו לי 'נורות האזהרה'. מאיזשהו שלב הוא התחיל להתחזק יותר ויותר, וממש רצה לשמור. אני מאוד התנגדתי. אבל היה זמן שהוא החליט שהוא לא יכול יותר, זהו. הוא התחיל לשמור שבת וללכת עם כיפה, ואני המשכתי ללכת עם מיני ולנסוע בשבת. היה לי מאוד קשה. כך זה היה תקופה ארוכה מאוד. הוא כל הזמן שמר עוד קצת ועוד קצת, ותוך תקופה לא ארוכה רצה לשמור הכל.
אביטל מספרת שהיא דווקא לא התנגדה ליהדות, אבל שמירת מצוות נראתה לה רחוקה מאוד. "תמיד הרגשתי יהודייה. צמתי ביום כיפור מגיל 13, האמנתי בה', אבל מזה ועד לשמור מצוות? אלו עולמות שונים לגמרי. יש היום המון ציבור חילוני שמרגיש יהודי ברמה זו או אחרת, ואפילו הולך לעיתים לבית הכנסת, אבל התחושה שלו היא ש'לא צריך להיות קיצוני'. עולם המצוות נראה שחור בשביל חילונים, ולא היתה לי שום כוונה ללכת לשם".
מן העבר השני של המתרס עמד עמי, שגם הוא לא ליקק דבש. הוא, מבחינתו, ראה את האור, וביקש ללכת אחריו. הוא רצה להתקדם בשמירת המצוות ובעשייה היהודית, אבל לא יכול היה. בכל פעם היה עליו להסתכל אחורה, אל הבית. זו, אגב, אחת הסיבות שהביאה אותו לחב"ד: "אביטל פשוט לא רצתה שאקום מוקדם בבוקר לתפילת השבת", הוא אומר.
בסופו של דבר הוא חש שחב"ד היא דרכו מסיבות שונות, בהן שזה התאים עם הבית, משום שיש בחסידות יכולת לחבר הפכים. ביקור שלו בארצות הברית, ב-'770' (ביתו של הרבי), חיזק את התחושה. "הרגשתי שמישהו רואה, מכיר ומבין. לפני כן הסתובבתי בכל מיני ישיבות, גם ליטאיות. אבל הביקור ב-770 נתן לי אישור גדול מאוד שזה זה. הרגשתי שהגעתי לבית".
הקשיים של בני זוג שאחד מהם מתקרב ליהדות והשני לא הם עצומים. המתחים אינם סביב תפישות פילוסופיות אי שם, אלא קשורים לפעולות מעשיות ויומיומיות כגון אוכל, טהרת המשפחה, צורת בילוי בשבתות וחגים; ומעל כל אלה, מהות הכיוון בחיים.
כש'דתי מהבית' מדמיין בית כזה, הוא רואה מריבות רבות. הולכים לישון בכעס ומתעוררים במתח לראות מה תהיה המערכה הבאה.
"נכון, ואפילו יותר", מסכים עמי, ואביטל מוסיפה: "כעסתי עליו, ולא הסכמתי לראות שאפשר לעשות משהו. עמי הלך מאוד מהר. מהרגע שהוא שמר שבת ועד הרגע שהוא היה נראה כמו שהוא היום (זקן ארוך, כיפה שחורה גדולה, ע"ל) לא עבר הרבה זמן". עמי ואביטל סחבו כך במשך לא מעט שנים. אבל לא ויתרו.
איך נלחמים על ה'ביחד' שלכם בתקופה שבה אנשים נוטים להרים ידיים די מהר מזוגיות שנתקלת בקשיים?
עמי: "דבר ראשון, כשאתה מקים בית ונולד לך ילד, יש לך מחויבות. בנוסף, אם אתה חוזר בתשובה ממקום אמיתי, אתה מבין שזה האתגר שלך ואתה לא יכול להתחמק מבניית הבית שלך, ואם לא תעשה את זה עם האישה הזאת, תצטרך לבנות את הבית עם אישה אחרת. רק היום אני יכול לראות את הדברים האלה, והיום אני מרגיש שחזרנו אל הגן עדן של השנה הראשונה של הנישואים".
הרבנים לא תמיד מבינים
עמי: "המסגרות הסטנדרטיות לא מספקות את החוזרים בתשובה. אנחנו עושים, בסמינרים שלנו, סדנאות שבעלי תשובה מכירים מהעולם שממנו הם באים, ואנחנו מביאים להם את זה מגויר. אם תיקחי בעל תשובה ותנסי להכניס אותו לעולם החרדי, הוא מיד יתכווץ. אז אנחנו יוצרים מצב שאנשים ירגישו נוח ומוכר, זה בשפה שלהם, בדרך שלהם"
אבל הדרך לגן עדן היתה רצופה בקשיים ובאתגרים, ואפילו בכוונות טובות. בדרכם לפתור את הקונפליקט ביניהם, עברו אביטל ועמי דרך כל מיני אנשים ורבנים. אביטל: "אחת הבעיות היא שהרבנים לא תמיד מבינים את העולם שממנו אנחנו באים, ולכן לא יודעים לייעץ נכון.
"הפנו אותנו לרב אחד שמאוד הכעיס אותי. יצאתי ממנו עם דמעות. זו היתה שיחה איומה. הוא אמר לי משהו כמו: 'או שאת מתגרשת, או שאת הולכת איתו'. מין שחור-לבן, בלי הבנה למורכבות ולמה שזה אומר. ואני חושבת שזו היתה נקודת המפנה. המפגש עם אדם כל כך לא מתאים ולא מבין, גרם לנו ללכת ולחפש את האדם שכן יכול להבין ולעזור לנו".
