מערכת COL
|
יום י"ט אדר א ה׳תשס״ח
25.02.2008
אוד מוצל מאש ● מיוחד
נפלאות דרכי ההשגחה, איך הצליח ילד קטן - אפרים מול, שנקרע מזרועות הוריו ע"י הגסטאפו, והועבר לידי מנזר נוצרי, למצוא חזרה את הדרך על היהדות, ואף להתקרב לתורת החסידות ■ יוסף מוזסון מ"עולם החסידות" שמע ורשם את סיפורו המופלא של ר' אפרים מול, חסיד חב"ד המתגורר כיום בירושלים, ואת הכרזתו "אני רואה שהיטלר לא הצליח לשרוף את הגוף, וגם לא הצליח לשרוף את הנשמה - וזו היא נקמתי" ■ COL מתכבד להגיש את הכתבה המרתקת במלואה לסיפור המלא
מאת: יוסף מוזסון
אילו המבריח היה מספק את הסחורה שהוזמנה אצלו והיה מבריח כהלכה את בני משפחת מול מצרפת לשוויץ, ספק גדול אם כל הסיפור הזה המובא בשורות הבאות לפניכם היה מתרחש.
רק משום שהמבריח מעל באימון שניתן לו והסגיר את המשפחה לידי זרועות הנאצים, התגלגל סיפור מפעים של השגחה פרטית, שסובבה את נשוא המעשה, הרב אפרים מול, עד הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, כאן בארץ הקודש.
המעשה נפרש על פני יבשות שונות, זמנים שונים, אירועים שונים, תחת אודם להבות מלחמת העולם השנייה, שפיזרה את ניצוצות האימה שלה על פני תבל למשך מספר שנים.
הרב אפרים מול נמנה על קהילת חסידי חב"ד בארץ הקודש, הוא כבר מתגורר כבר עשרות שנים בירושלים עיר הקודש, והוא זכה בחסדי שמים לצאצאים רבים ההולכים בדרך ה', דבר שרוב בני משפחתו שנעקדו על קידוש ה' בשנות האימה, לא זכו לו.
המבריח הסגיר את בני המשפחה
זהו סיפורו של הרב אפרים מול: "כך הכל התחיל. המוצא של הורי הוא מפולניה. הם היגרו משם לבלגיה בשנת תרצ"א. הם התיישבו אז בעיר הבירה, בריסל".
"ואז, לאחר כעשור פרצה השואה. לאחר זמן מה מאז תחילת המלחמה, כאשר כל בלגיה היתה כבושה על ידי הגרמנים וגם צרפת הסמוכה, ביקשו הורי להימלט לשווייץ. זה התרחש בשנת תש"ב".
"כדי להגיע מבלגיה לשווייץ, יש לעבור דרך צרפת. צרפת היתה המדינה הכבושה היחידה ששיתפה פעולה באופן מלא עם הנאצים, כך שהמעבר בה היה מעשה כלל לא פשוט. אני הייתי בן יחיד להורי. גילי עמד אז על 4 וחצי שנים בלבד".
"בזיכרוני קבועות תמונות רבות ממסע הבריחה. התמונות הללו קיבלו הסבר על ידי כמה מבני משפחתי, שהצליחו להימלט מזרועות הנאצים ומצאו אותי אחרי המלחמה, כפי שאספר בהמשך".
"הצלחנו לעשות כמעט את כל הדרך בתוך צרפת והגענו לעיר 'בזנסון', הממוקמת על גבול צרפת-שוויץ. מעיר זו היינו אמורים להבריח את הגבול אל תוך שווייץ, שם רצו הורי להישאר עד תום המלחמה".
"על מנת להבריח את הגבול במינימום סכנה, התחפשה אימי לצוענייה, כדי שבשווייץ יחשבו שאנו צוענים. אמנם גם הם היו מושמדים על ידי הנאצים, אבל היחס אליהם מצד האוכלוסייה בשווייץ היה טוב יותר. השוויצרים היו מסרבים ברובם לקבל את היהודים לבתיהם ולסייע להם, את הצוענים כן קיבלו. הורי גם קיוו, שכאשר יראו ילד קטן עימהם, לא יחזירו אותם את הגבול, גם אם ייתפסו על ידי השוטרים השוויצריים".
"הורי שילמו לגוי, מבריח גבולות, שהיה אמור להעביר אותנו את הגבול בלילה. הוא היה אמור להוביל אותנו מבית המלון בצרפת בו התאכסנו, אל העבר השני של הגבול".
"אך מה שלא ידעו הורי, שהגוי הזה עבד יחד עם הגסטאפו. ברוב רשעותו הוא בגד בנו ומסר אותנו לידי הגסטאפו המקומי".
"שוטרי הגסטאפו נטלו אותנו למחנה בו היו ממוקמים והכניסו אותנו אל תוך חדר גדול. הם פתחו את המזוודות וחיטטו בהן, ובכל אותו הזמן אמא שלי בכתה תמרורים".
"לפני שהובילו אותי החוצה מהחדר, היא הספיקה להכניס בכיס חולצתי הקטנה, תמונה - שלה ושל אבי. מיד לאחר מכן הופיע גרמני, שהוציא אותי מהחדר בו שהינו. חדר זה נסגר לתמיד על הורי, שנשלחו לאושויץ בתוך יומיים ומעולם לא חזרו".
