הפחד חוזר לבואנוס-איירס
שרה גל, 'בקהילה'
בשעה 11 בבוקר היה רחובה של שכונת 'כפר סוסה' שבדמשק שקט. בבית הספר האיראני היה זה עוד יום לימודים שגרתי, בגן הציבורי הסמוך נשמעו ציוצי הציפורים.
מכונית 'תמימה' למראה עשתה את דרכה במורד הרחוב, איש לא יכול היה לדעת על חומרי הנפץ הנמצאים בתוכה. רכב מיצובישי פאג'רו כסוף, שהפך תוך שניות לפצצה מתקתקת.
עוד כמה דקות של נסיעה שלווה. מן הצד התבונן בכלי הרכב איש אלמוני, עוקב אחר מהלכה. הנהג עצר, שני הנוסעים בקשו לצאת החוצה. ואז החריד פיצוץ עז את הדומייה, מותיר אחריו הרוג ופצוע. ונזק למבנים הסמוכים.
זה היה הרגע ההיסטורי בו ניצח העולם את עימאד מורנייה, המחבל האכזר שהיה אחראי לפיגועי טרור רבים וקשים.
נמחק באופן סופי
י"ב באדר ב', תשנ"ב (17.3.92). השמועות על חיסול עבאס מוסאווי הגיעו לכל שגרירויות העולם, מלוות באזהרה כבדת משקל. גם בשגרירות ישראל בבואנוס איירס שמרו על דריכות מרבית, נערכים בכוננות שיא לקראת הנקמה הצפויה. אבל לפיגוע בעוצמה כזו איש לא ציפה גם בחלומותיו השחורים ביותר.
השעה שלוש אחר הצהריים, עוד יום שלישי בשבוע.
בבניין השגרירות התנהלה העבודה כסדרה. המחבל המתאבד הגיע במשאיתו, משאית התופת, והתרסק בעצמה רבה בקיר הנציגות. קול עז, רעד בכל הבניין, אבק מחניק, קירות קורסים ומכתש ענק שנפער בסמוך למקום הפיצוץ. בדקות הקרובות קרס בניין השגרירות כמעט לגמרי, כשהוא קובר תחתיו עשרות הרוגים ומאות פצועים. שרידי מכונית התופת נמצאו אחר כך על גגות הבניינים הסמוכים, עדות אילמת למטען של מאתיים הקילוגרמים של חומר הנפץ אותו נשאה.
בחודשים הבאים הייתה הכתובת חקוקה על הקיר. הדיבורים על כך שהפיגוע הבא הוא רק עניין של זמן הלכו וצברו תאוצה, אולם נראה כי דבר לא נעשה כדי למנוע אותו. שלטונות ארגנטינה עשו הכול כדי לטייח וכדי לטעת את התחושה כי מדובר אך ורק בתאונה.
בין ההרוגים בפיגוע ההוא הייתה גם אליאורה, רעייתו של דני כרמון, עובד משרד החוץ הישראלי, שעבדה כאחראית חדר הקשר בשגרירות. כרמון, שהיה אז קונסול כללי בשגרירות, נפצע אף הוא בפיגוע. לאחר שהחלים היה אחד מהיחידים ששב לעבודתו ושירת בשגרירות עוד שלוש שנים. מאז הפיגוע גזר שתיקה על עצמו, אבל במכתב אותו הפנה אל עמי איילון, ראש השב"כ, כתב דברים קשים על כך שהשב"כ לא בדק מעולם את היערכותו ותפקודו בפיגוע. ועדה, שהוקמה מיד לאחר מכן, לא הצליחה לחשוף כשלים כלשהם בתפקודו של השב"כ, אולם עובדה אחת אינה ניתנת להכחשה: פחות משנתיים חלפו בטרם החריד פיצוץ נוסף את שמיה של בואנוס איירס.
הפעם היה זה למחרת תשעה-באב בשנת תשנ"ד (18.7.94). לקורבן נבחר בניין הקהילה היהודית בארגנטינה, האמי"א. שיטת הפעולה הייתה זהה. מחבל מתאבד, משאית עמוסת חומרי נפץ, והתנגשות בקיר הבניין. התוצאה הנוראה הייתה 93 הרוגים, למעלה ממאה פצועים, משפחות שכולות, ילדים יתומים וקהילה מרוסקת.