עמי ואביטל לא היו לבד במערכה. היו סביבם זוגות נוספים שבהם אחד החל להתקרב ליהדות והשני לא. "זה מאוד מאוד עזר לנו בתקופה ההיא. נהיינו כזאת חבורה שבה יכולים להבין אחד את השני. היתה לנו איתם שפה משותפת", אומרת אביטל.
בני הזוג ברעם החליטו שהם מכנסים סדנה לזוגות מעורבים שכאלה. היו זוגות שממש "נפלו עליהם מהשמיים", הם נזכרים בחיוך. עמי: "היה פסח, ונסענו למכון המקדש. לפנינו עמד זוג. הוא עם סירטוק (חליפה של חב"דניקים בשבתות ובחגים, ע"ל) וכובע, והיא עם ג'ינס צמוד ותלתלים פזורים".
אביטל: "זה היה מצחיק לראות שיקוף שלך, זה היה כמו מראה. אתה מבין שה' שלח לך את זה. מיד שלחתי לה פתק: 'אנחנו עושים סדנה לזוגות כמונו, אתם רוצים לבוא?'. היא מיד ענתה לי: 'בטח', ונתנה את הטלפון".
עמי: "בזכות הסדנה ההיא, יש להם היום בית. הם בנו בית יפה".
הסדנה שגיבשו עמי ואביטל גרמה למשתתפיה להבין שקיימים פערים, אבל אלו דברים אימננטיים בכל זוגיות, ושהפערים פשוט מתיישבים בכל פעם על סוגיה אחרת. אצלם זה במקרה 'יושב' על השסע הדתי-חילוני. הם למדו להיות מודעים למקורם של הפערים, להיכנס למשא ומתן, ולחזק את הזוגיות.
עמי: "זה יכול להיות תוהו ובוהו ולהיראות ממש בלתי אפשרי".
אביטל: "אבל זה אפשרי. יש לנו זוגות שחיים עם הפערים האלה בצורה מאוד יפה. זה עניין של עבודה".
אביטל, איך בסופו של דבר חזרת בתשובה?
"דרך התמיכה שהיתה לנו. הפסיכולוגית קודם כל הורידה אותו מהעץ. חוזרים בתשובה נוטים להיות קיצונים, אז היא הורידה אותו מהגובה, ונתנה לנו המון כלים להתקדמות, וגם להבין שלא חייבים ששני בני הזוג יהיו אותו דבר, שהבדלים הם צד מפרה בזוגיות".
עמי: "אפילו כלפי הילדים, שהם יכולים לראות שאבא חושב כך ואמא אחרת".
אביטל: "קיבלתי המון לגיטימציה. לקחתי את הזמן שלי. אני מדברת איתך על תהליך של שנים, ההתקדמות שלי היתה איטית וכמעט בלתי נראית לעין. לא זזתי מילימטר אם לא הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה. עמי הוא אדם תוסס שהולך מהר ולא מהסס. אני אדם איטי שבודק כל דבר. אז גם היום, כשיש רצון מלא לקיים מצוות, אנחנו מסתכלים על דברים בצורה שונה. בראייה שטחית, מתבקש להלביש את זה על דתי-חילוני, אבל זה רק לבוש".
כתובת לזוגות מעורבים
דורית, שם בדוי, חזרה בתשובה לפני 11 שנים. "כשלמדתי אצל ימימה מנוחתה עדן, התחלתי להיפתח לכיוונים האלה, וכשילדתי את בני התוודעתי למצווה של טהרת המשפחה, ומשם התחלתי לעלות. בעלי עוד עושה את דרכו", היא אומרת ברמז.
דורית מסבירה מדוע הלכה לסמינרים שעמי ואביטל מארגנים. "זה מקום שמאפשר לי ולבעלי להיות ביחד בחג. לא נעים לנו להיות לבד, כי זו לא אווירה של חג. אי אפשר להזמין את המשפחה, כי אנחנו לא רוצים שיחללו את החג בשבילנו. מצד שני, אין אפשרות ללכת אליהם".
דורית עשתה את הדרך אל המצוות לבד. דור, בעלה, בכלל לא היה בעניין. בהתחלה הוא ממש התנגד. "אם הוא היה פוגש אותך לפני עשר שנים, הוא לא היה מדבר איתך בכלל. אבל עכשיו אנחנו אחרי תהליך. הסמינר של 'התקשרות' מעניק לבעלי אפשרות להתוודע ולהתחזק בצורה נעימה. יש לו אפשרות לשמוע דברים שבמקום אחר הוא לא היה נחשף אליהם, וגם לא לשמוע, אם הוא לא רוצה. ולי זה נותן לשמור את החגים בצורה מהודרת, ואפילו ללכת לבית-הכנסת, מה שבבית אני לא יכולה לעשות".
דורית אומרת שהפעם הראשונה שבה חווה בעלה שבת בסמינר, הוא לפתע נוכח לראות שמדובר בשבת נחמדה ונעימה ולא באסור-מותר כבד שכזה.
בשמחת תורה לפני שנה וחצי, התקיים הסמינר הראשון של עמי ואביטל. לצורך כך, הם הקימו עמותה הנקראת 'התקשרות – חוויה יהודית רוחנית', ומאז היו כבר עוד 15 סמינרים. בהתחלה הגיעו 20-30 איש, היום מדובר כבר על 100 משתתפים, ובני הזוג מנסים לחשוב איך לחזור לאינטימיות של הסמינרים הראשונים. אגב, הסמינר מסובסד, ובימים אלה מוקמת קרן להקלה על חסרי יכולת כלכלית.