הילד - אפרים מול נלקח למנזר
"באותה התקופה, עדיין לא נטלו הנאצים את הילדים הצרפתיים, שגילם היה נמוך מ-16, להשמדה. לכן הופיעו בסוף הפרוזדור שהוביל לחדר ממנו הוצאתי, שני ז'נדרמים צרפתיים. הם נטלו אותי למנזר נוצרי בתוך אותה העיר, בזנסון".
"באותו המנזר השתכנו המון ילדים. גילם עמד על - החל מכמה שבועות עד לגילאי 14-15-16. רוב הילדים עברו את מה שאני ומשפחתי עברנו. הוריהם נלקחו להשמדה והילדים למנזר. המוצא של רובם היה ממדינות כמו גרמניה, צ'כוסלובקיה, רומניה".
"המזל שלי היה, שבתור ילד בלגי דיברתי צרפתית, וכך היה לי מגע עם הסביבה. זה הועיל לי לכך, שיכולתי לקבל ניחומים, ולומר לאנשי שבסביבתי באופן ברור, במה אני מעוניין ובמה לא" .
"במנזר היו משתפים אותנו, הילדים היהודיים, במנהגי דתם, כפי סדר היום שהיה נהוג במקום. זה דווקא לא נעשה מתוך כפייה, אלא משום שכך היה אורח החיים במקום. הם חשבו שזה כביכול טוב עבורינו".
הילד דאז, אפרים מול, הועבר למקום אחר. "לאחר כמה ימים נשלחתי לבית יתומים יהודי בפריז, יחד עם קבוצה של ילדים. בית יתומים הזה היה מנוהל על ידי ארגון של יהודים צרפתיים. כפי שכבר אמרתי, באותה התקופה עדיין לא נטלו את הילדים להשמדה, אבל מאוחר יותר בתולדות ההיסטוריה, גם זה קרה".
"מבית היתומים הזה נלקחתי לאימוץ על ידי יהודים צרפתיים מתבוללים, בני משפחת וייל, שהייתה להם רק בת אחת יחידה וחפצו לאמץ ילד קטן".
המצילים - חסידי אומות העולם
"מצבם של יהודי צרפת לא היה שפיר אז. נגזרו עליהם כמה וכמה גזירות אנטישמיות, כגון: חובה לענוד את הטלאי הצהוב על הבגד העליון, שלילת הזכויות בכל הארגונים המקצועיים, שלילת אזרחות, איסור להחזיק רדיו וטלפון, איסור נסיעה ברכבת התחתית שבפריז, וברכבות בכלל. מותר היה ליהודים רק לנסוע בקרון האחרון של הרכבת".
"בשלב מסוים ביקש פייר לאוואל, שהיה מראשי ממשלת וישי, הממשלה החדשה בצרפת שהוקמה בסיועם של הנאצים ושיתפה עימם פעולה בכל, מאדולף אייכמן ימ"ש, שגם הילדים היהודיים שבצרפת, יילקחו להשמדה. אז החלו לחפש אותי, כמו את כל הילדים היהודיים האחרים שאינם מקומיים".
"בהשגחה פרטית היה לאבי המאמץ, אנשים טובים צרפתיים מחסידי אומות העולם, שסייעו לו, בהישרדות שלו ובהצלתי שלי"
"כך למשל, כמו כל יהודי צרפת הוא חויב להעביר את חנותו לידי אפוטרופוס ארי. מי שהסכימה ליטול תחת חסותה את החנות ומתוך כוונות טובות, היתה קופאית, שהייתה אישה טובה מאוד ועבדה אצלו בבית העסק לפני המלחמה".
"כך הוא גם הכיר שוטר צרפתי, שכאשר היה שומע בתחנת המשטרה שעומדת להתבצע באחד הלילות אקציה שנועדה לתפוס את הילדים היהודיים הזרים, היה בא בעצמו להורי המאמצים ואומר: 'אתם חייבים להסתיר את הילד, הלילה יש פשיטה'".
"הוא באמת היה אחד מחסידי אומות העולם. כיוון שהוא לא רק סיכן את הקריירה שלו, אלא אף את חייו. כל גוי שהיה עוזר ליהודים להסתתר, היה נלקח למחנות ריכוז על ידי הנאצים!"
"היתה גם שכנה גויה שהתגוררה ממול להורי המאמצים ואמרה להם: 'בכל פעם שהילד בסכנה, הביאו אותו לישון אצלנו ותגידו למשטרה שבאה לעצור אותו, ששלחתם אותו למנוחה, מכיוון שלא חש בטוב'".
"כאשר מאוחר יותר באה הגזירה גם על יהודי צרפת, וגם הם נלקחו להשמדה, מסרה ידידת משפחת הורי המאמצים שמאוד אהבה אותם, את דירתה שלה בפריז, על מנת שיוכלו להסתתר שם עד עבור זעם".
"אותי היא נטלה עימה שאסתתר עימה בצוותא, בדירה אחרת שלה, בפרברי פריז. שם התחבאתי עימה עד לשחרור צרפת, בשנת תש"ד".
"אותה אישה שהעניקה את דירתה להורי המאמצים, קיבלה מדליה מיוחדת בעבר, כחסידת אומות העולם".
"גדלתי כמו ילד גוי צרפתי לכל דבר"
"עם תום המלחמה, כל היהודים שהתחבאו חזרו למקומותיהם, וכך גם אני, יחד עם הורי המאמצים. ההורים היו מתבוללים, כך שגדלתי כמו ילד גוי צרפתי לכל דבר".
