"מעריב": השלוחים משלמים מחיר אישי כבד
אלי ברדנשטיין, מוסקבה
אחת לחודש עולה רבקה זקלס על רכבת למוסקבה ונוסעת לבדה שמונה שעות, רק בשביל לטבול במקווה. אחרי שעה היא כבר על הרכבת חזרה. בעיר מגוריה בריאנסק אין מקווה, ולא ברור מתי יוקם. רבקה היא רעייתו של הרב מנדי זקלס, הרב של העיר בריאנסק המרוחקת 379 ק"מ ממוסקבה וממוקמת על גבול אוקראינה. "אישה יהודייה, לבדה, כל כך הרבה שעות ברכבת. בירושלים היא היתה תופסת מונית ואחרי חמש דקות טובלת ומסיימת את הע־ניין," אומר הרב זקלס ונדמה כי הוא מבקש לתמצת את מציאות חייהם במשפט אחד.
הפגישה עם הרב זקלס נערכת במרכז הקהילתי היהודי של מוסקבה לרגל חגיגות העשור להקמתו של איגוד הקהילות היהודיות בחבר המדינות. האיגוד, בראשותו של איש העסקים לב לבייב, מונה 454 קהילות ואחראי על פיתוחן. כאן, אחרי חצי שנה בשליחות, מצליח הרב זקלס להיחלץ ולו לכמה ימים מהבידוד החברתי הקשה בגלות שליחותו, לאכול ולשתות כיד המלך, להיפגש עם עמיתיו השלוחים, להעביר חוויות ולנהל עד בלי די מה שהוא מכנה "שיחת חולין של אדם רגיל," אליה ערג בימים המתארכים עד אין סוף בבריאנסק.
אחד הנושאים שכיכב בשיחות הללו, הוא הקושי לקיים חיים חרדיים במקומות כל כך מנותקים. רק כאן, בהתכנסות השנתית הרשו לעצמם השליחים לקטר על מה שכל השנה הוא חלק מהחיים - היעדר המקווה, המחסור במוצרי מזון בסיסיים, השכר הזעום וכמובן הבדידות. הם אמנם בחרו להקריב את חייהם האישיים לטובת האידיאולוגיה, אבל לכל דבר יש מחיר.
במוסקבה מתגוררים כמה מאות אלפי יהודים, יש בה מספר לא מבוטל של בתי כנסת, מסעדות וחנויות כשרות, עשרות מוסנ דות חינוך יהודים ואירועי תרבות. אלא שאין דומה מקרה של עיר בירה למקרה של עיר ספר גדולה 432) אלף תושבים,( אכולת קרינה רדיואקטיבית עוד מימי השריפה בכור של צ'רנוביל. משפחת זקלס היא המשפחה החרדית היחידה בבריאנסק, שרוב יהודיה כלו מן העיר ומי שנשאר בה הפך ברובו לבן התרבות הסובייטית: מתבולל, מנותק וחסר זיקה.
צריף משמש לבית כנסת, יש גם גן ובית ספר יהודי, אשת הרב מכנסת מדי כמה זמן נשים יהודיות במסגרת מועדון הנשים המקונ מי והרב מכנס את אנשי העסקים. היעדר קיומו של מקווה הוא רק מקרה פרטי של מציאות חיים יהודית מורכבת ביותר של משפחה שמנ נהלת אורח חיים חרדי. והכי קשה זו הבדידות.
אין בבריאנסק מי שיפיג את הבדידות הלא פשוטה של משפחת הרב. "קל יותר להתמודד עם יצר הרע כשאתה חלק מקהילה דתית," אומר הרב זקלס שהגיע לעיר לפני כשנתיים, "פה אתה חי לבד. אחרי שמונה בערב אין עם מי לדבר. אני ומשפחתי בבית, אין לאן לצאת, אין מסעדות ואין מקומות מפגש, אפילו לצאת עם אשתי אני לא יכול. עד שלא מגיעים למוסקבה או לישראל." גם עניין האוכל הכשר הוא לא פשוט, "אני כל היום בשרי," הוא אומר ברצינות גמורה. "אין מוצרי חלב כשרים. יש רק חלב כשר שאדם מהקהילה משגיח על חליבתו, אחת לשבוע, 30 ק"מ מהעיר, בכפר סמוך. אנחנו מרתיחים את החלב ונותנים לינ לדים. זה כל מה שיש."
הילדים משלמים
המציאות היהודית בעיר בירוביג'אן 4,200) יהודים בקושי,( הממוקמת על גבול סין, אינה פשוטה עבור הרב מרדכי שיינר, אשתו אסתר וששת ילדיהם. העיר מוכרת כבירת האוטונומיה היהודית לשעבר של ברית-המועצות, שסטלין הגה כרעיון לא מוצלח במיוחד כדי ליישב בה את כל יהודי האימפריה שלו.
המשפחה מתגוררת אלפי ק"מ ממוסקבה הבירה, בתנאי אקלים קשים, מבודדת מקהילות יהודיות אחרות ונאלצת להתמודד גם עם תרבות שלטונית שמזכירה עידנים חשוכים, כולל האזנות טלפוניות.
"הבית זה המסעדה, זה אתר הבילוי, זה בית הספר והוא גם שימש בית כנסת בשנתיים הראשונות," אומר הרב שיינר, שבא ממשפחה של יהודים חרדים ממוסקבה שלא דפקו חשבון לממשל הסובייטי, סירבו לשלוח את הילדים לבית הספר ולצאת לעבודה בשבת והצליחו לצאת את שערי ברית־המועצות בסוף שנות ה־60 לישראל. "הבידוד החברתי חסר במיוחד לאשתי ולילדים, הם הגיבורים האמיתיים של השליחות שלנו."