הסמינר, כשמה של העמותה, משלב חוויות יהודיות באווירה חמימה, שמחה ולא מאיימת. בכל פעם מביאים מישהו אחר: סדנאות של צ'י קונג, טאי צ'י ופלדנקרייז, טיולים בטבע וסדנאות מחול, יחד עם התוועדויות חסידיות, הופעות של שחקנים ומוסיקאים. ויש אנשים שחוזרים פעם אחר פעם. "לחוזרים בתשובה אין איפה להיות בחגים. זו בעיה", אומר עמי. אבל אולי החוזרים בתשובה מצפים לשבת בשבועות, למשל, וללמוד תורה כל הלילה ולא לעבור סדנאות.
אביטל: "מפה ומשם הם יושבים ולומדים תורה כל הלילה, אז עשית להם סדנה לפני וסדנה אחרי, הם יכולים לראות בכך תוספת".
עמי: "המסגרות הסטנדרטיות לא מספקות את החוזרים בתשובה. אנחנו עושים בסמינרים סדנאות שבעלי תשובה מכירים מהעולם שממנו הם באים, ואנחנו מביאים להם את זה מגויר. אם תיקחי בעל תשובה ותנסי להכניס אותו לעולם החרדי, הוא מיד יתכווץ. אז אנחנו יוצרים מצב שאנשים ירגישו נוח ומוכר, זה בשפה שלהם, בדרך שלהם".
גם אורי השתתף בסדנה האחרונה שהיתה בפורים. אורי דווקא לא מגיע מרקע של חזרה בתשובה, אלא הוא שומר מצוות שחיפש פורים עם "שמחה אמיתית". "גלשתי באינטרנט, הגעתי לאתר שלהם, והצטרפתי לסמינר בפורים. זה היה הפורים הכי שמח שלי, ואני בן 51. יש שם אנשים שיכולים למשוך אותך לשמחה אמיתית. כשעמי מחייך הוא מקרין שזה בא ממקום אמיתי, לא כמו אנשים רבים שאצלם החיוך הוא מעין עיוות בפנים. אני הרגשתי שיש בסמינרים האלה חזרה לפשטות ולאמת של הילדות, שמחה היא שמחה, חיוך הוא חיוך".
איזה סוג של אנשים פגשת בסמינר?
"כל עם ישראל. אנשים מכל מיני מקומות וכאלה שעשו קריירות בכל מיני תחומים. אתה פוגש שם בני אדם שנפתחים ומדברים דברים אמיתיים, כנראה שזה חסר להם".
להתקרב לדת בלי לחץ
הסמינר הבא של 'התקשרות' יתקיים בחג השבועות, והוא יעמוד בסימן של 'עבודה מתוך מנוחה'. מהדברים של אביטל, הכותרת הזו נשמעת כמעט כמו מוטו: "שיירגעו עם זה, שיירגעו עם היהדות, אי אפשר להחזיר בתשובה. אם אין לאדם עניין, זה לא יעבוד. שאדם יתקדם מאיפה שהוא לאן שמתאים לו. הרעיון הוא לחשוף את האנשים במקום שבו הם נמצאים, בלי הלחצות ובלי דחיפות".
עמי: "בלי דרישות".
אביטל: "ובלי 'תחזור אלינו, כאן כל התשובות'. בדיוק מהדגלים האלה אנחנו מתרחקים. אנחנו רוצים לתת לאנשים להרגיש את עצמם, ולתת לזה מקום. וכשאדם מקבל את הלגיטימציה לזה, הוא יכול לשבת בלי ההגנות האלה, לשמוע שיחות ולקחת מה שמתאים לו.
"יש זוגות שבהם האישה באה עם הג'ינס שלה והוא שומע שיעורי תורה. ואנחנו משתדלים מאוד שהיא תרגיש בנוח. בסמינר האחרון היה לנו זוג שזו היתה הפעם הראשונה שהיא ישבה בשיעור תורה. היא נורא נהנתה. כי אנחנו מביאים מרצים שיכולים לדבר אל תוך המהות של הדברים, ולא לתוך דגלים".
לדברי עמי, רוב המרצים הם עצמם חוזרים בתשובה או כאלה שעברו שינוי. כאלה שיש להם הבנה עמוקה במורכבות הזאת.
לפני כל סמינר יושבים אביטל ועמי ומתכננים אלו תכנים ליצוק לסוף השבוע או לחג המדובר, ואלו מרצים להביא. לפני שהסמינר מתחיל, הם מסמנים זוג, "בדרך כלל את הזוג הכי קשה", אומר עמי, "וקובעים שהוא צריך ליהנות.
"בסמינר האחרון היה זוג, שזה היה לה הסמינר השני. בפעם הקודמת היא באה עם הבן שלה ושניהם מאוד נהנו, אבל הבעל לא הסכים לבוא. היא בצעדים ראשונים של התקרבות, והוא לא רצה לשמוע על העולם שלה. לסמינר האחרון היא הצליחה להביא אותו, אבל כשהוא הגיע, הוא אמר לי בעדינות שנראה אותו רק בארוחות כי לסדנאות ולשיעורים הוא לא יגיע. וכך היה עד ליל שבת.
"כשהלכתי לעשות קפה, פגשתי אותו וביקשתי ממנו להצטרף להתוועדות שאותה העביר מישהו מכפר-חב"ד, מישהו נורא מצחיק ונחמד, שהיה היפי בשנות השישים. בסופו של דבר הוא ישב עד שתיים בלילה בהתוועדות, ולמחרת נכנס לשיעורים של אשתו. אחרי הסמינר היא התקשרה להודות, וגם הוא, בנפרד, בלי ידיעתה. הוא אמר שזו היתה הפעם הראשונה שהוא נחשף לעולם שלה, שהוא מלא אור".
עמי ואביטל אינם משליכים את השנים הקשות שעברו עליהם, ולא מסתירים את מה שעברו. להפך. הם ממנפים את אלו לעשייה, למתן כתף לזוגות שעוברים דברים דומים, וגם לאנשים שמחפשים דרך.