"לאחר המלחמה, מתי שחזרנו הביתה לאחר השחרור, הורי המאמצים הודיעו לג'וינט שאימצו ילד ששמו כך ושם משפחתו כך. שמי נכנס לרשימות הניצולים וכך גילו כמה מבני משפחתי שניצלתי".
"אז יצאו ממסתור, אימו של אבי הי"ד, אחותה של אימי ובעלה, אחות ואח של אבי. כולם התחבאו באזור הדרומי של צרפת והצליחו לשרוד"
"בחופשות מבית הספר הייתי מבקר בביתם ומגלה מקצת מהשורשים שלי היהודיים. הייתי שומע את שפת האידיש, אוכל גפילטע פיש, קוגל, ועוד מאכלים יהודיים אותנטיים. בבית הורי המאמצים היו אוכלים רק אוכל צרפתי על טהרת הצרפתיות.
"בני המשפחה שניצלו לא היו שומרי מצוות, בדיוק כמו שהיו הורי לפני שנהרגו על קידוש ה'. היחידה ששמרה מצוות היתה סבתי".
הרב מול ממשיך לספר על עצמו: "גם לאחר המלחמה, עדיין המשכתי להיות ילד יהודי מוסתר. אמרו לי תמיד, שלא אגיד בבית הספר שאני יהודי ולא לגלות את דתי. תוך כדי כך נהפכתי להיות 'יהודי מתבייש'. למרות זאת, כנראה שהיו מרגישים בבית הספר שאני יהודי, וספגתי כמה פעמים, קללות - יהודי מלוכלך, וגם - אגרוף פה ואגרוף שם".
"קיבלתי חשק למלא ידיעותיי ביהדות"
"כאשר פרצה מלחמת סיני, גילי עמד על 18, וגיליתי שיש ארץ ישראל. לפני כן לא ידעתי על כך, וגם לא ידעתי שיש מקום שבו יהודים יכולים לחיות בכבוד, ושהמוני יהודים חזרו לארץ".
"מכיוון שהזהות שלי היתה קשורה מאוד ליהדות. אני הרי ידעתי שהורי נהרגו בתאי גזים, וגם היה לי פרצוף יהודי. היהדות עבורי היתה גם משהו המונע ממני להתקדם בחברה. לכן קיבלתי חשק עז למלא את ידיעותיי ביהדות. אז התחלתי לקרוא ספרים על יהדות הכתובים בצרפתית.
"בשלב מסוים חפצתי לעשות מעשים שיהודים עושים. התחלתי לחבוש כיפה בארוחות, למרות שאכלתי אוכל טרף למהדרין. קראתי בספרים, שיהודים אוכלים עם כיפה על הראש, אז החלטתי לקיים את זה"
"הייתי בחור בן 18 החובש כיפה שחורה על הראש, אך אוכל באותה עונה רח"ל גם חלזונות. חשבתי שרק 'דבר-אחר' אסור לאכול. על זה הקפדתי, משום שידעתי שזה אסור. כולם יודעים שיהודים לא אוכלים 'דבר-אחר'".
"הגיעה עת, שבה רציתי לבוא לישראל. התכתבתי עם בן דוד של אבי שכבר התגורר ברמת גן, שסיפר לי רבות על המתרחש בארץ. ההתכתבות הזו דווקא לא היה נוחה להורי המאמצים, שהעדיפו שלא אעסיק את עצמי בארץ ישראל וביהדות יתר על המידה".
"בן דוד זה היה מצד אבי. הוא שהה ברוסיה בתקופת המלחמה, ועלה לארץ כאשר סטאלין שחרר את כל האזרחים הפולניים. הוא הגיע לצרפת ושם נישא ליהודייה. אני עצמי השתתפתי בחתונה. לאחר מכן, בשנת תש"ט, עלה הבן דוד לארץ"
"בכלל, כל ההתקרבות שלי לדת גם לא היתה בהסכמתם, כמו גם הרצון שלי לעלות לארץ. הם היו אומרים לי, שישראל מאוד טובה ויפה, והם גם תומכים בישראל, אבל זה גטו גדול עבור יהודים שאין להם לאן ללכת ושאינם מסוגלים להתבולל בארצות מוצאם...".
"היה מאוד איכפת להם מכך, שאיני צועד בתוואי המתאים לכיוון שלהם".
המלחמה באלג'יריה
"בשלב מסוים קיבלתי צו גיוס לצבא הצרפתי. אז צרפת היתה עסוקה במלחמה נגד אלג'יריה".
הורי המאמצים בתחילה חשבו שמתוך שהייתי יתום מלחמה, אקבל פטור מלנסוע לשדה הקרב של המלחמה, אך לבסוף לא כך היה".
"השירות אז, שהיה חובה על כל הצעירים, נמשך 28 חודשים. בארבעה עשר החודשים הראשונים שימשתי כפקיד בפיקוד המרכז בפריז בתנאים טובים".
"חשבתי שלא אצטרך לנסוע למלחמה מעבר לים, לאלג'יריה, אך מאוחר יותר קיבלתי צו לנסוע אל שדה המלחמה. התברר שבתור ילד פולני להורים פולניים, שלא התגוררו בצרפת, לא הייתי זכאי לאותו הפטור".
