רבקה ערנטרוי

מי הוא הקדוש בינותינו, שטרם נפל במלכודת הנגע של חרב הלשון החדה, הקוטלת שלושה ומעולם לא התכחש לאותם חוקים חסרי תקדים של נצירת הלשון והשפתיים?

מי מעימנו הינו בקי בתורת נגעי המצורע – "המוציא שם רע" (נוטריקון) ומודע לעובדה כי בעטיה של הרכילות ואבקת לשון הרע, הוא עשוי לבדד את קרבנו מהחברה וכתמורה יבדד אותו ה', חלילה, מג' מחנות העם בשל פגעי הנגע?

מדוע, אפוא, יסתכן במחיר כבד זה עבור "תענוג משעשע" של "הנאת" הרכלנות?

"כל ימי אשר הנגע בו יטמא, טמא הוא בדד ישב" אומר הכתוב מפורשות (תזריע י"ג, מ"ו) ורש"י שם מבאר: "מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל" והרי "ואין ברעה למטה מנגע" (הצרעת - ספר היצירה ע"ב מ"ד) ואם כן מדוע הוא רוצה להמיט על עצמו את שואת השאול הקשה כ"כ של הנגע החמור ביותר שאין רעה מתחתיו והוא אינו מסתייג מעוון זה?

ואולם הכיצד יתמודד בכאבו העצור ובטינתו כלפי מי שפגע בצפור נפשו אם לא בשיחת רעים, משחררת ופורקת את נטל הרוח הנכאה שבו ואת אותם צרורות הכובלים בו ומעיקים עליו כ"כ?

עובדת היותו חצוי בין עולם של נקמה ובין עולם של מצפון וערנות למצב מדרדר וסוחף לשאול של נגע, כולאת אותו באותו מבוא סתום בו הוא מתפתל בין רגשות אשמה מנקרים ובין רגשות חדורים של כעס ורוגז, תועה בסבך של בלבול ומבוכה מבלי לדעת כיצד יגיב על פגיעתו של הזר בו וכיצד יחלץ מהתמרמרותו הקשה כלפיו...

בנקודה של אמת, כשרגשותיו הכנים מנצנצים בסף הכרתו והולמים בו והוא
נעשה לפתע המום ונדהם לרחש מזימת הנקם שחרש על יריבו ועל מחשבת הכסיל שבו... הבאמת ובתמים נתכוון לפגוע בו בהקפדת היתר שלו עליו ובשפת המדון שלו הנמשכת משורש קליפת מדין המהופכת ומנוגדת לענין הקדושה, שמגמתה אחדות והתכללות, ואם כן, אם, חלילה, צרעת היתה פוגעת בו, הרי שלא יכול היה אז להשתייך אפילו, למחנה האחרון שבין השלשה ודינו של המצורע (בנוטריקון מוציא שם רע) להשתלח אף מאותן מחנות בם שורים שאר טמאי נפש, היות וטומאתו היא החמורה ביותר, ואולם...

אות הצרעת – מידה של חסד

אין הנגע הוא בחינת מנהגו של עולם ומאורחותיו של הטבע, אך הוא מונע ע"י אות ופלא והשגחה נסית שמקורה חסד ה' ואהבתו לאדם בכך שהיא באה, מתרה ומזהירה, תחילה בפגיעתה באבני הבית ואזי יש לחלץ את האבנים שנגע הצרעת פגע בם ולהשליכם מחוץ לעיר אל מקום טמא ואת הטיח שמסביב לאבנים אלו יש לקלוף ולהשליכו אף הוא מחוץ לעיר אל מקום טמא ואח"כ יש לטוח את הבית בעפר נוסף... ואם חזר בו מסורו – יטוהר הבית...

ואם טרם שב האדם מעוון הרכילות, ישוב הנגע בפורום של צרעת ממארת וכלי העור שבביתו משתנים. אז יש לתוץ את הבית ואת עציו..." ואם עמד ברשעו יש לשרוף את הבגדים שמעליו, ואם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע..." אלה הם דברי הרמב"ם המורים כי מגמת השינוי בהליכות הטבע היא השתקפות של מדת החסד ואהבתו של ה' אל האדם ע"מ שיחזור בתשובה מחטאו שפגם, בלשון רעה... (סוף הלכות טומאת צרעת)

למעשה, מציאותה של הצרעת בעור האדם, מגלמת את אותם אורות קדושה נעלים ביותר שאין כיוונם נע בתנועה של המנעות וחוסר התפשטות אך יש כאן תגבורת החיות של אורות אלה והשפעתן נעשית בהתגברות יתרה שמתנשאת למעלה מהתיישבותם בבית קבול.