עמי: "נוצרו חברויות איכותיות מאוד מהסמינרים האלה. אנחנו מקפידים שלא להיות 'משפיעים', אלא חברים".
סגירת מעגל
ההתקרבות ליהדות היא תופעה שהולכת ומתרחבת, חושב עמי. ולמרות ש'החזרה בתשובה' היא ביטוי שאפילו ציונים דתיים כבר לא מפחדים ממנו, נדמה לעמי ואביטל שאין בציבור הדתי והחרדי מספיק הבנה לחוזרים בתשובה בכלל ולזוגות המעורבים בפרט. "אני חושבת שזה פן מוזנח. הזוגות האלה מרגישים בודדים, ואין להם תמיכה; וזה תהליך שחייבים לעבור עם הדרכה נכונה, עם אדם שאתה סומך עליו שהוא יסייע לך לבנות את הבית".
עמי ואביטל עבדו באינטנסיביות על הבית שלהם, והיום הם עומדים מאותו צד של בית-הכנסת. אבל יש להם חברים שהתגרשו, ואחרים שבהם הבעל והאישה עדיין חיים בפער דתי גדול, אבל בסוג של הבנה. "נעים להיות בבתים כאלה", אומר עמי, "כי יש שם יכולת גדולה מאוד של קבלת האחר".
היום, מהמקום בו עמי ואביטל נמצאים, עמי יכול להביט אחורה ולומר שהתהליך עם אביטל הוא זה שבנה אותו. "אני טיפוס שרץ קדימה. והעבודה מול אשתי גרמה לי להביט על עומקם של דברים, לקיים את המצוות, ולהתקדם ממקום של שקט וביטחון. זה תרם מאוד להתפתחות שלי, והביא אותי למקום שבו אני נמצא היום".
מעבר לכך, מחדד עמי, העימות מול אשתו בכל דבר ועניין גרם לבחינה אמיתית של כל דבר. "פעם, כשביקרתי ב-770 בניו יורק, כולם לבשו את הסרטוק ורק אני הייתי עם חליפה, זה היה בגלל הבית. עמדתי עם דמעות, בהבנה ש'זה מה שה' רוצה ממך, שלא תהיה דוס כמו כולם, אלא מה שאתה'. ואז פתאום הגיע אליי חסיד, ואמר לי: 'כל הכבוד שיש לך הכוח להיות מה שאתה, ולא כמו כולם'. זה היה ממש אישור בשבילי שזה נכון".
כשאדם חוזר בתשובה ועוזב את השתייכותו המגזרית הקודמת, מסביר עמי, הוא מבקש להיות שייך למקום החדש, כולל הלבוש וקודי ההתנהגות האחרים. "וברגע שיש מישהו בבית שרוצה שלא תלבש את הבגדים האלה, אתה מבין שאתה לעולם לא תהיה 'הם', ואז אתה בודק מה תוכל להוסיף לחרדים מהמקום שבו אתה נמצא, מתוך מה שאתה. אני חושב שיש היום זכות גדולה לחרדים שביניהם נמצאים בעלי תשובה, שמביאים להם רוח רעננה וחידוש. הם לא תמיד רואים את זה, ולא תמיד נפתחים לזה, אבל המטען הנוסף הזה הוא נהדר".
שולחן השבת של בית משפחת ברעם בגבעתיים כולל היום שני הורים, שלושה ילדים ועשרות אורחים: שכנים, חברים ועוברי אורח. גם מתקרבים וגם כאלה שהם בכלל לא דתיים. שעת סיום משוערת: שלוש בבוקר.
מבחינתו של עמי, בארוחות השבת האלה ובסמינרים שאותם הוא מארגן ואחריהם הוא רץ כל ימות השנה, יש סגירת מעגל.
"במשך השנים עברתי הרבה משברים. היה לי רצון לצאת ולהתקדם עם קהילה ולפרוץ קדימה, והייתי צריך להאזין לבית, לראות כל הזמן איפה אני מבחינת הבית. פעם אמר לי המשפיע שלי, שניסיון שאדם עובר זה כדי לעזור לאחרים. היום אני ממש מרגיש שזה קורה".
אביטל: "לי הסמינרים גורמים הרבה שמחה. אני רואה בזה תוצאות של עבודה של הרבה שנים. הגענו למקום שיש לנו מה לתת. 'יגעת ומצאת – תאמין'. ואם אני יכולה להיות עם בעלי במרחב כזה, ואנשים יכולים לראות את זה וללמוד מזה, זו זכות גדולה".
מוצאי שבת בביתם בגבעתיים. אביטל בפאה ועמי בחולצה לבנה וזקן. כמעט עשר שנים לקח להם לצעוד זה לקראת זו, עד שהגיעו להשלמה. לפני שנה וחצי הקימו עמותה המארגנת סמינרים. בסופי השבוע הזה הם מבקשים להעניק לאחרים מקום נוח להיכרות עם תכנים פנימיים של היהדות, לתת לגיטימציה לשוני שבין בני זוג, רענון למי שמרגיש 'מיובש' בתוך מעגל שמירת המצוות, ובעצם מברכים את כל מי שבא.
בין חילוניוּת לדתיוּת
עמי (38) גדל במשפחה שאינה דתית באזור המרכז. הוא עשה את המסלול השגרתי: תיכון, צבא וטיול של אחרי צבא, אותו הגדיל למידת אקסטרה-לארג': דרום אמריקה פלוס המזרח הרחוק, ולסיום ארצות הברית. שלוש שנים ארך הטיול הזה, עד שנגמרה לו הוויזה לארצות הברית והוא נחת בבת אחת בישראל. "זרקו אותי מארצות הברית, והגעתי לארץ בהתראה של יום אחד. בכלל לא רציתי להיות פה, ונסעתי לסיני. אחי, שהיה רשם מקרקעין, רשם אותי ללימודי שמאות". עמי, יצוין, הוא גם מוסיקולוג. החזרה לארץ לא גרמה לעמי להפסיק לחפש, ויום אחד הוא מצא את השיעורים של ימימה אביטל. ללימודים אצל ימימה הלך עם חבר טוב. שניהם חזרו בתשובה. עמי לחב"ד, החבר לברסלב.