"על כל פנים נסעתי לאלג'יריה, שם תפקידי היה בחיל תובלה. היה עלי להוביל חיילים תחמושת, נשק, בין מוצבים צרפתיים. זו היה סכנת חיים"
"ברוך ה' לא קרה לי שום דבר, לא כמו כמה חברים שלי לנשק, שנהרגו".
'מורה נבוכים' בצפון אפריקה!
"לקראת סוף השרות, כפי המסורת של הצבא הצרפתי שנותנים עבודה קלה לותיקי החיילים, קיבלתי תפקיד בנשקייה".
"מכיוון שעבודתי שם היה יותר נוחה, נותר לי פנאי לקרוא עוד על ישראל והיהדות. כך למשל היה ברשותי 'מורה נבוכים' לרמב"ם בצרפתית".
"מכיוון שעמדתי לסיים שירותי הצבאי, במסגרתו מילאתי את כל חובותיי כחייל צרפתי, חפצתי להעלות לארץ. אלא שהרגשתי אי נעימות גדולה מלעשות כן, מכיוון שהורי המאמצים לא הסכימו לכך".
"באותו העיר שבה היתה ממוקמת הפלוגה, בה שימשתי כנשק, חיפשתי את בית הכנסת של הקהילה היהודית. ראש הקהל זכה לקבוע שאני אבוא רק אליו בכל פעם שיש לי חופש מתפקידי".
"שם בביתו גיליתי בפעם הראשונה שבת יהודית - עם קידוש, עם חלות, עם זמירות, עם ברכת המזון"...
"אז ניצלתי את ההזדמנות להעלות בפניו את ייסורי המצפון שהיו לי, מלעזוב את הורי המאמצים לטובת נסיעה לארץ ישראל. הם אמרו לי, שאני כפוי טובה, שהם הם הצילו אותי וכך אני רוצה לעזוב אותם...".
"סיפרתי את כל זה למארח שלי, שאמר לי כי אני הוא הצודק. הוא סיפר לי את המעשה הידוע שהובא במדרש והתרחש עם אברהם אבינו, שלמרות שהיה חייב לכבד את אביו, שבר לו את כל פסליו".
"אז, כאשר ששמעתי ממארחי את הדוגמה של אברהם אבינו, ירדה מליבי אבן כבידה".
"מספר חודשים לאחר שיחה זו קיבלתי את השחרור הסופי. חזרתי הביתה ואמרתי שאני רוצה לעלות לארץ. גם מהצבא בקשתי שחרור מלא, בטענה שמלאתי את כל חובותיי כלפיו ואף סיכנתי את חיי למען צרפת".
"תבקש שישלחו לך שיחות של הרבי"
והנה סיפור העלייה הנכספת לארץ: "כפי שכל כך רציתי, אכן עליתי לארץ. כמי שהחל לשמור מצוות בקשתי להיקלט בקיבוץ דתי. אכן בקשתי נתקבלה והכניסו אותי לגרעין, שעלה למושב הדתי שדה אליהו, שבעמק בית שאן".
"אני יכול לומר, שבמסגרת אותו גרעין תורני חייתי את השנים המאושרות ביותר בחיי. הרגשתי שאני מחזיק את ההווה שלי בידי, מבלי שמישהו כופה עלי מה לעשות".
"לאחר שעות העבודה, הייתי לומד עם החברים היותר דתיים, משניות, משנה ברורה, פרשת השבוע".
"בשלב מסוים גויסתי לצבא בארץ. אז שאלו אותי, אם ברצוני ללמוד קורס חבלה ולהניח מוקשים על גל גבול ירדן".
"הסכמתי לכך ואכן נשלחתי לקורס חבלה, שהתקיים בגבעת אולגה. כמעט כל המשתתפים באותו הקורס היו בני קיבוצים של השומר הצעיר".
"אני הייתי הדתי היחידי שם. השתתף שם בקורס גם מנהל בית ספר חב"ד בתענך, יהודי שופע שמחה, בעל זקן שחור עבות וכיפה שחורה גדולה. הוא ידע להשיב כהלכה לשאלות עוקצניות של החיילים".
"ביקשתי לשמור ביישוב לילה אחד יחד עימו, וסיפרתי לו כיצד הרבה חברים, כביכול דתיים, במושב שלי, לא מקיימים הכל, כפי שההלכה מחייבת. אמר לי האיש: 'תכתוב לכפר חב"ד ותבקש שישלחו לך שיחות של הרבי ותתחזק באמצעותם. כך אכן עשיתי".
"מאוחר יותר נישאתי למי שהיא זוגתי כיום. היא בעצם קרובת משפחת של ראש הקהילה האלג'ירית, בביתו התארחתי בימי המלחמה עם צרפת. היא הסכימה לחיות את חייה כשומרת מצוות ויחד להקים משפחה יהודית".
"לאחר נישואינו, המשכנו להתגורר יחד בשדה אליהו. שם גם נולדו לנו שתי הבנות הראשונות".
"אחרי שש שנים. החלטנו לעזוב את שדה אליהו, משום שראינו שהרוח השוררת במקום כבר אינה מתאימה לשאיפות בחינוך של ילדינו. קיבלנו מהסוכנות בחזרה את זכויות השיכון והחלטנו להתגורר בירושלים".
שם חיפשתי את קהילת חב"ד, תחת כנפיה אני מסתופף כבר כמה עשרות שנים".
