אחד הסימנים המובהקים של תקופת 'עקבתא דמשיחא', הבאה קודם ביאת המשיח, הוא אובדן המנהיגות. חז"ל רמזו זאת במאמר "פני הדור כפני הכלב": הכלב רץ לפני המרכבה, ובמבט ראשון נראה שהוא המנהיג ומורה-הדרך, אולם בכל פעם שמגיעים לפרשת-דרכים, הכלב עוצר ומביט אחורה לבדוק לאן האדון רוצה לנסוע. כאלה הם ה'מנהיגים' בדור הזה – במקום להנהיג את העם, הם עורכים סקרים ומתאימים את עצמם למה שהעם רוצה לשמוע.

בדור היתום הזה זכינו לראות דמות של מנהיגות אמיתית – מנהיגותו של הרבי מליובאוויטש. מעולם לא קבע את דרכו על-פי מה שהציבור רוצה לשמוע. הוא הביע את עמדת התורה והיהדות גם כשהציבור לא רצה להטות אוזן. הוא פילס נתיבים גם כשאמרו לו שלא יהיה אפשר לעבור בהם. הוא הנהיג את העם והוביל אותו ליעדים הנכונים, גם כשהדבר היה מאוד לא-פופולרי. ובזה מבחנו של מנהיג ישראל אמיתי.

כשאנו מביטים כיום במפעל-הענקים של השלוחים שהקים הרבי – אי-אפשר שלא להתפעל מעוצמת המנהיגות. במפעל זה חולל הרבי את הבלתי-אפשרי – הוא זרע את מפת העולם היהודי באלפי נקודות של אור ויצר תחייה יהודית בכל העולם כולו. מי האמין שאלפי זוגות צעירים, שגדלו בבית חסידי, יוכלו לצאת לנקודות המרוחקות ביותר ולהפוך למגדלורים המפיצים סביבם אור של תורה וחסידות. הרבי האמין והגשים את אמונתו.


סלל נתיבים

הרבי מעולם לא הלך בתלם החשיבה השגרתית. בארץ-ישראל תבע מדיניות תקיפה ונחושה, וראה בה הכרח קיומי מול מזימות הערבים, ואילו כלפי שלטונות ברית-המועצות נקט דרך של דיפלומטיה שקטה והתנגד למהלכים הפגנתיים פומביים. בשני התחומים גם יחד הוכח עד כמה צדק.

בחזית דת ומדינה ראה הרבי את עיקר הסכנה בסוגיית 'מיהו יהודי', וקבע כי פריצת ההגדרות הבסיסיות של הזהות היהודית עלולה להרוס את כל ענייני הדת בארץ. היו שלא הבינו את המשקל הרב שהרבי מייחס לסוגיה זו. כיום ברור לגמרי, שכל הבעיות בתחום הזה היו נמנעות לוּ היו מתקנים את החוק לפני כארבעים שנה.

י"א בניסן הוא יום-הולדתו של הרבי, היום שבו "נתמלא הבית כולו אורה" ועולמנו זכה לירידת נשמתו הגדולה. זה יום זכאי לחיזוק ההתקשרות אל הרבי, ללימוד תורתו, להליכה באורחותיו ולהגברת העשייה במפעליו הרוחניים. ובעיקר זה יום זכאי לחיזוק האמונה בנבואתו הגדולה על הגאולה וביאת המשיח בקרוב ממש.