יום חמישי שעבר. תשע בערב. דובר חב"ד ועורך 'שיחת השבוע' הוזמן להרצות בקורס שליחים. באולם יושבים כשבעים איש, והם מקשיבים לכל מילה. עוד מעט יצאו לשליחות, וחשוב לקלוט כל רעיון וכל טיפ.

קורסי הכנה לשליחות מתקיימים מפעם לפעם ואין בהם חידוש מיוחד. אבל בכל-זאת הקורס הזה הוא שונה. הוא לא התקיים בכפר-חב"ד וציבור המשתתפים בו אינו נמנה עם חסידי חב"ד. הקורס נערך בבית אריאל, בשכונת בית וגן בירושלים, ואורגן על-ידי 'מעייני הישועה', גוף השייך לציבור הכיפות הסרוגות, העוסק בקירוב יהודים לתורה ולמצוות ואף מוציא עלון שבועי.

זה הקורס הראשון שהארגון הזה יוזם (קורסים דומים כבר התקיימו בעבר על-ידי ארגונים אחרים במגזר הזה). מדובר בשנים-עשר מפגשים שבועיים, כל מפגש בן כמה שעות. המטרה היא לתת כלים לאנשים שרוצים לעסוק בקירוב יהודים ליהדות. רובם כבר פועלים כיום בזירה זו, ושאיפתם היא להקדיש לה את עצמם.


כבר לא יחידים בשטח

חלפו הימים שבהם חב"ד הייתה יחידה בשטח הזה של הפצת היהדות. מי זוכר כיום את הוויכוחים שהתנהלו לפני כמה עשרות שנים על עצם החובה והצורך לצאת אל מחוץ לד' האמות של תורה ולהפיץ את אור היהדות. הצעירים לא יאמינו שהיו ימים שבהם תלמידי ישיבות היו עוברים ליד דוכן הנחת תפילין ומלגלגים. אנחנו היינו מחזירים להם: "איזה דגל יש היום בים?"...

שנים רבות היה הרבי היחיד שקרא להביא את אור התורה והמצוות להמוני בית-ישראל. חוגים אחרים משכו בכתפיהם, טענו שזה יכול לסכן את הפעילים או התפלפלו על עצם החובה שבדבר. אבל עם השנים, וכשראו את ההצלחה הגדולה של חסידי חב"ד, החלו עוד ועוד חוגים להצטרף לעשייה, כל חוג בדרכו ובשיטת-הפעולה הקרובה לליבו.

ועדיין היה סוג מסויים של פעילות שנשאר נחלתה הבלעדית של חב"ד – זיכוי יהודים במצוות. חוגים אחרים עסקו בארגון שיעורים, חברותות, סמינרים, מכונים ורישום ילדים למוסדות תורניים, אבל להעמיד דוכנים בחוצות הערים לזיכוי יהודים במצוות – את זה השאירו לחב"ד.


התנופה שאחרי השבר

המגזר של הכיפות הסרוגות העדיף להשקיע את כוחותיו ומשאביו בזירה של יישוב ארץ-ישראל, וכמעט לא היה פעיל בתחום הפצת היהדות. אני זוכר מפגש עם ציבור כזה באחד מיישובי בנימין, לפני כמה שנים. ניסיתי לעוררם לפעול בקירוב יהודים לתורה ולמצוות. הצעתי להם לנצל את הקרבה הקיימת ממילא ביניהם ובין יהודים שעדיין אינם שומרי מצוות, ואת המפגשים בעבודה ובצבא, כדי לקרבם ליהדות. נוכחתי שיש משהו בחינוך שספגו ובאווירה שבתוכה גדלו המהווה מחסום בלתי-עביר. הם טענו שאינם מסוגלים לעשות זאת.

השבר הגדול שחולל הגירוש מחבל עזה הוליד את המפנה. פתאום התברר שאפשר להשקיע עשרות שנים של עמל ויגיעה בבניין יישובים, לחשוב שכבר נקבעו בשטח עובדות בלתי-הפיכות, ובכמה ימים כל זה עלול להפוך לעיי-חורבות. אנשים הבינו שלא יעזור להתנחל באדמת ארץ-ישראל, אם לא נצליח להתנחל בלבבות עם-ישראל. אם יהודים לא יחושו קרבה לה' ולתורתו, יחושו ניכור גם לארץ-ישראל.