מאז ועד היום היה עימאד מורנייה, האיש שעמד מאחורי הפיגועים הללו, לאחד מהמבוקשים הבכירים ביותר ברשימת המוסד הישראלי, יש אומרים 'מספר אחד'. בשבוע שעבר נמחק השם הזה מן הרשימה.
טראומה לכל הקהילה
את משפחתה של רוקסנה לוין רדפו הפיגועים בזה אחר זה. היא נולדה בארגנטינה כבת למשפחה שהייתה מאד מעורבת בפעילות הקהילתית. אמה הייתה מנהלת ביה"ס היהודי ומורה לעברית, הדודה עבדה בשגרירות, והדוד ניהל את מחלקת התרבות של הקהילה במשך כ-40 שנה. היום, כשהיא כבר בארץ, וכותבת באתר החדשות (בספרדית) היהודי 'פה ושם', היא מרבה לכתוב על התקופה הקשה ההיא, על הפיגועים ועל הדם שנשפך. משפחתה שלה שילמה מחיר כפול.
"בשנת 1992 הייתה זו הדודה גרציאלה לוינסון ששילמה את מחיר הפיגוע", מספרת רוקסנה ל'בקהילה'. "הדודה שלי עבדה בשגרירות. היה זה עם סיומו של עוד יום עבודה, כאשר הדודה, אם לשלושה ילדים, התכוונה לצאת לכיוון הבית. צריך היה להכיר אותה כדי להבין שדודה גרציאלה לא תצא כל כך מהר מהמשרד. לא לפני ששוחחה עם החברות ובירכה שוב ושוב את כולם לשלום. מעט לפני השעה 14:50 נשמע הפיצוץ העז. הוא היה בעצמה כה רבה עד כי בניינים ששכנו במרחק רב מאוד נפגעו וניתן היה לראות זכוכיות מנופצות בכל האזור. באותה עת שימשתי כדוברת שגרירות ישראל בפרגוואי, כך שלא הייתי במקום, אבל בני משפחתי סיפרו לי ששמעו את הקול החזק עד למרחוק. אני הייתי לפני לידה, כך שלמרות ששמעתי על דבר האסון, לא יכולתי להגיע למקום, אולם שאר בני המשפחה הדואגים הגיעו מיד והחלו בחיפושים הקדחתניים אחרי הדודה".
"ארבעה ימים חיפשו וחיפשו, אך לא מצאו דבר. ביום הרביעי מצאו אותה קבורה תחת ההריסות. מצבה של הגופה היה כזה, שהיה קושי גדול לזהות אותה, אבל בסופו של דבר הצליחו לזהותה באופן וודאי. הפיגוע הזה השפיע קשה על המשפחה כולה. הדוד, בעלה של הנפטרת, היה בדיכאון חריף מאוד במשך שנה תמימה, רק אחר כך הצליח איכשהו לחזור לעבודה. עד היום הוא מתמודד עם הכאב ועם גידול הילדים לבדו.
"שנתיים חלפו, אני חזרתי בינתיים לבואנוס איירס. אני מנסה לשחזר ולהיזכר האם שרר פחד בקרב אנשי הקהילה וחושבת שאכן ידענו שצריך מאוד להיזהר, אבל לא חלמנו על פיגוע קטלני נוסף. החלטתי, דווקא בגלל מה שקרה, להיכנס לעבוד במקום בו עבדה הדודה. ראיתי בזה משהו שהוא כאילו לכבודה, להעמיד המשך לעבודתה.
במשפחה הייתה על זה לא מעט ביקורת, אבל אני החלטתי באופן נחוש שזהו המעשה הנכון. כאשר אירע הפיצוץ שהיתי באוניברסיטה, שם המשכתי את הלימודים. ברגע הראשון היינו בטוחים ששוב פוצצה השגרירות, רק אחר כך התברר לנו כי מדובר בבנין האימ"א. הייתי אז לפני לידת בני השלישי, אבל לא חשבתי על דבר ורצתי לעבר המקום. בתוקף תפקידי בשגרירות התירו להיכנס למקום האירוע עצמו, אבל עד היום אני מתחרטת על כך וחושבת שזה היה אסור לי, במיוחד בשל מצבי. ראיתי שם מראות קשים מנשוא. פצועים, גופות, חורבן. הבניין הזה היה עתיק מאוד ויקר לכולנו ובן רגע הוא הפך לתל חורבות. כבאים, אמבולנסים, צעקות אנשים, חלקי גופות. המראות היו איומים ונוראים.