תקופת הלימודים אצל ימימה היתה גם זו שבה הכיר את אביטל, בחורה מבית חילוני, בעלת רקע במחול, שלמדה גם היא אצל ימימה. כשאני מעירה שרבים חזרו בתשובה בעקבות הלימודים האלה, היא אומרת שלה זה כלל לא היה נראה שייך לעניין. הלימודים הנפלאים הם משהו אחד, חזרה בתשובה היא משהו אחר.
עמי ואביטל נישאו עוד לפני שעמי חזר בתשובה. "עמי תמיד הלך קצת לשיעורים עם חברים", מספרת אביטל, "זה היה נראה לי נחמד, ולא נדלקו לי 'נורות האזהרה'. מאיזשהו שלב הוא התחיל להתחזק יותר ויותר, וממש רצה לשמור. אני מאוד התנגדתי. אבל היה זמן שהוא החליט שהוא לא יכול יותר, זהו. הוא התחיל לשמור שבת וללכת עם כיפה, ואני המשכתי ללכת עם מיני ולנסוע בשבת. היה לי מאוד קשה. כך זה היה תקופה ארוכה מאוד. הוא כל הזמן שמר עוד קצת ועוד קצת, ותוך תקופה לא ארוכה רצה לשמור הכל.
אביטל מספרת שהיא דווקא לא התנגדה ליהדות, אבל שמירת מצוות נראתה לה רחוקה מאוד. "תמיד הרגשתי יהודייה. צמתי ביום כיפור מגיל 13, האמנתי בה', אבל מזה ועד לשמור מצוות? אלו עולמות שונים לגמרי. יש היום המון ציבור חילוני שמרגיש יהודי ברמה זו או אחרת, ואפילו הולך לעיתים לבית הכנסת, אבל התחושה שלו היא ש'לא צריך להיות קיצוני'. עולם המצוות נראה שחור בשביל חילונים, ולא היתה לי שום כוונה ללכת לשם".
מן העבר השני של המתרס עמד עמי, שגם הוא לא ליקק דבש. הוא, מבחינתו, ראה את האור, וביקש ללכת אחריו. הוא רצה להתקדם בשמירת המצוות ובעשייה היהודית, אבל לא יכול היה. בכל פעם היה עליו להסתכל אחורה, אל הבית. זו, אגב, אחת הסיבות שהביאה אותו לחב"ד: "אביטל פשוט לא רצתה שאקום מוקדם בבוקר לתפילת השבת", הוא אומר.
בסופו של דבר הוא חש שחב"ד היא דרכו מסיבות שונות, בהן שזה התאים עם הבית, משום שיש בחסידות יכולת לחבר הפכים. ביקור שלו בארצות הברית, ב-'770' (ביתו של הרבי), חיזק את התחושה. "הרגשתי שמישהו רואה, מכיר ומבין. לפני כן הסתובבתי בכל מיני ישיבות, גם ליטאיות. אבל הביקור ב-770 נתן לי אישור גדול מאוד שזה זה. הרגשתי שהגעתי לבית".
הקשיים של בני זוג שאחד מהם מתקרב ליהדות והשני לא הם עצומים. המתחים אינם סביב תפישות פילוסופיות אי שם, אלא קשורים לפעולות מעשיות ויומיומיות כגון אוכל, טהרת המשפחה, צורת בילוי בשבתות וחגים; ומעל כל אלה, מהות הכיוון בחיים.
כש'דתי מהבית' מדמיין בית כזה, הוא רואה מריבות רבות. הולכים לישון בכעס ומתעוררים במתח לראות מה תהיה המערכה הבאה.
"נכון, ואפילו יותר", מסכים עמי, ואביטל מוסיפה: "כעסתי עליו, ולא הסכמתי לראות שאפשר לעשות משהו. עמי הלך מאוד מהר. מהרגע שהוא שמר שבת ועד הרגע שהוא היה נראה כמו שהוא היום (זקן ארוך, כיפה שחורה גדולה, ע"ל) לא עבר הרבה זמן". עמי ואביטל סחבו כך במשך לא מעט שנים. אבל לא ויתרו.
איך נלחמים על ה'ביחד' שלכם בתקופה שבה אנשים נוטים להרים ידיים די מהר מזוגיות שנתקלת בקשיים?
עמי: "דבר ראשון, כשאתה מקים בית ונולד לך ילד, יש לך מחויבות. בנוסף, אם אתה חוזר בתשובה ממקום אמיתי, אתה מבין שזה האתגר שלך ואתה לא יכול להתחמק מבניית הבית שלך, ואם לא תעשה את זה עם האישה הזאת, תצטרך לבנות את הבית עם אישה אחרת. רק היום אני יכול לראות את הדברים האלה, והיום אני מרגיש שחזרנו אל הגן עדן של השנה הראשונה של הנישואים".