בנקודה הזאת נוצרה בציבור הזה תנופה גדולה, וצצו כמה וכמה ארגונים הפועלים בקירוב יהודים ליהדות. לשבחם ייאמר, שאין הם נרתעים מלפנות למחוללי המהפך, קרי: חסידי חב"ד, ולבקש הכוונה והדרכה. לי עצמי נזדמן להשתתף בכמה וכמה כינוסים ואירועים בשנתיים האחרונות, ולהסביר לציבור הזה את דרכו של הרבי ושיטתה של חב"ד בשטח הזה של קירוב ליהדות. חב"ד בהחלט מהווה בעיניהם מודל לחיקוי, והם אינם מתביישים לומר זאת בפירוש. בכל-זאת הופתעתי לגלות שאפילו המונחים זהים – 'קורס שליחים' וכיוצא-בזה.


להירתם לאתגרים

ההתעוררות הזאת מעמידה לפנינו אתגר לא-פשוט. קודם-כול, אנו נבחנים בדרך התגובה למפנה המתחולל. האדם מטבעו אינו אוהב שמתחרים בו ומאמצים את שיטותיו. מאוד נעים לנו להיות יחידים בזירה ולחיות במציאות שבה ברור לכול כי ליד דוכני הנחת תפילין, למשל, עומדים חסידי חב"ד.

אבל מהותה של שליחות היא מסירות-נפש. הרבי תובע מאיתנו מסירות-נפש לא רק ביציאה למקומות נידחים בעולם, אלא גם בוויתור על נקודות זכות ועל טפיחות על השכם. הרבי רוצה שעוד ועוד יהודים יניחו תפילין ועוד ועוד נשים ידליקו נרות שבת. עם כל הכבוד לנו, איננו יכולים להגיע לכל עם-ישראל. לכן כל הצטרפות של יהודים נוספים למשימה הקדושה הזאת היא הדבר ההכרחי והחיוני ביותר, גם אם בכך אנחנו מאבדים את ייחודנו בעיני הציבור.

היה מישהו שאמר לי: "אתה הולך למתחרים שלנו כדי ללמד אותם את סודות ההצלחה שלנו?!". השבתי לו: "אין לנו מתחרים". שנים רבות זעק הרבי על החובה שכל יהודי יפעל בהפצת היהדות, ועכשיו שברוך-השם יהודים רבים נענים לקריאה, אנחנו צריכים לראות בהם מתחרים?! להפך, מחובתנו לעזור ולסייע להם ככל האפשר, ולראות בזה את ההצלחה הגדולה ביותר.

האתגר השני הוא לשמור על מקומנו בתודעה הציבורית. פעם זה היה קל יחסית, כי היחידים שיצאו מתוך העולם הדתי והחרדי אל הציבור הרחב היו חסידי חב"ד. כיום צפוף שם מאוד. בשטח נמצאים כיום פעילי ש"ס וחסידי גור וברסלב וחובשי כיפות סרוגות ועוד ועוד. עכשיו אנחנו חייבים להצטיין עוד יותר ולפעול בצורה טובה פי כמה וכמה, כדי שהציבור יזהה אותנו.

אך אל דאגה, עדיין יש הרבה מאוד מה לעשות. דיי לצאת לרחוב ולראות כמה ילדים אינם יודעים א-ב של יהדות, כלשון הרבי. כמה צעירים סובבים ברחובות בלילות שבת במקום לשבת סביב שולחן השבת. כמה יהודים אינם זוכרים לשלוח מנות בפורים. כל הארץ לפנינו, ויש כר נרחב לכל הפעילים.

ואם בכל-זאת נמצא שמשימת הפצת היהדות נעשית על-ידי אחרים, הרי אז נוכל להתמסר לתפקיד העיקרי והמקורי שלנו, שבו אין לנו מתחרים – הפצת החסידות, שהיא ההכנה האמיתית לגאולה האמיתית והשלמה.

-------------
מתוך "לא סוד בברוד" - מדורו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם בשבועון 'כפר-חב"ד'.