מאת רבקה ערנטרוי

מי מבינותינו אינו שוחר דרור וחופש? נשמתו של מי אינה כמהה לשלווה ומנוחה של נפש? מבינות האפלולית שבמבוכת נפשנו, מתגנב וחומק לו חלום, משאלת חיים, הכיצד נעצב את דמותנו שיהיה לה צביון ממושמע אך משוחרר?

האם אין המשמעת מאיימת כ"כ? הכלום, אין היא אוסרת בכבליה את תנועת החרות של חופש החשיבה וההבעה? האם אין היא חונקת את כשרונותיה האדירים של הנפש המושקעים ביצירה אומנותית של מלאכת מחשבת החרש...של המחזה מהנה ובחבור קטעי רקוד אשר ביצועם מהווה חויה נדירה לנפש?

האין המשמעת אוסרת באזיקיה זיקים לפיוט והלחנה מרוממים והמביאים להתמוגגותה של נפש?

כל אומן הבקי במלאכתו ובעל ידיעה מעמיקה באמנות,יעיד, כי דוקא השמירה על כללי האומנות, תוסיף פאר והדר ליצירה. היות ונפש שמתווים לה את הדרך ומקציעים לה אותה מבינות מרחבי האין סוף, תתהלך אז בהרחבה ומתוך עוז...

גם כושר הבטוי שלנו משתפר, כשהוא מצטמצם בנקודה מסויימת ובנושא מוגבל, רק אז מתגברת עוצמת הנביעה שלו בשטף ובזרימת המלל שלו ובחופש ההבעה.
כל כשרון מגיע לתפארת התגלמותו, בהצטמצמותו במגבלותיהם של הכלים המעשיים והרוחניים המביעים אותו, כבכלי נגן או במכשירי אומנות שונים, כמכחולו של הצייר וחומרי הגלם איתו מתעסק האמן...

החרות היא יצירה אומנותית, בעלת צביון עשיר ביותר.

מהם החוקים המביאים את התגלמותה של מלאכת מחשבת עיונית ועמוקה זו?
אלו הם חוקי החקיקה הגולפים ומגלים את החרות באותיות החרותות בלוחות העדות.

דיו הוא גוף זר המאייר את הגליון הלבן בעטורים שונים, ודומה כאילו הם נושאים את עצמם וכמעמידי פנים ומכחישים את עובדת האמת, שהגליון הוא בחינת סבל, הנושא וסובל את הדיו שעליו...

דומה כאילו העולם מתנהל מאליו, ממש בדומה לאיורים הנישאים ע"י גוף הגליון.
אנשי ההון, ובעלי החכמה והכח, נוקפים לזכותם את הטובה הזו והיא עוד מעניקה טעם וסיבה לרגש מתרברב שבתוכם, כאותו שאור המביא למחמצת ולתפיחתו וזו מעניקה טעם לבצק הנאפה...

משביתים החמץ

פסח הוא חג החרות בו משביתים את המחמצת הזו המשעבדת את בעליה ואת אלה המשתעבדים ומתפתים בדמיונות הזיה מעין אלו...

חקיקה של אותיות הופכת את האות לחטיבה בלתי נפרדת מגוף העצם, שהיא חקוקה בו... ממש כמו האותיות החקוקות וחרותות בלוחות העדות. שם חקוקים החוקים לחרות ואותם חרת ה' בנפשותינו, וחקיקה זו הפכה את נשמותינו לחטיבה בלתי נפרדת מהחוקים ומי שמתכחש להם, מתעלם מתחושה של חרות ודרור אמיתיים השוכנים במעמקיו והוא דומה אז לבחינתה של אות הכתובה על גליון הנושא אותה והיא מתיימרת להצהיר כי היא נושאת את עצמה.

את הניצוץ האלוקי, הנשמה הטהורה, יצר ה' באותיות המחשבה שלו, שגם נחקקו באותיות החקיקה של החוקים בלוחות והם הנשמה, הצורה והתוכן... הצביון והמגמה של בריאת העולם.

נשמה טהורה זו שוכנת בעולם האצילות וקשורה כולה בעצמות האלוקית והיא חשה עצמה חלק בלתי נפרד מהאלוקות וכולה בטלה לה.. ה' צמצם אותה בשלב מתקדם וברא אותה באותיות של דבור לנשמה שנתלבשה בעולם הבריאה. אותיות הדבור מביעות את המחשבה הנעלמת במוחין בכך שהן מגבילות אותה ומביאות אותה להתגלמות.

ומעולם הבריאה צמצם ה' נשמה זו והכשירה להתלבש בעולם היצירה, ומשם המשיך ה' לצמצם אותה באותיות הדבור והלבישה בעולם העשיה. ("נשמה טהורה שנתת בי, אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי")

ככל שהנשמה משתפלת מטה, היא חשה באופן ניכר יותר ובולט יותר את מציאות "היש" שלה ועם זאת פוחתת תחושתה באלוקות.