הרבנים לא תמיד מבינים
עמי: "המסגרות הסטנדרטיות לא מספקות את החוזרים בתשובה. אנחנו עושים, בסמינרים שלנו, סדנאות שבעלי תשובה מכירים מהעולם שממנו הם באים, ואנחנו מביאים להם את זה מגויר. אם תיקחי בעל תשובה ותנסי להכניס אותו לעולם החרדי, הוא מיד יתכווץ. אז אנחנו יוצרים מצב שאנשים ירגישו נוח ומוכר, זה בשפה שלהם, בדרך שלהם"
אבל הדרך לגן עדן היתה רצופה בקשיים ובאתגרים, ואפילו בכוונות טובות. בדרכם לפתור את הקונפליקט ביניהם, עברו אביטל ועמי דרך כל מיני אנשים ורבנים. אביטל: "אחת הבעיות היא שהרבנים לא תמיד מבינים את העולם שממנו אנחנו באים, ולכן לא יודעים לייעץ נכון.
"הפנו אותנו לרב אחד שמאוד הכעיס אותי. יצאתי ממנו עם דמעות. זו היתה שיחה איומה. הוא אמר לי משהו כמו: 'או שאת מתגרשת, או שאת הולכת איתו'. מין שחור-לבן, בלי הבנה למורכבות ולמה שזה אומר. ואני חושבת שזו היתה נקודת המפנה. המפגש עם אדם כל כך לא מתאים ולא מבין, גרם לנו ללכת ולחפש את האדם שכן יכול להבין ולעזור לנו".
עמי ואביטל לא היו לבד במערכה. היו סביבם זוגות נוספים שבהם אחד החל להתקרב ליהדות והשני לא. "זה מאוד מאוד עזר לנו בתקופה ההיא. נהיינו כזאת חבורה שבה יכולים להבין אחד את השני. היתה לנו איתם שפה משותפת", אומרת אביטל.
בני הזוג ברעם החליטו שהם מכנסים סדנה לזוגות מעורבים שכאלה. היו זוגות שממש "נפלו עליהם מהשמיים", הם נזכרים בחיוך. עמי: "היה פסח, ונסענו למכון המקדש. לפנינו עמד זוג. הוא עם סירטוק (חליפה של חב"דניקים בשבתות ובחגים, ע"ל) וכובע, והיא עם ג'ינס צמוד ותלתלים פזורים".
אביטל: "זה היה מצחיק לראות שיקוף שלך, זה היה כמו מראה. אתה מבין שה' שלח לך את זה. מיד שלחתי לה פתק: 'אנחנו עושים סדנה לזוגות כמונו, אתם רוצים לבוא?'. היא מיד ענתה לי: 'בטח', ונתנה את הטלפון".
עמי: "בזכות הסדנה ההיא, יש להם היום בית. הם בנו בית יפה".
הסדנה שגיבשו עמי ואביטל גרמה למשתתפיה להבין שקיימים פערים, אבל אלו דברים אימננטיים בכל זוגיות, ושהפערים פשוט מתיישבים בכל פעם על סוגיה אחרת. אצלם זה במקרה 'יושב' על השסע הדתי-חילוני. הם למדו להיות מודעים למקורם של הפערים, להיכנס למשא ומתן, ולחזק את הזוגיות.
עמי: "זה יכול להיות תוהו ובוהו ולהיראות ממש בלתי אפשרי".
אביטל: "אבל זה אפשרי. יש לנו זוגות שחיים עם הפערים האלה בצורה מאוד יפה. זה עניין של עבודה".
אביטל, איך בסופו של דבר חזרת בתשובה?
"דרך התמיכה שהיתה לנו. הפסיכולוגית קודם כל הורידה אותו מהעץ. חוזרים בתשובה נוטים להיות קיצונים, אז היא הורידה אותו מהגובה, ונתנה לנו המון כלים להתקדמות, וגם להבין שלא חייבים ששני בני הזוג יהיו אותו דבר, שהבדלים הם צד מפרה בזוגיות".
עמי: "אפילו כלפי הילדים, שהם יכולים לראות שאבא חושב כך ואמא אחרת".
אביטל: "קיבלתי המון לגיטימציה. לקחתי את הזמן שלי. אני מדברת איתך על תהליך של שנים, ההתקדמות שלי היתה איטית וכמעט בלתי נראית לעין. לא זזתי מילימטר אם לא הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה. עמי הוא אדם תוסס שהולך מהר ולא מהסס. אני אדם איטי שבודק כל דבר. אז גם היום, כשיש רצון מלא לקיים מצוות, אנחנו מסתכלים על דברים בצורה שונה. בראייה שטחית, מתבקש להלביש את זה על דתי-חילוני, אבל זה רק לבוש".
כתובת לזוגות מעורבים
דורית, שם בדוי, חזרה בתשובה לפני 11 שנים. "כשלמדתי אצל ימימה מנוחתה עדן, התחלתי להיפתח לכיוונים האלה, וכשילדתי את בני התוודעתי למצווה של טהרת המשפחה, ומשם התחלתי לעלות. בעלי עוד עושה את דרכו", היא אומרת ברמז.
דורית מסבירה מדוע הלכה לסמינרים שעמי ואביטל מארגנים. "זה מקום שמאפשר לי ולבעלי להיות ביחד בחג. לא נעים לנו להיות לבד, כי זו לא אווירה של חג. אי אפשר להזמין את המשפחה, כי אנחנו לא רוצים שיחללו את החג בשבילנו. מצד שני, אין אפשרות ללכת אליהם".
דורית עשתה את הדרך אל המצוות לבד. דור, בעלה, בכלל לא היה בעניין. בהתחלה הוא ממש התנגד. "אם הוא היה פוגש אותך לפני עשר שנים, הוא לא היה מדבר איתך בכלל. אבל עכשיו אנחנו אחרי תהליך. הסמינר של 'התקשרות' מעניק לבעלי אפשרות להתוודע ולהתחזק בצורה נעימה. יש לו אפשרות לשמוע דברים שבמקום אחר הוא לא היה נחשף אליהם, וגם לא לשמוע, אם הוא לא רוצה. ולי זה נותן לשמור את החגים בצורה מהודרת, ואפילו ללכת לבית-הכנסת, מה שבבית אני לא יכולה לעשות".
