סבתי רוז'י היתה אומרת: "מה שנקי - כשר". בכך הסתכם היחס שלה אל כל דיני הכשרות היהודיים, כולל הסיפור של החמץ בפסח. כל העניין של בשר וחלב וחזיר והשחיטה הכשרה והחיפוש אחרי פירורי לחם בערב פסח נראה לה וגם לכל יתר בני משפחתי מין שייר של פולחנים פרימיטיוויים ומטופשים שנועדים לפרנס את האנשים המזיעים הללו בשחור שתכופות הקפטאנים שלהם מלאים בקשקשים והנקראים רבנים.

העניין הוא שבילדותי היו המון אנשים שחשבו כמו בני משפחתנו, שלא צמו ביום הכיפורים, ואפילו נסעו לים באותו יום קדוש לדתיים, ושלא עשו עניין גדול מפסח. בקיבוצים, שהיו נתח גדול מהאוכלוסיה במדינה, מי שמר על כשרות ומי בכלל צם ביום הכיפורים ומי הקפיד על דיני החמץ? אני זוכר שהורי, שחיו בשנים הראשונות אחרי עלייתם לארץ בקיבוץ גבולות של השומר הצעיר, רגזו עלי ממש כאשר הייתי בא מבית הספר עם סיפורים על קידוש השם ושמירת מצוות ומעשיות מהעיירה.

מכיוון שאבא עבד משמרות בחברת החשמל, יצא לפעמים שהוא עבד לילה בערב פסח, והיינו פשוט עורכים את הסדר כמה ימים מאוחר יותר, וגם זה "בשביל הילדים".
גם אמא, הספרדייה, שבאה מאיסטנבול, ידעה בקושי, עד שבאה לארץ, על חג הפסח. כל מה שידעה הוא שיש ערב שבו שמים על השולחן מין דבר דמוי דיקט יחד עם פרוסות הלחם, וגם זה נעלם אחרי שמתה סבתה שהתגוררה אתם בבית בקאדי-קוי. הוריה גדלו באווירה אירופית חילונית לגמרי. הם ידעו שהם יהודים ובזה נגמר הקשר שלהם לדת, שנראתה גם להם מין אמצעי של הרבנים להתפרנס מאמונות הבל של העם.

...היום, בעת הנסיעה ברכבת, קראתי בעיתון "24 דקות", שיותר משמונים אחוז מהישראלים אינם אוכלים חמץ בפסח. אם הנתון הזה נכון? מה שלא תמיד בטוח בגיליונות האלה שמחולקים חינם ונקראים עיתונים? הנתון הזה מבעית בעיני. כי זה אומר, ששמונים אחוז מהישראלים התחרפנו עד כדי כך שהם שכחו שמדינת ישראל קמה כדי לשחרר את העם היהודי מהדת הזאת שנועדה לפרנס את הפרזיטים המזיעים בעלי הקשקשים, והם פשוט צועדים בצעדים גדולים אחורנית.

זה אומר ששמונים אחוז מהעם הזה מודה בעצם שאין להם עוד כוח להתמודד עם המציאות מבחינה אינטלקטואלית כחילונים, והם מעדיפים לחזור להאמין שיש להם איזה אבא עם זקן ארוך ולבן שיושב בשמים ואומר להם נו נו נו כשהם קונים פיתות ביפו בחול המועד. זה אומר ששמונים אחוז מהעם הדבילי הזה רוצים שיחזירו אותם לעידן המוצץ והחיתול שלהם, שמבחינה לאומית פירושם עידן האמונה שמי שינקה יפה את הפירורים של הלחם מכל הפינות בבית, הוא יקבל מאלוהים סוכרייה.

מה שקורה הוא שכשאני אומר את הדברים האלה נגד הדת, באים אלי כל מיני אנשים ומנסים לשכנע אותי שהדת היהודית היא נפלאה אם רק אכיר אותה. אז זה העניין, אני לא רוצה להכיר אותה, ושיעזבו אותי ואת כל בני ובני-בני אחרי בשקט ממנה לכמה דורות. התרבות היהודית מעניינת אותי כתרבות, אבל הבעיה היא שכל פעם שאני אומר בלבי: "טוב, היום אני אתחיל להתעניין ביהדות", מציץ מאחורי אותה יהדות הפרצוף של אלי ישי וסיפורי החמץ שלו ואז אני אומר בלבי: "תודה רבה, זה לא בשבילי". כי מה אני צריך את זה. כשאני קורא נניח את גיתה, שום דבר לא מפריע לי להתמזג לחלוטין עם הטקסטים שלו. ואגב, אני יכול בהחלט - וגם עשיתי זאת - לוותר על ליל הסדר ובמקומו להאזין בשקט למחזה של גיתה, "פאוסט" מתקליטור שקניתי בברלין, בבימוי גוסטף גרונדגנס, המשחק בהצגה בתפקיד מפיסטו. נכון, גרונדנס הוא שחקן ששיתף פעולה עם הנאצים ומי שעליו נעשה הסרט "מפיסטו". אבל זה לא מפריע לי בכלל בכלל בכלל, כל עוד הוא הופך את הטקסט של גיתה לחי לנצח.

...עורו החילונים! די להיות מיעוט נרדף. אל תניחו תפילין ברחוב ואל תיכנעו לבקשת כל ציידי הנפשות האלה שאורבים בקרנות הרחובות ובקניונים, שמשתמשים בנימוק השקרי "אתה יהודי". אל תקנו את כל הספרונים של נחמן מברסלב שמחלקים בצמתים ואל תשימו במכונית מין לוחית עם "תפילת הדרך" ודיוקן הרבי מלובביץ', כביכול כדי שתעשה את נסיעתכם בטוחה. הנסיעה שלכם תהיה בטוחה אם פשוט תנהגו בזהירות.

עורו החילונים! כלומר העירו את החלק החילוני שבכם, חתיכת פחדנים, ולימדו לקחת אחריות על מעשיכם ולא להפיל אותה על איזה אלוהים בשמים. עורו החילונים, ובמקום להתעסק בהקפדות על חמץ ומצה, חישבו קצת על המשמעות של פסח כחג היציאה לחופשי מהשעבוד. גם היציאה לחופשי מהדו פרצופיות שכפתה עליכם הדת היא חלק מזה.