משמעותה הרוחנית של הצרעת

תנועת "הרצוא" של כלות הנפש של היהודי שמקורה היא מידת הגבורה הנמשכת מספירת הבינה היא הגורמת להסתלקותם של אורות אלה הממשיכים עימם דינים קשים והמתבטאים בענין של צמצום ומניעת השפע במידת הגבורה, וביחוד כשהמקבל אינו יכול להכיל עוצמה של שפע זה בדוגמה האופיינית לבן עזאי שלא הצליח לצאת מהפרד"ס בשלום בשל נטית הגבורה שלו וכיוון של רצוא וכלות הנפש.

הדבר אפיין אף את בני אהרון נדב ואביהוא שבאו להקטיר את הקטורת בהתקשרות (קטור בארמית) של רצוא ושלא רצתה לשוב, ולכן נסתלקו מהעולם...

אין הצרעת פוגעת בנו היום כאות אזהרה נגד עוון לשון הרע היות ונגע זה משמש עדות להזדככותו הפנימית של האדם ולהוכחה כי מבחינה חיצונית בקצה לבושי הנפש הוא עדיין זקוק להיטהר, ולכן פגעה הצרעת רק בעור, הוא החלק החיצוני, ואולם אין בינותינו היום צדיקים קדושים שהצליחו להשלים סופית את היטהרותם הפנימית והרי הצרעת היא עדות על הזעקה להמשכיות של ההזדככות החיצונית של קצה לבושי הנפש המשתקפים בנגע בעור שהוא חלק חיצוני בגוף. (לקוטי תורה תזריע ולקוטי שחות ויקרא ל"ז פרשת תזריע)

התיקון

תקונם של נגעים אלו היא הבאתו של האדם הנגוע לפני הכהן, היות ושליחותו של הכהן היא להמשיך אור של חכמה לעולם ובהמשכה זו ינתן לגבור על אותם אורות שנסתלקו ולהשיבם למקורם בתנועה של ביטול... ממש כמו במצב של אדם סוער ברגשותיו שספירת הבינה עוררה והאדם נסחף לטראומה שרק החכמה תוכל להרגיע, למתן ולישב את דעתו שנטרפה עליו מבלי, להביאו למצב של ענווה שיחוש כצימוק...

"זאת תהיה תורת הצרעת" הוא בטוי הקורא לנגוע להתרפא ע"י למוד התורה בתנועה של התבטלות. ללא התבטלות הוא יסבול מהפרעות נפשיות המעוררות את גסות הרוח שלו להתנשא מעלי המעורבים בחייו בדברי רכלנות הקוטלים כחרב חדה.

היטהרות הצרעת

"זאת תורת המצורע" אלה הם ההלכות והחוקים דרכם יתרפא המצורע מאותם מחדלים שהניעוהו לחטוא…

"וצווה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים… ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (י"ד,ד') מדוע?
"לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול. ועץ ארז לפי שהנגעים באין על גסות הרוח" – רש"י י"ד ד') ושני תולעת המסמלת ענווה וצמצום כגופה הזעיר של התולעת, וכן אזוב שהוא הקטן שבעשבים ובכך יהפך הארז המסמל יהירות וגאווה לגוף צנוע ובטל.. (מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" – רש"י שם) "שהרי בשל גסות הרוח, בא לאמר לשון הרע על אחרים, כי אינם חשובים כלום בעיניו" (עפ"י דברי דוד)

מדוע נזקק הוא לקחת שני גורמים המסמלים השתפלות מגאווה? שואל ה"משכיל לדוד" ומתרץ שאת ההתנשאות הבאה בשל כח רוחני כחכמה, יש להשפיל ע"י גוף מעולם החי (התולעת) ואת ההתנשאות בשל גורם חומרני כגון עושר, יש להשפיל ע"י גורם של דומם, וכאן ניתן יהיה להבין את הנוסח הכופל את המילה "מאוד". "מאוד, מאוד היה שפל רוח" (פרקי אבות פרק ד')

שני התולעת על הגוון האדמומי שבה, מסמל את המשכיות אור הקדושה בסמל של דם וחיות לאותה בהרת של צרעת המורה על חורון של אי זרימת החיות למקום.
הגוון האדמומי שסמל עד כה גבורה של דין הופך לגוון אדמומי בסמל של חיים לאחר שעץ הארז בסמל של גסות הרוח הופך לעץ ארז בסמל של המשכיות של חכמת ה' שהיא עץ חיים הנמשך למקום הפגוע ומרפא אותו. (הזוהר הקדוש פרשת מצורע)

התעוררות החוטא

"והובא אל אהרון הכהן..." (תזריע י"ג ב') הוא התהליך הראשוני של טהרת המצורע אך הכלום, כופים עליו לבוא אל הכהן, שהרי הלשון שמשתמש בה הכתוב פה היא סבילה ומורה על פעולה הנעשית לאדם ללא היוזמה האישית וההשתתפות החופשית שלו?

