ילדיי האהובים,

ילדים זיכרו היטב את זיידע. חקקו אותו בליבכם ובזיכרונכם. קחוהו עימכם תמיד. ואל תשכחוהו לעד.

זיכרו את זיידע כמו שהוא. זיידע שלא היה סמל ולא דיוקן אלא שהיה עצמו. זיידע שלא לעת זיקנה נהיה מי שהיה אלא מנעוריו כך הליכותיו.

זיידע שלא היה בו שמץ של חיצוניות, לא "בליטות" ולא סירכות, לא ציצים ולא פרחים. הכל עשה כמובן מאליו, שייף עייל ושייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, את אלוקיו עבד אותו ירא ועצמו לא החשיב ולא ראה. זיידע חסיד היה.

זיידע אשר בשליחות הרבי כשישים שנה חינך בנות ישראל לאלפיהן במוסד הקדוש "בית רבקה" בצרפת, כאב אוהב ודואג בנועם ובתקיפות כאחד. אך בעיקר היה דוגמא חיה לאמת לא מתפשרת. ביתו הדל והצנוע במימדיו אשר כמעט לא השתנה במראהו זה יובל, היה לא רק ביתם של רעייתו וילדיו אלא גם בית מחסה כפשוטו לעשרות רבות של בנות פליטות שם מצאו פינה חמה ואוהבת ושם גדלו לאשר הינן כיום, אימהות וסבתות שהקימו בתים כשרים רבים בכל תפוצות ישראל.

זיידע אשר לא פסק פומיה מגירסא, אשר כבר כנער צעיר בהיותו משגיח בישיבה המחתרתית בבארדיטשוב נתפס על דברי תורה והושם במאסר. זיידע עם גמרא בשבתו בבית ובמשרד ובנסיעתו באוטובוס העירה. זיידע לומד חברותא בישיבה עם ר' אהרן יוסף ור' זאוויל ומאוחר יותר עם ר' זלמן קוראטין זכרונם לברכה. דמותו ניצבת לנגד עיני עומד בחצר ביתו ממתין למישהו שיבא לקחתו ובנתיים לומד גמרא המונחת על מכסה פח שלפניו. כך זיידע.

זיידע כהליכותיו כן לימודו בהיר וצלול, פשט כה ברור המייתר חילוק ופילפול. מיד עם תקנת הרבי ללימוד יומי ברמב"ם, לא זע ולא נע שנים ארוכות בלי משנה תורה מרופט ומשומש היטב בידו . לעת זיקנה הרבה ללמוד משניות ובשנים האחרונות עד יום לפני יומו האחרון הרבה באמירת תהילים וסיים מדי יום פעמיים ושלשה כל ספר תהילים. זיכרו את זיידע שלא ידע רגע בטלה, זיידע ששפתיו מרחשות בכל עת.

זיידע שלא מוותר על תפילה במנין בחום הקיץ ובקור החורף בין ברכב בין ברגל. שנים רבות פעמים רבות יש והלך רגלי מיער לברונא קילומטרים רבים כדי להתפלל עם הציבור. זיידע הקם ממיטתו בחמש לפנות בוקר ואינו מוותר על טבילה במקוה למרות חולשה ולמרות זיקנה. בשבת האחרונה לחייו בעלמא דין טבל פעמיים, לפני שחרית ולקראת התקדש ליל חג הפסח. שם במקוה התמוטט ולמחרת החזיר נשמתו לבוראו.

זיידע שלא ידע מהו זיוף ומהי גוזמא. זיידע שלא דיבר על אמת אלא היה רק אמת. גלאט וברור היה ועם זאת נעים וזהיר בכבוד הזולת. זיידע איש ישר היה. תמים במעשיו.

זיידע שלא הרבה בדברים. דיבורו צח ותכליתי. דבר רכילות היה זר וזרא לו ולכשזיהה כזאת לא היסס למחות. דברים בטלים רק מיטרד והפרעה היו לו. זיידע הזהיר מחשש איסור וזריז למצוות ומעשים טובים.

זיידע המוסיף ועולה מעלה מעלה, ככל שמזקין נהיה צעיר יותר, מקבל עליו עוד ועוד הידור מצוה, עוד הנהגה טובה. הכל בשקט ופשטות חסידית. זר לא הבחין ומהחוץ לא ניכר. עשרות שנים לא דיבר ולא סיפר מחירוף הנפש בימים ההם במדינה ההיא. רק משנוכח לדעת כי תועלת היא לכם לא עייף מלספר שוב ושוב.