הכרזת הניצחון
והנה הכרזת הניצחון של הרב אפרים מול: "זכיתי כהיום הזה, שיהיו לי ששה עשר נכדים ושלושה נינים".
הוא מסיים במילים בוערות: כאשר נכדי מספרים לי פסוקו של יום, אני רואה שהיטלר לא הצליח לשרוף את הגוף והוא גם לא הצליח לשרוף את הנשמה".
"וזו היא נקמתי".
אילו המבריח היה מספק את הסחורה שהוזמנה אצלו והיה מבריח כהלכה את בני משפחת מול מצרפת לשוויץ, ספק גדול אם כל הסיפור הזה המובא בשורות הבאות לפניכם היה מתרחש.
רק משום שהמבריח מעל באימון שניתן לו והסגיר את המשפחה לידי זרועות הנאצים, התגלגל סיפור מפעים של השגחה פרטית, שסובבה את נשוא המעשה, הרב אפרים מול, עד הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, כאן בארץ הקודש.
המעשה נפרש על פני יבשות שונות, זמנים שונים, אירועים שונים, תחת אודם להבות מלחמת העולם השנייה, שפיזרה את ניצוצות האימה שלה על פני תבל למשך מספר שנים.
הרב אפרים מול נמנה על קהילת חסידי חב"ד בארץ הקודש, הוא כבר מתגורר כבר עשרות שנים בירושלים עיר הקודש, והוא זכה בחסדי שמים לצאצאים רבים ההולכים בדרך ה', דבר שרוב בני משפחתו שנעקדו על קידוש ה' בשנות האימה, לא זכו לו.
המבריח הסגיר את בני המשפחה
זהו סיפורו של הרב אפרים מול: "כך הכל התחיל. המוצא של הורי הוא מפולניה. הם היגרו משם לבלגיה בשנת תרצ"א. הם התיישבו אז בעיר הבירה, בריסל".
"ואז, לאחר כעשור פרצה השואה. לאחר זמן מה מאז תחילת המלחמה, כאשר כל בלגיה היתה כבושה על ידי הגרמנים וגם צרפת הסמוכה, ביקשו הורי להימלט לשווייץ. זה התרחש בשנת תש"ב".
"כדי להגיע מבלגיה לשווייץ, יש לעבור דרך צרפת. צרפת היתה המדינה הכבושה היחידה ששיתפה פעולה באופן מלא עם הנאצים, כך שהמעבר בה היה מעשה כלל לא פשוט. אני הייתי בן יחיד להורי. גילי עמד אז על 4 וחצי שנים בלבד".
"בזיכרוני קבועות תמונות רבות ממסע הבריחה. התמונות הללו קיבלו הסבר על ידי כמה מבני משפחתי, שהצליחו להימלט מזרועות הנאצים ומצאו אותי אחרי המלחמה, כפי שאספר בהמשך".
"הצלחנו לעשות כמעט את כל הדרך בתוך צרפת והגענו לעיר 'בזנסון', הממוקמת על גבול צרפת-שוויץ. מעיר זו היינו אמורים להבריח את הגבול אל תוך שווייץ, שם רצו הורי להישאר עד תום המלחמה".
"על מנת להבריח את הגבול במינימום סכנה, התחפשה אימי לצוענייה, כדי שבשווייץ יחשבו שאנו צוענים. אמנם גם הם היו מושמדים על ידי הנאצים, אבל היחס אליהם מצד האוכלוסייה בשווייץ היה טוב יותר. השוויצרים היו מסרבים ברובם לקבל את היהודים לבתיהם ולסייע להם, את הצוענים כן קיבלו. הורי גם קיוו, שכאשר יראו ילד קטן עימהם, לא יחזירו אותם את הגבול, גם אם ייתפסו על ידי השוטרים השוויצריים".
"הורי שילמו לגוי, מבריח גבולות, שהיה אמור להעביר אותנו את הגבול בלילה. הוא היה אמור להוביל אותנו מבית המלון בצרפת בו התאכסנו, אל העבר השני של הגבול".
"אך מה שלא ידעו הורי, שהגוי הזה עבד יחד עם הגסטאפו. ברוב רשעותו הוא בגד בנו ומסר אותנו לידי הגסטאפו המקומי".
"שוטרי הגסטאפו נטלו אותנו למחנה בו היו ממוקמים והכניסו אותנו אל תוך חדר גדול. הם פתחו את המזוודות וחיטטו בהן, ובכל אותו הזמן אמא שלי בכתה תמרורים".
"לפני שהובילו אותי החוצה מהחדר, היא הספיקה להכניס בכיס חולצתי הקטנה, תמונה - שלה ושל אבי. מיד לאחר מכן הופיע גרמני, שהוציא אותי מהחדר בו שהינו. חדר זה נסגר לתמיד על הורי, שנשלחו לאושויץ בתוך יומיים ומעולם לא חזרו".
הילד - אפרים מול נלקח למנזר
"באותה התקופה, עדיין לא נטלו הנאצים את הילדים הצרפתיים, שגילם היה נמוך מ-16, להשמדה. לכן הופיעו בסוף הפרוזדור שהוביל לחדר ממנו הוצאתי, שני ז'נדרמים צרפתיים. הם נטלו אותי למנזר נוצרי בתוך אותה העיר, בזנסון".