החסידות רואה פה הבטחה של התעוררותו של החוטא בסופה של הדרך לחזור בתשובה. אין היא נעוצה ביוזמה האישית של האיש, אך משמים מעוררים אותו והוא נעשה מושא סביל לפעילות המעוררת...

החזרה הזו מביאה לצעקה הבוקעת ממעמקי עצם הנשמה שלו שמתנשאת מעלי גבולות המדידה של הזמן והיא אינה מבחינה בין תחומי העבר, ההווה והעתיד והיא עשויה לשחרר את האורות הנעלים שנטמעו בעוון הרכילות והתניעו אותו בעבר ולהשיבם למקורם הנעלה משם נמשכו ועימם ינשאו את האדם החוזר.

ואולם למרות שהחזרה בתשובה לא התעוררה מתוך הרצון החופשי ומאוויו הפנימים של האדם, הרי המשאלה הרצויה היא שתנועה זו תחלחל ותחדור למעמקי עצם הנפש...

הדבר נרמז בכך שהכהן יוצא מתחומו וקרב אל האדם הנגוע, דהיינו הכהן המסמל את חכמת ה', חודר עתה לטרטוריה הפרטית של האדם המצורע והחכמה חולשת על הרגשנות שבבינה והופכת לחלק מהוויתו ע"י כח ההרגעה שלה והיא מבטלת את גסות הרוח ואת התנשאותה הגאה עד שהזדון שנעשה בעבר הופך לו לזכות בהווה, וזאת בשל התנשאותו לאותו עולם נצחי מתוך עצמותה של נפש שאינה יודעת כניעה למימדים חיצוניים של זמן ומקום. (לקוטי שחות ויקרא חלק ז')

צרעת כגוף פונטציאל?

הדרישה מעימנו היא לזכך ולטהר את אמרותיה של הלשון החדה – החרב הקוטלת ומשם נחלוש אל אותו עולם של זריחת אורות קודש נשגבים ביותר שלא ידעו אחיזה בשל הגסות שבנו וחוסר ההתבטלות אך עם המשכתה של חכמה תפוג הכסלות ועימם ימוגו הכעסים והרוגז וכל אותן תחושות של טינה ורגשות שליליים…

ואכן, עם נתיצת הבתים שנתגלתה בהם הצרעת נתגלו מטמוניות של זהב שהטמינו האמורים בקירות בתיהם, כששהו בנ"י בשנות נדודיהם במדבר, לבל ימצאום...

עוון הרכילות ולשון הרע שנכשלנו בו יבוא לתקונו ע"י נגע הצרעת הקורא לנתיצת הקירות ולמציאת המטמוניות החבויות בקירות הבית.. ואין המגמה רק לבטל ולשלול את הלשון השלילית אך יש כאן תנועה מתנשאת ומרוממת שעשויה להפוך את כח דבורו של האדם בעבודת החזרה בתשובה על עוון הרכילות של אמרי לשוננו ושפתותינו, ושהוא ימציא לנו את מטמונותיהם של האמורים (אמירה ודבור)
והוא יגלה את הרחש החיובי והטהור המקנן בעמקי נפשותינו ויביאם לידי בטוי של אמרות טהורות ומקודשות. (לקוטי שחות ויקרא ל"ב פרשת מצורע)

רק תורת החסידות יודעת לתפוס את הצרעת כגוף פוטנציאל חיובי ואדיר עוצמה שהפיכתו מנשאת את האדם לעידן של גאולה ומשיח ולכן מכונה כן המשיח (מצורע) בשל יכולתו להפוך נגע זה שהוא תוצאה של כח טומאה שדבק בקירות הבית ושניתן להסירו בניתוץ הבית ועד למציאת המטמוניות של הזהב שהטמינו האמורים בין הקירות והמסמלים מצב שהנגע הופך למקור של עונג…

"ואין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה מתחת לנגע" (ספר היצירה פ"ב מ"ד) השרש הזהה שבשתי המילים המהופכות (נגע ועונג) רומז כי ניתן להגיע אי"ה מנגע הצרעת לעונג שאין למעלה ממנו.

 ('לקוטי-שיחות' חלק כ"ז פרשת מצורע ב')