בראיון המיוחד שנערך בשבוע האחרון בבית חב"ד נס ציונה, סיפרה לודמילה קוסטרמיציובה, ניצולת שואה המתגוררת בעיר, על חייה העגומים בישראל. סיפרה גם, שאת האוזן הקשבת היחידה שמצאה בארץ, הייתה רק בבית חב"ד נס ציונה. את הראיון ערך הכתב רונן דמארי מ"ידיעות תקשורת", מתפלל קבוע בבית הכנסת חב"ד "אור אברהם" שברחוב ביאליק 2 נס ציונה.

"הם רצו להזדקן בכבוד, אך מצאו את עצמם חיים בחיים מחפירים, נסמכים על תרומות ובתי תמחוי ומתחבטים בין קניית תרופות למזון", כך נפתחת כתבת התחקיר על חיי ניצולי שואה באיזור השפלה, שערכו הכתבים המקומיים, שחר שחר, רונן דמארי וגל גוזלן מ"ידיעות תקשורת":

"בשעת הצהריים מגיעה לודמילה קוסטרמיציובה (75) מנס ציונה לבית חב"ד בעיר. שם היא עומדת בתור, עורמת על צלחתה את המזון ומתיישבת לאכול ארוחת צהריים חמה, יחד עם נזקקים אחרים. לודמילה מתגוררת בגפה בדירה קטנה בתנאים מחפירים, ללא שירותים ומקלחת. כשהיא רוצה להתקלח או לעשות את צרכיה, היא נאלצת לרדת לחצר הבניין המשותף בו היא מתגוררת ולהשתמש בשירותים הממוקמים שם.

 על פניה נסוך חיוך, אולם הוא מהול בעצב, של מי שידעה סבל וכאב רב. את תקופת השואה היא חוותה כילדה בת שבע, ואיבדה את אביה שלחם בנאצים. אחרי המלחמה התמקמה במוסקבה, ולנס ציונה הגיעה לפני כעשר שנים. מדי חודש היא מקבלת 2,100 ש"ח מהביטוח הלאומי. "אני לא יכולה לעבוד, כי אני בת 75" היא מסבירה בנימת התנצלות.

בשנים האחרונות היא נעזרת בבית חבד המקומי. אנשיו והסיוע שהיא מקבלת מהם מכניסים מעט אור לחייה האפורים. "עכשיו אני צריכה לקנות תרופות וחוסכת כסף על אוכל", היא אומרת, "אם אני רוצה לקנות תפוח, אני לא קונה תפוח טוב אחד, אלא שניים רקובים, כי זה יותר זול. את הבגדים שאני לובשת אני לא קונה, אני מקבלת אותם פה. בזכות בית חב"ד אני מתקיימת. פעם פחדתי שלא יישאר לי כסף לאוכל בשבוע האחרון של החודש. עכשיו, כשאני בבית חב"ד, אני יודעת שלפחות יהיה לי מה לאכול".

לודמילה מאוד מאוכזבת מהדרך שבה מתייחסים לקשישים במדינה בכלל ולניצולי השואה בפרט. "לפני שהגעתי לכאן לא היה לי מושג מה זה ישראל. בראש שלי זה היה משהו אידאלי. כשהגעתי לכאן, קיוויתי שאפגוש מדינה דמוקרטית שבה יתחשבו בי, אבל לא מצאתי את זה. מה שמדינה נותנת זה משהו שלא ניתן להתקיים ממנו. אין לנו סל מחייה מינימלי, שמאפשר לנו לחיות בכבוד".

איך את מתמודדת עם המצב הקשה?

"הבנאדם, כנראה, מסתגל לכל דבר. אני מסבירה לעצמי למה העדפתי לבוא ולחיות כאן. אני מתמודדת עם זה בצורה שכלית, למרות שבלב זה ממש לא קל".