זיכרו את זיידע שהיה איתנו, רגיש ואוהב, ועם זאת היה בעולמו שלו. עולם של יראת שמים ועבודת ה'. זיידע אציל ועדין נפש היה, הליכותיו בפשטות היו. לגינונים וציעצוע לא היה שייך. זיידע שלא ברח מהכבוד והכבוד לא רדף אחריו, להתעסקות עם מושג זה כלל לא היה לו זמן ומקום. זיידע לא הצטנע ולא דיבר על ענווה הוא סתם היה בטל ומבוטל מלכתחילה והרגיש רק כחייל נאמן לרבי כל ימי חייו. אם נדרש ל"מזרח" לטובת הענין ישב שם באותה תחושה שישב במערב. כשנתבקש על ידי עשרות רבות להיות סנדק לבניהם שש על המצוה הבאה לידו וכלל לא חש שמדובר ב"כיבוד". זיידע מדור הנפילים בליובאוויטש היה.

רק בשנותיו האחרונות שמעתי ממנו לראשונה נימת גאווה חרישית מן סיפוק פנימי, מעין "ויגבה ליבו בדרכי ה' ". זאת על שני דברים שהצליח במאסריו ברוסיה להנצל מהם למרות הסכנה, חמץ וחילול שבת.

במאסרו הראשון ניזונו הוא וחבריו תלמידי תומכי תמימים שנתפסו לומדים תורה בבית הכנסת בבארדיטשוב רק מקוביות סוכר שחסכו בימים שלפני החג. הסוהרים האמינו שבני הישיבה מקיימים שביתת רעב כי אף סרבו לקבל את הפת בידם, להיותו המבוגר והמשגיח קיוו לשבור אותו וכך לשכנע את שאר הבחורים. החוקרים ניסו בהלקאות ואיומים להכריחו לאכול ולבסוף אף פתחו את פיו ותחבו בכח כף מרק והוא... פלט הקיא את המרק על מדי השוטר. הדבר יכל לעלות לו בחייו. "היתה לי סייעתא דשמיא הענין נגמר רק עם ישיבה בצינוק וסימנים בגב" סיים בחיוך. מהמאסר השני זכר ששכב ביום אחרון של פסח מחוסר כוחות כי גם לא שתה שבעה ימים שכן המים היו בדליים עם שיירי מרק קטניות. או אז נזכר כי באחרון של פסח אין מקפידים עד כדי כך וסימן בידו לנושא הדלי להשקותו מים ואט אט חזרו אליו כוחותיו.

באשר לשבת, במאסרו השני היה במחנה עבודה, תחילה מצא עילה ותירוץ מדי שבת לא לצאת לעבודות תוך שהוא מבטיח להשלים בימים שלאחר, אך כשפיקוד המחנה הבין שמדובר ב"קונטרבלוציונר" מסיבות דתיות חששו שהדבר יהווה דוגמא "רעה" לאחרים לכן החליטו להכריחו לעבוד בשבת בטקס פומבי. הוא זכר שהושב בשבת לשולחן התפירה במפעל מוקף שומרים מזויינים, להיות המצב פיקוח נפש מוחשי כבר לקח בידו את המחט והמנעל שהיה עליו לתפור. אך אז הרגיש שאינו יכול, פשוט היד אינה מוכנה לחלל שבת. הוא שמט את המחט והודיע לסובבים אותו שיעשו עימו מה שרוצים אבל שבת אינו יכול לחלל. כתוצאה מכך נלקח למנהל הראשי, בטוח כי עתה בא סופו. להפתעת הכל אותו מנהל אומר לו "הוכחת כי אתה אדם אמין ונאמן לדתך, אחד כזה אני צריך כשומר המחסן..." וכך נפטר לתמיד מחילול שבת במחנה.

ילדיי, בן צ"ג כבן י"ג זיידע בהשיבו נשמתו לבוראו עמלה ומזוככת. כמאז עד יומו האחרון זריז לשמש את קונו. פרטתי מעט מזעיר שביבים מתוך שמונים שנה של עמל ויגיעה ללא מרגוע וללא לאות מלאים חסידות ועבודת השם בתנאים וזמנים לא יאמנו. ואידך זיל גמור.

זיכרו כי זיידע כל ימיו ייחל למשיח כדבר מוחשי וציפה לישועה כדבר עכשוי, תמיד העלה את ירושלים על ראש שמחותיו. גם אנו נלכה באורחותיו ונדע נוכחה כי הנה הנה יקיצו וירננו שוכני עפר וזיידע עימם.