אם הרב זקלס דיבר על צימאון למוצרי חלב, הרב שיינר הרבה יותר צנוע - אצלו זה הבשר. "משפחתי מחכה בכיליון עיניים שאבא שלהם יביא להם בשר אמיתי ממוסקבה," אומר הרב שיינר ומתכוון כמובן לבשר כשר. בעיית המקווה קיימת גם בבירוביג'אן, אך ההבדל הוא שכאן נאלצה אשת השליח במשך שנים, לטוס שמונה שעות וחצי למוסקבה, לטבול ולחזור הביתה. עכשיו זה מסתכם בשלוש שעות נסיעה לעיר חברובסק הסמוכה. בקרוב הוא מקווה שיצליח להשיג תרומות לבניית המקווה בעיר.
אבל כל הקשיים האלה מתגמדים מול הקשיים שמערימים השלטונות בבירוביג'אן על הרב שיינר שמנסה לפתח את החיים היהודיים בעיר הקטנה. לדבריו, נציגי הממשל, רבים מהם יהודים, עדיין מושפעים מתרבות השלטון הסובייטי. "אני מאמין שמאזינים לי, אבל לא מתרגש כי אני יודע שאני לא עובר על החוק. פשוט לוקח זמן לדמוקרטיה להגיע לכאן."
חצי שנה בלי קפה
בניגוד לשליחים אחרים של מדינת ישראל וארגונים יהודיים, המעניקים משכורות נדיבות ותנאים משובחים, שליחי חב"ד נאלצים להתמודד עם קשיים כלכליים לא פשוטים. קרן "אור אבנר" בראשותו של לב לבייב מממנת לשליחים סוג של תמיכה חודשית, שמסתכמת בכ־3,000 דולר בממוצע עבור ההוצאות האישיות, סכום שבקושי מספיק לכסות את העלויות הגבוהות של קיום יהודי במקומות שאין בהם תשתית יהודית כמעט לחלוטין.
המרכז במוסקבה מצפה מכל שליח להיות מסוגל להתרים את הקהילה שלו, ובמיוחד את עשירי הקהילה, שייקחו חלק בהוצאות השונות, וכך יקטן החלק של המרכז במימון. "שליח שאינו מצליח להתרים את הקהילה שלו לא ימשיך להיות שליח,"אומר גורם באיגוד הקהילות. אולם לא כולם מצליחים.
הרב זקלס מספר שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שנדמה לפקידות במוסקבה. "אנשי העסקים היהודים הכבדים נותנים לנו צדקה כמו שאני בארץ נותן כמה שקלים לעניים. חושבים שהכל צריך להיות בחינם." גם הרב שיינר מספר על קשיים דומים ומוסיף: "כשאני בארץ אני תמיד מתלבט האם לקנות עוד זוג תפילין לבית הכנסת או ממתקים לילדים. יש רבים שלא מפנימים שזה לא ביזנס פרטי שלי, אלא שאני נמצא פה בשבילם כדי לפתח את הקהילה היהודית."
מכאן הקושי להבין מדוע בוחרים מאות יהודים חרדים מישראל להגיע לשליחות במרחב דובר הרוסית, המסובך עבור אדם יהודי דתי. "אם לא הייתי מאמין ברבי מליובאוויטש, שיזם את כל המהלך הזה ולקח אחריות עלינו, לא הייתי מעז לצאת לשליחות," אומר הרב שיינר. "אני לא משקיע זמן במחשבות על הבעיות שלי וחושב שאין לי עופות כשרים או שלא שתיתי קפה בבוקר כבר חצי שנה, אלא מה לעשות כדי לקדם את הקהילה היהודית. ברירת המחדל שלי הזה להיות בשליחות. חונכתי ככה מילדות. למרות כל הקשיים, יש סיפוק גדול בעבודה. כשאתה רואה בחור יהודי שבזכותך התחתן עם יהודייה וערך חופה ושעכשיו ייוולדו לו ילדים יהודים, אתה מרגיש שהצלת עולם שלם".
תגובת "אור אבנר"
"אנחנו צריכים שותפים"
הרב דוד מונדשיין, מנהל קרן "אור אבנר" שמממנת באופן חלקי את השליחים, מסר בתגובה: "כששליח יוצא לעיר שלו, ההוצאות האישיות והוצאות הפעילות שלו כולן עלינו. עם הזמן, כשהפעילות מתפתחת, המימון מתחלק בין התורמים לבינינו.
"המטרה שלנו היא להפחית את התלות בין המרכז במוסקבה לבין הערים השונות. אנחנו מעודדים את הקהילה המקומית לתרום, אבל אין לנו כוונה להפחית בתקציבים. להפך, התקציבים שלנו גדלים בגלל הגידול הטבנ עי של הפעילות ויש קהילות שלמות שהם לגמרי במימון שלנו. זה חד משמעי.
"לב לבייב אמר כבר מזמן ששולחן לא יכול לעמוד על רגל אחת ושאנחנו צריכים שותפים נוספים, המציאות מוכיחה שזה נכון ושהצלחנו להעביר את המסר. אנחנו משתדלים שבקטע של ההוצאות האישיות, השליחים לא יצטרכו לבקש סיוע מהקהילה ושכל ההתרמות ייועדו להגברת הפעילות של הקהילה. בכל מקרה, לכל השליחים יש הבסיס הראשוני והפעילות שלהם תמשיך, גם בלי עזרת הקהילה"
מאפשרים לכם לקבל