ואולם, דוקא הצמצום הזה, שהמיר את אותיות המחשבה באותיות הדבור, והביא לבריאה של עולם חומרי, שאכן, מעלים ומטביע על היד המובילה, נושאת ומחיה אותו, דוקא צמצום זה מביא את התגלמות ההדר והפאר שביצירה האלוקית, היות ורק בשלב הסופי בתהליך של יצירתיות אומנותית, באים הכשרונות לגילומם המוחלט...

חיי היהודי בעוה"ז מתפצלים בין תפיסה חומרנית תלותית וחסרת חרות של מציאות "היש" המתיימרת בהזיה שהיא נושאת את עצמה... כאן משועבד היהודי למאווים מפתים ולהשקף חיים מוטעה, אך מאידך נמשכת לו הארה משרש נשמתו הטהורה ומשם נובעת חרותו..

מתוך התבוננות בנפלאות הבריאה וביד ההשגחה המובילה את העולם שנברא באותיות הדבור, מתעוררת בנו זיקה של אהבה לאלוקים אך רגש זה מוגבל הוא ומצוצמם, היות והעולם היא יצירה של אותיות הדבור...והרי מילה שנאמרה אינה יוצרת מילה נוספת, היות והיא נודמת ודוממת.

אותיות המחשבה יוצרות מחשבות ללא סוף היות והן חיות ומחשבה מובילה למחשבה נוספת הנולדת מאליה, וזאת בשל כח החיים הנצחי והבלתי מוגבל שבה, וזהו מקורה של האהבה הרבה המקננת בנשמה הטהורה אך הסמויה ונעלמת בנבכיה של הנפש.

ההתבוננות בכח הסמוי המחיה את תפארת הבריאה, מעוררת אכן אהבת עולם לקב"ה, ואהבת עולם זו, היא שמגלה את אהבת האין סוף של היהודי החבויה לה בעמקי נשמתו.

ההליכה בחוקי התורה והתפילה, המה הכלים המביאים את התגלותה של אהבה נשמתית וטבעית זו ואוחזים בה לבל תעלם, ממש כמו שהחוקים השונים בכללי האומנות מביאים את היצירה להתגלמות הפאר שלה.

חרות היא עמידה חפשית ועצמאית מבלי היתלות והתמכרות משועבדת לגורמים חיצוניים מפתים, המערימים על האדם והמפתים כאילו הם נושאים את מציאותם בכוחות עצמם והוא סוגד להם...

חירות למשתעבדים

בדיקת החמץ הפסח וביעורו, יביאו אי"ה את החרות למשתעבדים אלו ולאלה שפתויי העוה"ז שובים אותם במכמרות של שאור מרקיב ומחמצת התופחת לגבהים של התרברבות והתנשאות אישית מוטעית...

ופתיחתו של שולחן הסדר בהכרזת הזמנה לכל הרעבים ולכל אלה המתאווים לפסוח במחיצתנו, על אף היותם אינם משתייכים לשארי בשרנו וקרובנו - מטשטשת את הפער שברמות השונות שבמעמד החברתי וקוראת לשלמות של אחדות בסיסמא של אבותינו בתנאי שהציבו לפרעה בחוזה השחרור:" בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו נלך"

"אם בחוקותי תלכו" היא התחינה האלוקית... הלואי שנלך בהרחבה ובעוז בעוה"ז בתוכי הכבלים של העולם המעלים שנברא באותיות הדבור, הדוממות והמגבילות (ועשויות בשל האפלולית והמבוכה שבהם, להכריז על מציאות של "יש" עצמית בעלת יהרה וההתנשאות כחמץ תופח) ןמשם נמשיך במסילתן הנאורה של אותיות החקיקה.
שם משוחרר האדם מהתמכרות תלותית.. שם אין זריחת הון החולין שובה ומפתה כ"כ, ושם אין חכמת החול מבריקה כ"כ ומשעבדת... שם אין חלומות של מתעתע ודמיונות הזיה של משמעות החרות בנסיונות שווא לאחוז בה...

שם היא היציאה מהמיצרים...
ואין לך תענוג עצום יותר ושמחה של נפש אדירה יותר מאשר התגלותם של משאבי נפש חבויים וטמונים העמק בנבכי הנשמה והבאים לבטוים המוחלט ביצירה אומנתית של התהלכות בחוקי החרות מתוך הרחבה.

בברכת חג פסח כשר ושמח מתוך חרות והרחבה.

(עפ"י לקוטי תורה פרשת בחוקותי ועפ"י מכתב הרבי, ר"ח ניסן ה'תשמ"ג – תורת מנחם עמ' 1140-1144)