"באותו המנזר השתכנו המון ילדים. גילם עמד על - החל מכמה שבועות עד לגילאי 14-15-16. רוב הילדים עברו את מה שאני ומשפחתי עברנו. הוריהם נלקחו להשמדה והילדים למנזר. המוצא של רובם היה ממדינות כמו גרמניה, צ'כוסלובקיה, רומניה".
"המזל שלי היה, שבתור ילד בלגי דיברתי צרפתית, וכך היה לי מגע עם הסביבה. זה הועיל לי לכך, שיכולתי לקבל ניחומים, ולומר לאנשי שבסביבתי באופן ברור, במה אני מעוניין ובמה לא" .
"במנזר היו משתפים אותנו, הילדים היהודיים, במנהגי דתם, כפי סדר היום שהיה נהוג במקום. זה דווקא לא נעשה מתוך כפייה, אלא משום שכך היה אורח החיים במקום. הם חשבו שזה כביכול טוב עבורינו".
הילד דאז, אפרים מול, הועבר למקום אחר. "לאחר כמה ימים נשלחתי לבית יתומים יהודי בפריז, יחד עם קבוצה של ילדים. בית יתומים הזה היה מנוהל על ידי ארגון של יהודים צרפתיים. כפי שכבר אמרתי, באותה התקופה עדיין לא נטלו את הילדים להשמדה, אבל מאוחר יותר בתולדות ההיסטוריה, גם זה קרה".
"מבית היתומים הזה נלקחתי לאימוץ על ידי יהודים צרפתיים מתבוללים, בני משפחת וייל, שהייתה להם רק בת אחת יחידה וחפצו לאמץ ילד קטן".
המצילים - חסידי אומות העולם
"מצבם של יהודי צרפת לא היה שפיר אז. נגזרו עליהם כמה וכמה גזירות אנטישמיות, כגון: חובה לענוד את הטלאי הצהוב על הבגד העליון, שלילת הזכויות בכל הארגונים המקצועיים, שלילת אזרחות, איסור להחזיק רדיו וטלפון, איסור נסיעה ברכבת התחתית שבפריז, וברכבות בכלל. מותר היה ליהודים רק לנסוע בקרון האחרון של הרכבת".
"בשלב מסוים ביקש פייר לאוואל, שהיה מראשי ממשלת וישי, הממשלה החדשה בצרפת שהוקמה בסיועם של הנאצים ושיתפה עימם פעולה בכל, מאדולף אייכמן ימ"ש, שגם הילדים היהודיים שבצרפת, יילקחו להשמדה. אז החלו לחפש אותי, כמו את כל הילדים היהודיים האחרים שאינם מקומיים".
"בהשגחה פרטית היה לאבי המאמץ, אנשים טובים צרפתיים מחסידי אומות העולם, שסייעו לו, בהישרדות שלו ובהצלתי שלי"
"כך למשל, כמו כל יהודי צרפת הוא חויב להעביר את חנותו לידי אפוטרופוס ארי. מי שהסכימה ליטול תחת חסותה את החנות ומתוך כוונות טובות, היתה קופאית, שהייתה אישה טובה מאוד ועבדה אצלו בבית העסק לפני המלחמה".
"כך הוא גם הכיר שוטר צרפתי, שכאשר היה שומע בתחנת המשטרה שעומדת להתבצע באחד הלילות אקציה שנועדה לתפוס את הילדים היהודיים הזרים, היה בא בעצמו להורי המאמצים ואומר: 'אתם חייבים להסתיר את הילד, הלילה יש פשיטה'".
"הוא באמת היה אחד מחסידי אומות העולם. כיוון שהוא לא רק סיכן את הקריירה שלו, אלא אף את חייו. כל גוי שהיה עוזר ליהודים להסתתר, היה נלקח למחנות ריכוז על ידי הנאצים!"
"היתה גם שכנה גויה שהתגוררה ממול להורי המאמצים ואמרה להם: 'בכל פעם שהילד בסכנה, הביאו אותו לישון אצלנו ותגידו למשטרה שבאה לעצור אותו, ששלחתם אותו למנוחה, מכיוון שלא חש בטוב'".
"כאשר מאוחר יותר באה הגזירה גם על יהודי צרפת, וגם הם נלקחו להשמדה, מסרה ידידת משפחת הורי המאמצים שמאוד אהבה אותם, את דירתה שלה בפריז, על מנת שיוכלו להסתתר שם עד עבור זעם".
"אותי היא נטלה עימה שאסתתר עימה בצוותא, בדירה אחרת שלה, בפרברי פריז. שם התחבאתי עימה עד לשחרור צרפת, בשנת תש"ד".
"אותה אישה שהעניקה את דירתה להורי המאמצים, קיבלה מדליה מיוחדת בעבר, כחסידת אומות העולם".
"גדלתי כמו ילד גוי צרפתי לכל דבר"
"עם תום המלחמה, כל היהודים שהתחבאו חזרו למקומותיהם, וכך גם אני, יחד עם הורי המאמצים. ההורים היו מתבוללים, כך שגדלתי כמו ילד גוי צרפתי לכל דבר".
"לאחר המלחמה, מתי שחזרנו הביתה לאחר השחרור, הורי המאמצים הודיעו לג'וינט שאימצו ילד ששמו כך ושם משפחתו כך. שמי נכנס לרשימות הניצולים וכך גילו כמה מבני משפחתי שניצלתי".