"ידעתי שהדוד חיים לקסים, עובד בבניין הקהילה, ודאגתי לו מאוד. חיפשתי בין ההריסות, שאלתי את האנשים שהסתובבו במקום, אבל איש לא ידע לענות לי היכן הוא נמצא. לפתע ראיתי את בן דודי כשהוא עולה לאמבולנס, סוגר אחריו את הדלתות ונוסע. מיד החלטתי לנסוע אחריו אל בית החולים, אבל גם כאשר הגעתי לשם לא נודע לי דבר. עיינתי כמו כולם ברשימות הארוכות, אבל הדוד לא הופיע בהן. אני זוכרת עד היום איך ניגש אליי אדם בלתי מוכר ונתן לי את הסלולרי שלו. אז היה המכשיר הזה יקר המציאות. מן הסתם ריחם עליי וראה עד כמה אני אומללה. באותה שיחת טלפון נודע לי מפי בן דודי כי הדוד נהרג במקום ומיד. הוא היה ליד ילד קטן, שניהם עמדו בכניסה לבניין, ומעצמת הפיצוץ הועפו יחד למרחק. מצאו אותם מתים.
"את הזוועה הזו לא אשכח כל ימי חיי", אומרת רוקסנה ונאנחת. "ובכלל, אני חושבת שהטראומה עברה על כל הקהילה, לא רק על המשפחה שלי. אפשר לומר שהקהילה חיה היום מאחורי מחסומי בטון. מאז הפיגועים נוספו אמצעי ביטחון, שמעולם לא הכרנו קודם לכן. מי שרוצה להיכנס לבית הספר היהודי חייב לעבור את החומה ואת איש הביטחון. זה משרה מצב רוח מדכדך מאוד, אנשים מרגישים רע, מדברים על זה שהחומה הזו מזכירה להם את הטלאי הצהוב בגרמניה. מעין סוג של הפרדה בינם לבין הארגנטינאים. כל בית כנסת, בית תרבות, גן ילדים, בית ספר – כל מקום יהודי 'מסומן' על ידי חומת בטון עבה ועם שומר בפתח.
נסראללה הבטיח
מדברים היום על שוב על נקמה?
"בוודאי", אומרת רוקסנה. "הנושא הזה של פיגועי נקמה הוא עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה. חודשיים לאחר רצח עבאס מוסאווי התרחש הפיגוע בשגרירות. זה לא משהו שאפשר לומר שאירע 'במקרה'. עכשיו, לאחר רצח מורנייה, ששימש באותו תפקיד של מוסאווי, ברור לנו שהנקמה בדרך. נסראללה 'הבטיח' אותה.
אבל כאשר רוקסנה מדברת על הפיגועים נוסף לקולה טון של כעס על השלטונות. היא אפילו אינה מתאמצת להסתיר את דעותיה בנושא. "תראי, עצם העובדה שעד היום אין שום אדם ששילם באופן רציני על הפיגועים שאירעו, מדברת בעד עצמה. גם העובדה לפיה אין תוצאות ממשיות לחקירה שנערכה, גם היא אומרת משהו. יש יותר ויותר ספקות מאשר וודאות בקשר לפיגועים הללו ויותר ויותר שאלות שנותרות ללא מענה.
לדעת רבים מאנשי הקהילה מדובר בסוג של הזמנה לנקמה, מעין אמירה של 'פה תוכלו לפגע, כי פה לא יקרה לכם מאומה לאחר הביצוע'. יש ראיות חותכות לכך ששלטונות ארגנטינה לא רק היו שותפים לפשע, אלא גם מעלימים עין מכל מה שקורה. יש חוקרים הסבורים כי לאנשים שביצעו את הפשעים היה מעין סוג של חסינות. אין ויכוח על כך שהשוטרים, שהיו אמורים לעמוד על המשמר בכניסה לשגרירות, לא היו שם. הם נעלמו מהמקום חצי שעה לפני האסון, כאילו לפי פקודה.