דורית אומרת שהפעם הראשונה שבה חווה בעלה שבת בסמינר, הוא לפתע נוכח לראות שמדובר בשבת נחמדה ונעימה ולא באסור-מותר כבד שכזה.
בשמחת תורה לפני שנה וחצי, התקיים הסמינר הראשון של עמי ואביטל. לצורך כך, הם הקימו עמותה הנקראת 'התקשרות – חוויה יהודית רוחנית', ומאז היו כבר עוד 15 סמינרים. בהתחלה הגיעו 20-30 איש, היום מדובר כבר על 100 משתתפים, ובני הזוג מנסים לחשוב איך לחזור לאינטימיות של הסמינרים הראשונים. אגב, הסמינר מסובסד, ובימים אלה מוקמת קרן להקלה על חסרי יכולת כלכלית.
הסמינר, כשמה של העמותה, משלב חוויות יהודיות באווירה חמימה, שמחה ולא מאיימת. בכל פעם מביאים מישהו אחר: סדנאות של צ'י קונג, טאי צ'י ופלדנקרייז, טיולים בטבע וסדנאות מחול, יחד עם התוועדויות חסידיות, הופעות של שחקנים ומוסיקאים. ויש אנשים שחוזרים פעם אחר פעם. "לחוזרים בתשובה אין איפה להיות בחגים. זו בעיה", אומר עמי. אבל אולי החוזרים בתשובה מצפים לשבת בשבועות, למשל, וללמוד תורה כל הלילה ולא לעבור סדנאות.
אביטל: "מפה ומשם הם יושבים ולומדים תורה כל הלילה, אז עשית להם סדנה לפני וסדנה אחרי, הם יכולים לראות בכך תוספת".
עמי: "המסגרות הסטנדרטיות לא מספקות את החוזרים בתשובה. אנחנו עושים בסמינרים סדנאות שבעלי תשובה מכירים מהעולם שממנו הם באים, ואנחנו מביאים להם את זה מגויר. אם תיקחי בעל תשובה ותנסי להכניס אותו לעולם החרדי, הוא מיד יתכווץ. אז אנחנו יוצרים מצב שאנשים ירגישו נוח ומוכר, זה בשפה שלהם, בדרך שלהם".
גם אורי השתתף בסדנה האחרונה שהיתה בפורים. אורי דווקא לא מגיע מרקע של חזרה בתשובה, אלא הוא שומר מצוות שחיפש פורים עם "שמחה אמיתית". "גלשתי באינטרנט, הגעתי לאתר שלהם, והצטרפתי לסמינר בפורים. זה היה הפורים הכי שמח שלי, ואני בן 51. יש שם אנשים שיכולים למשוך אותך לשמחה אמיתית. כשעמי מחייך הוא מקרין שזה בא ממקום אמיתי, לא כמו אנשים רבים שאצלם החיוך הוא מעין עיוות בפנים. אני הרגשתי שיש בסמינרים האלה חזרה לפשטות ולאמת של הילדות, שמחה היא שמחה, חיוך הוא חיוך".
איזה סוג של אנשים פגשת בסמינר?
"כל עם ישראל. אנשים מכל מיני מקומות וכאלה שעשו קריירות בכל מיני תחומים. אתה פוגש שם בני אדם שנפתחים ומדברים דברים אמיתיים, כנראה שזה חסר להם".
להתקרב לדת בלי לחץ
הסמינר הבא של 'התקשרות' יתקיים בחג השבועות, והוא יעמוד בסימן של 'עבודה מתוך מנוחה'. מהדברים של אביטל, הכותרת הזו נשמעת כמעט כמו מוטו: "שיירגעו עם זה, שיירגעו עם היהדות, אי אפשר להחזיר בתשובה. אם אין לאדם עניין, זה לא יעבוד. שאדם יתקדם מאיפה שהוא לאן שמתאים לו. הרעיון הוא לחשוף את האנשים במקום שבו הם נמצאים, בלי הלחצות ובלי דחיפות".
עמי: "בלי דרישות".
אביטל: "ובלי 'תחזור אלינו, כאן כל התשובות'. בדיוק מהדגלים האלה אנחנו מתרחקים. אנחנו רוצים לתת לאנשים להרגיש את עצמם, ולתת לזה מקום. וכשאדם מקבל את הלגיטימציה לזה, הוא יכול לשבת בלי ההגנות האלה, לשמוע שיחות ולקחת מה שמתאים לו.
"יש זוגות שבהם האישה באה עם הג'ינס שלה והוא שומע שיעורי תורה. ואנחנו משתדלים מאוד שהיא תרגיש בנוח. בסמינר האחרון היה לנו זוג שזו היתה הפעם הראשונה שהיא ישבה בשיעור תורה. היא נורא נהנתה. כי אנחנו מביאים מרצים שיכולים לדבר אל תוך המהות של הדברים, ולא לתוך דגלים".
לדברי עמי, רוב המרצים הם עצמם חוזרים בתשובה או כאלה שעברו שינוי. כאלה שיש להם הבנה עמוקה במורכבות הזאת.
לפני כל סמינר יושבים אביטל ועמי ומתכננים אלו תכנים ליצוק לסוף השבוע או לחג המדובר, ואלו מרצים להביא. לפני שהסמינר מתחיל, הם מסמנים זוג, "בדרך כלל את הזוג הכי קשה", אומר עמי, "וקובעים שהוא צריך ליהנות.