"אז יצאו ממסתור, אימו של אבי הי"ד, אחותה של אימי ובעלה, אחות ואח של אבי. כולם התחבאו באזור הדרומי של צרפת והצליחו לשרוד"
"בחופשות מבית הספר הייתי מבקר בביתם ומגלה מקצת מהשורשים שלי היהודיים. הייתי שומע את שפת האידיש, אוכל גפילטע פיש, קוגל, ועוד מאכלים יהודיים אותנטיים. בבית הורי המאמצים היו אוכלים רק אוכל צרפתי על טהרת הצרפתיות.
"בני המשפחה שניצלו לא היו שומרי מצוות, בדיוק כמו שהיו הורי לפני שנהרגו על קידוש ה'. היחידה ששמרה מצוות היתה סבתי".
הרב מול ממשיך לספר על עצמו: "גם לאחר המלחמה, עדיין המשכתי להיות ילד יהודי מוסתר. אמרו לי תמיד, שלא אגיד בבית הספר שאני יהודי ולא לגלות את דתי. תוך כדי כך נהפכתי להיות 'יהודי מתבייש'. למרות זאת, כנראה שהיו מרגישים בבית הספר שאני יהודי, וספגתי כמה פעמים, קללות - יהודי מלוכלך, וגם - אגרוף פה ואגרוף שם".
"קיבלתי חשק למלא ידיעותיי ביהדות"
"כאשר פרצה מלחמת סיני, גילי עמד על 18, וגיליתי שיש ארץ ישראל. לפני כן לא ידעתי על כך, וגם לא ידעתי שיש מקום שבו יהודים יכולים לחיות בכבוד, ושהמוני יהודים חזרו לארץ".
"מכיוון שהזהות שלי היתה קשורה מאוד ליהדות. אני הרי ידעתי שהורי נהרגו בתאי גזים, וגם היה לי פרצוף יהודי. היהדות עבורי היתה גם משהו המונע ממני להתקדם בחברה. לכן קיבלתי חשק עז למלא את ידיעותיי ביהדות. אז התחלתי לקרוא ספרים על יהדות הכתובים בצרפתית.
"בשלב מסוים חפצתי לעשות מעשים שיהודים עושים. התחלתי לחבוש כיפה בארוחות, למרות שאכלתי אוכל טרף למהדרין. קראתי בספרים, שיהודים אוכלים עם כיפה על הראש, אז החלטתי לקיים את זה"
"הייתי בחור בן 18 החובש כיפה שחורה על הראש, אך אוכל באותה עונה רח"ל גם חלזונות. חשבתי שרק 'דבר-אחר' אסור לאכול. על זה הקפדתי, משום שידעתי שזה אסור. כולם יודעים שיהודים לא אוכלים 'דבר-אחר'".
"הגיעה עת, שבה רציתי לבוא לישראל. התכתבתי עם בן דוד של אבי שכבר התגורר ברמת גן, שסיפר לי רבות על המתרחש בארץ. ההתכתבות הזו דווקא לא היה נוחה להורי המאמצים, שהעדיפו שלא אעסיק את עצמי בארץ ישראל וביהדות יתר על המידה".
"בן דוד זה היה מצד אבי. הוא שהה ברוסיה בתקופת המלחמה, ועלה לארץ כאשר סטאלין שחרר את כל האזרחים הפולניים. הוא הגיע לצרפת ושם נישא ליהודייה. אני עצמי השתתפתי בחתונה. לאחר מכן, בשנת תש"ט, עלה הבן דוד לארץ"
"בכלל, כל ההתקרבות שלי לדת גם לא היתה בהסכמתם, כמו גם הרצון שלי לעלות לארץ. הם היו אומרים לי, שישראל מאוד טובה ויפה, והם גם תומכים בישראל, אבל זה גטו גדול עבור יהודים שאין להם לאן ללכת ושאינם מסוגלים להתבולל בארצות מוצאם...".
"היה מאוד איכפת להם מכך, שאיני צועד בתוואי המתאים לכיוון שלהם".
המלחמה באלג'יריה
"בשלב מסוים קיבלתי צו גיוס לצבא הצרפתי. אז צרפת היתה עסוקה במלחמה נגד אלג'יריה".
הורי המאמצים בתחילה חשבו שמתוך שהייתי יתום מלחמה, אקבל פטור מלנסוע לשדה הקרב של המלחמה, אך לבסוף לא כך היה".
"השירות אז, שהיה חובה על כל הצעירים, נמשך 28 חודשים. בארבעה עשר החודשים הראשונים שימשתי כפקיד בפיקוד המרכז בפריז בתנאים טובים".
"חשבתי שלא אצטרך לנסוע למלחמה מעבר לים, לאלג'יריה, אך מאוחר יותר קיבלתי צו לנסוע אל שדה המלחמה. התברר שבתור ילד פולני להורים פולניים, שלא התגוררו בצרפת, לא הייתי זכאי לאותו הפטור".
"על כל פנים נסעתי לאלג'יריה, שם תפקידי היה בחיל תובלה. היה עלי להוביל חיילים תחמושת, נשק, בין מוצבים צרפתיים. זו היה סכנת חיים"
"ברוך ה' לא קרה לי שום דבר, לא כמו כמה חברים שלי לנשק, שנהרגו".
'מורה נבוכים' בצפון אפריקה!