"וכך היה גם בפיגוע באמי"א. פתאום לשוטר 'התחשק' לשתות קפה, ודווקא בבית הקפה המרוחק ולא בבית הקפה השוכן ממול. כל הנתונים הללו היו חלק מהחקירה, אבל היא מעולם לא מוצתה. אחד השופטים, שעלה על חומר מרשיע רב החליט לשרוף כמה וכמה קלטות מלאות בעדויות, נתפס והודה. ואם כי איננו סבורים שהדבר נעשה בהוראת השלטונות המפורשת, הרי שברור לנו שזה נעשה בחסינותם ואולי גם 'באדיבות' גורמים טרוריסטיים שאיימו על חייו. הוא אולץ, למזלנו, להתפטר מתפקידו.
בסיומו של המשפט נידונו 15 שוטרים למאסר עולם, אולם לאחר 10 שנים שוחררו, כביכול בשל 'ליקויים בראיות' במהלך המשפט. האנשים הללו הביאו לרציחתם של 85 אנשים והרסו את בניין הקהילה, למעשה את הקהילה כולה, אבל יצאו אחרי 10 שנים. מה זה מאותת? שאפשר לעשות פיגועים בארגנטינה, שזה לא נורא".
בעקבות המצב יש התגברות של העלייה מארגנטינה?
"היו שנים שבהן עלו רבים, אבל לאחרונה יש עלייה מעטה מאוד. קשה להסביר למה. לא פעם דיברתי על כך עם אבי, שאף הוא עלה ארצה יחד אתנו. אבא הזכיר לי את גרמניה של לפני השואה, ועל כך שיהודים התקשו לעזוב את המדינה למרות המצב הקשה ועליית היטלר לשלטון. בני אדם רגילים למקום בו הם נולדו ומתקשים לעזוב אותו. בכל זאת זהו ביתם".
הקהילה מאמינה שיש קשר איראני לכל זה?
"ברור. יש קשר, אנשים יודעים על זה ומדברים על זה. סוריה, לבנון, איראן – זהו המשולש שמביא את הטרור. אם תתרחש מלחמה אמריקנית באיראן היהודים בארגנטינה יהיו בצרה צרורה. כבר כעת מדברים על הגברת השמירה, על העלאת דרגת הסכנה, על הגדרה ביטחונית לפיה יש לגלות ערנות מרבית ולשים לב למצבים חריגים. השלטונות מזהירים את אנשי הקהילה ומגבירים את השמירה. למען האמת ראש הממשלה הנוכחית של ארגנטינה, כריסטינה קירשנר, היא פוליטיקאית מוצלחת ביותר, ומהאנשים המעטים שהיו קשורים למאמצים לנהל חקירה יסודות בעקבות הפיגועים. השאלה היא עד כמה היא תוכל להשפיע והאם יש מה לעשות נגד הטרור המכה שוב ושוב".
טרור חובק עולם
"אמא אינה זוכרת כמעט דבר מן היום 'השחור' ההוא", אומר לי הרב רפאל לפידות, שליח חב"ד בבואנוס איירס, שאמו, ציפורה, נפצעה קשה בפיגוע בבניין הקהילה בשנת תשנ"ב. את היום ההוא יתקשה הרב רפאל לשכוח כל ימי חייו, למרות 14 השנים שחלפו מאז. "היא זוכרת איך נשאבה למעלה, כאילו כוח עז הטיל אותה אל התקרה. אחר כך היא הוטחה בחוזקה אל הקרקע, ומאז אינה זוכרת דבר".