"בסמינר האחרון היה זוג, שזה היה לה הסמינר השני. בפעם הקודמת היא באה עם הבן שלה ושניהם מאוד נהנו, אבל הבעל לא הסכים לבוא. היא בצעדים ראשונים של התקרבות, והוא לא רצה לשמוע על העולם שלה. לסמינר האחרון היא הצליחה להביא אותו, אבל כשהוא הגיע, הוא אמר לי בעדינות שנראה אותו רק בארוחות כי לסדנאות ולשיעורים הוא לא יגיע. וכך היה עד ליל שבת.
"כשהלכתי לעשות קפה, פגשתי אותו וביקשתי ממנו להצטרף להתוועדות שאותה העביר מישהו מכפר-חב"ד, מישהו נורא מצחיק ונחמד, שהיה היפי בשנות השישים. בסופו של דבר הוא ישב עד שתיים בלילה בהתוועדות, ולמחרת נכנס לשיעורים של אשתו. אחרי הסמינר היא התקשרה להודות, וגם הוא, בנפרד, בלי ידיעתה. הוא אמר שזו היתה הפעם הראשונה שהוא נחשף לעולם שלה, שהוא מלא אור".
עמי ואביטל אינם משליכים את השנים הקשות שעברו עליהם, ולא מסתירים את מה שעברו. להפך. הם ממנפים את אלו לעשייה, למתן כתף לזוגות שעוברים דברים דומים, וגם לאנשים שמחפשים דרך.
עמי: "נוצרו חברויות איכותיות מאוד מהסמינרים האלה. אנחנו מקפידים שלא להיות 'משפיעים', אלא חברים".
סגירת מעגל
ההתקרבות ליהדות היא תופעה שהולכת ומתרחבת, חושב עמי. ולמרות ש'החזרה בתשובה' היא ביטוי שאפילו ציונים דתיים כבר לא מפחדים ממנו, נדמה לעמי ואביטל שאין בציבור הדתי והחרדי מספיק הבנה לחוזרים בתשובה בכלל ולזוגות המעורבים בפרט. "אני חושבת שזה פן מוזנח. הזוגות האלה מרגישים בודדים, ואין להם תמיכה; וזה תהליך שחייבים לעבור עם הדרכה נכונה, עם אדם שאתה סומך עליו שהוא יסייע לך לבנות את הבית".
עמי ואביטל עבדו באינטנסיביות על הבית שלהם, והיום הם עומדים מאותו צד של בית-הכנסת. אבל יש להם חברים שהתגרשו, ואחרים שבהם הבעל והאישה עדיין חיים בפער דתי גדול, אבל בסוג של הבנה. "נעים להיות בבתים כאלה", אומר עמי, "כי יש שם יכולת גדולה מאוד של קבלת האחר".
היום, מהמקום בו עמי ואביטל נמצאים, עמי יכול להביט אחורה ולומר שהתהליך עם אביטל הוא זה שבנה אותו. "אני טיפוס שרץ קדימה. והעבודה מול אשתי גרמה לי להביט על עומקם של דברים, לקיים את המצוות, ולהתקדם ממקום של שקט וביטחון. זה תרם מאוד להתפתחות שלי, והביא אותי למקום שבו אני נמצא היום".
מעבר לכך, מחדד עמי, העימות מול אשתו בכל דבר ועניין גרם לבחינה אמיתית של כל דבר. "פעם, כשביקרתי ב-770 בניו יורק, כולם לבשו את הסרטוק ורק אני הייתי עם חליפה, זה היה בגלל הבית. עמדתי עם דמעות, בהבנה ש'זה מה שה' רוצה ממך, שלא תהיה דוס כמו כולם, אלא מה שאתה'. ואז פתאום הגיע אליי חסיד, ואמר לי: 'כל הכבוד שיש לך הכוח להיות מה שאתה, ולא כמו כולם'. זה היה ממש אישור בשבילי שזה נכון".
כשאדם חוזר בתשובה ועוזב את השתייכותו המגזרית הקודמת, מסביר עמי, הוא מבקש להיות שייך למקום החדש, כולל הלבוש וקודי ההתנהגות האחרים. "וברגע שיש מישהו בבית שרוצה שלא תלבש את הבגדים האלה, אתה מבין שאתה לעולם לא תהיה 'הם', ואז אתה בודק מה תוכל להוסיף לחרדים מהמקום שבו אתה נמצא, מתוך מה שאתה. אני חושב שיש היום זכות גדולה לחרדים שביניהם נמצאים בעלי תשובה, שמביאים להם רוח רעננה וחידוש. הם לא תמיד רואים את זה, ולא תמיד נפתחים לזה, אבל המטען הנוסף הזה הוא נהדר".
שולחן השבת של בית משפחת ברעם בגבעתיים כולל היום שני הורים, שלושה ילדים ועשרות אורחים: שכנים, חברים ועוברי אורח. גם מתקרבים וגם כאלה שהם בכלל לא דתיים. שעת סיום משוערת: שלוש בבוקר.
מבחינתו של עמי, בארוחות השבת האלה ובסמינרים שאותם הוא מארגן ואחריהם הוא רץ כל ימות השנה, יש סגירת מעגל.
"במשך השנים עברתי הרבה משברים. היה לי רצון לצאת ולהתקדם עם קהילה ולפרוץ קדימה, והייתי צריך להאזין לבית, לראות כל הזמן איפה אני מבחינת הבית. פעם אמר לי המשפיע שלי, שניסיון שאדם עובר זה כדי לעזור לאחרים. היום אני ממש מרגיש שזה קורה".
אביטל: "לי הסמינרים גורמים הרבה שמחה. אני רואה בזה תוצאות של עבודה של הרבה שנים. הגענו למקום שיש לנו מה לתת. 'יגעת ומצאת – תאמין'. ואם אני יכולה להיות עם בעלי במרחב כזה, ואנשים יכולים לראות את זה וללמוד מזה, זו זכות גדולה".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