"לקראת סוף השרות, כפי המסורת של הצבא הצרפתי שנותנים עבודה קלה לותיקי החיילים, קיבלתי תפקיד בנשקייה".
"מכיוון שעבודתי שם היה יותר נוחה, נותר לי פנאי לקרוא עוד על ישראל והיהדות. כך למשל היה ברשותי 'מורה נבוכים' לרמב"ם בצרפתית".
"מכיוון שעמדתי לסיים שירותי הצבאי, במסגרתו מילאתי את כל חובותיי כחייל צרפתי, חפצתי להעלות לארץ. אלא שהרגשתי אי נעימות גדולה מלעשות כן, מכיוון שהורי המאמצים לא הסכימו לכך".
"באותו העיר שבה היתה ממוקמת הפלוגה, בה שימשתי כנשק, חיפשתי את בית הכנסת של הקהילה היהודית. ראש הקהל זכה לקבוע שאני אבוא רק אליו בכל פעם שיש לי חופש מתפקידי".
"שם בביתו גיליתי בפעם הראשונה שבת יהודית - עם קידוש, עם חלות, עם זמירות, עם ברכת המזון"...
"אז ניצלתי את ההזדמנות להעלות בפניו את ייסורי המצפון שהיו לי, מלעזוב את הורי המאמצים לטובת נסיעה לארץ ישראל. הם אמרו לי, שאני כפוי טובה, שהם הם הצילו אותי וכך אני רוצה לעזוב אותם...".
"סיפרתי את כל זה למארח שלי, שאמר לי כי אני הוא הצודק. הוא סיפר לי את המעשה הידוע שהובא במדרש והתרחש עם אברהם אבינו, שלמרות שהיה חייב לכבד את אביו, שבר לו את כל פסליו".
"אז, כאשר ששמעתי ממארחי את הדוגמה של אברהם אבינו, ירדה מליבי אבן כבידה".
"מספר חודשים לאחר שיחה זו קיבלתי את השחרור הסופי. חזרתי הביתה ואמרתי שאני רוצה לעלות לארץ. גם מהצבא בקשתי שחרור מלא, בטענה שמלאתי את כל חובותיי כלפיו ואף סיכנתי את חיי למען צרפת".
"תבקש שישלחו לך שיחות של הרבי"
והנה סיפור העלייה הנכספת לארץ: "כפי שכל כך רציתי, אכן עליתי לארץ. כמי שהחל לשמור מצוות בקשתי להיקלט בקיבוץ דתי. אכן בקשתי נתקבלה והכניסו אותי לגרעין, שעלה למושב הדתי שדה אליהו, שבעמק בית שאן".
"אני יכול לומר, שבמסגרת אותו גרעין תורני חייתי את השנים המאושרות ביותר בחיי. הרגשתי שאני מחזיק את ההווה שלי בידי, מבלי שמישהו כופה עלי מה לעשות".
"לאחר שעות העבודה, הייתי לומד עם החברים היותר דתיים, משניות, משנה ברורה, פרשת השבוע".
"בשלב מסוים גויסתי לצבא בארץ. אז שאלו אותי, אם ברצוני ללמוד קורס חבלה ולהניח מוקשים על גל גבול ירדן".
"הסכמתי לכך ואכן נשלחתי לקורס חבלה, שהתקיים בגבעת אולגה. כמעט כל המשתתפים באותו הקורס היו בני קיבוצים של השומר הצעיר".
"אני הייתי הדתי היחידי שם. השתתף שם בקורס גם מנהל בית ספר חב"ד בתענך, יהודי שופע שמחה, בעל זקן שחור עבות וכיפה שחורה גדולה. הוא ידע להשיב כהלכה לשאלות עוקצניות של החיילים".
"ביקשתי לשמור ביישוב לילה אחד יחד עימו, וסיפרתי לו כיצד הרבה חברים, כביכול דתיים, במושב שלי, לא מקיימים הכל, כפי שההלכה מחייבת. אמר לי האיש: 'תכתוב לכפר חב"ד ותבקש שישלחו לך שיחות של הרבי ותתחזק באמצעותם. כך אכן עשיתי".
"מאוחר יותר נישאתי למי שהיא זוגתי כיום. היא בעצם קרובת משפחת של ראש הקהילה האלג'ירית, בביתו התארחתי בימי המלחמה עם צרפת. היא הסכימה לחיות את חייה כשומרת מצוות ויחד להקים משפחה יהודית".
"לאחר נישואינו, המשכנו להתגורר יחד בשדה אליהו. שם גם נולדו לנו שתי הבנות הראשונות".
"אחרי שש שנים. החלטנו לעזוב את שדה אליהו, משום שראינו שהרוח השוררת במקום כבר אינה מתאימה לשאיפות בחינוך של ילדינו. קיבלנו מהסוכנות בחזרה את זכויות השיכון והחלטנו להתגורר בירושלים".
שם חיפשתי את קהילת חב"ד, תחת כנפיה אני מסתופף כבר כמה עשרות שנים".
הכרזת הניצחון
והנה הכרזת הניצחון של הרב אפרים מול: "זכיתי כהיום הזה, שיהיו לי ששה עשר נכדים ושלושה נינים".
הוא מסיים במילים בוערות: כאשר נכדי מספרים לי פסוקו של יום, אני רואה שהיטלר לא הצליח לשרוף את הגוף והוא גם לא הצליח לשרוף את הנשמה".
"וזו היא נקמתי".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