הרב לפידות, ממרחק של כמה רחובות, שמע את הפיצוץ העז ונחרד. ואז החל לרוץ לעבר ביתה של אמו, בית ששכן בדיוק ממול בניין הקהילה היהודית. כאשר הגיע למקום כבר לא מצא את אמו, כוחות ההצלה פינו אותה כשהיא מלווה בידי העוזרת שלה אל בית החולים. "אמא הייתה אז בת 54, אישה אלמנה שחיה בבית עם העוזרת הצמודה. אבא נפטר כבר בשנות ה-70'. היא נלקחה מיד לבית החולים, ועברה תקופה קשה מאוד של ניתוחים רבים. למעלה מ-100 חתיכות של ברזל חדרו למקומות שונים בגופה, וגרמו לנזקים קשים. אין כל ספק שהיא יצאה בנס גדול. אפילו אחד מהרופאים הגויים הודה שמדובר בנס רפואי, שכן אף לא גיד אחד נפגע בגופה.
אבל תוצאות הפיגוע היו קשות ביותר. הבניין כולו נפל, וזה היה צער גדול לקהילה, היו גם הרבה מאוד הרוגים ופצועים. הבניין בו התגוררה אמא נהרס לחלוטין, ולאחר שנרפאה עברה לגור במקום אחר. עכשיו מתכננים לבנות מחדש את הבניין, אם כי מדובר בהשקעה גדולה מאוד".
הרב לפידות זוכר את התקופה שלאחר הפיגוע. "הגיעו מומחים מהארץ, מלווים בכלבי גישוש מיוחדים היודעים למצוא גופות בין ההריסות. הם עבדו במשך כ-15 יום ללא הפוגה, כשאנשי הקהילה היהודית ואנשי חב"ד מספקים להם אוכל ומים. גם סעודות שבת ארגנו עבורם. אני אישית הייתי מרותק למיטתה של אמא, אבל כל היהודים כאן נרתמו לעזור. האווירה הייתה קשה.
"הקהילה כולה יצאה חבולה מן הפיגועים הללו", טוען הרב רפאל, ומדבר על גידול בקהילה היהודית מחד, ועל פחד מוות מאידך. "הקהילה הרשמית של היהודים מורכבת מאנשים, שלא אכפת להם מנושאי חינוך או התבוללות. להפך. הקהילה הזו הולכת ומתמעטת, בשל נישואי תערובת, ואני מודאג מהמצב שישרור כאן בעוד 10-20 שנה. לעומתם קיימת הקהילה הדתית, שבתוכה יש מוסד של רבנות, ואם כי אין לו סמכות חוקתית הרי שכל קהילה שומעת לבית הדין שלה. בתוך בואנוס איירס עצמה יש כ-4-5 שכונות דתיות, כאשר לא כל תושביהן יהודים, אבל יש בהן הרבה מאוד בתי כנסת, מקוואות ובתי מדרש. באזור בו אני מתגורר יש לא פחות מ-20 בתי כנסת".
איך חיים בצל הפחד?
"אין כל ספק שהפחד מפני פיגועים אפשריים תולה כל העת בחלל. אבל אם לומר את האמת לא פעם אנו מוצאים את עצמנו דואגים יותר לישראל מאשר לנו. מרחוק האירועים אצלכם נשמעים גרוע ביותר".
לאחר רצח מורנייה מתגברים האיומים?
"בהחלט. אנחנו מקבלים כל הזמן אזהרות מאת הממשלה. הממשלה גם נותנת לנו שמירה מיוחדת לבתי הכנסת, שוטר העומד בפתח. להגיד שאפשר לסמוך על זה? שוטר יכול להיות יעיל לסכנה מדרגה A, אולי נגד גנבים או שיכורים. אבל כשמדברים על סכנות בינלאומיות, על טרור, שוטר לא יעזור".
אז איך מתמודדים עם בעיית הביטחון?
"מנשקים את המזוזה שבפתח ומתפללים טוב. ואם מדברים על השתדלות, הרי שלהעמיד שוטר זה לא פתרון. אני סבור שפעילות של המשטרה החשאית יכולה להועיל, יכולה למנוע את ההתארגנות של הטרור. אחרי שהטרוריסט כבר מגיע ומתכנן להתאבד ולפגוע, מה יועילו השוטרים? הנה אצלכם בארץ, כאשר אנשי החמאס שולחים קסאמים לשדרות זה כבר מאוחר מדי. יש צורך במודיעין חזק שיוכל למנוע את ההתארגנות מראשיתה. צריך להבין שבדרך הטבע אי אפשר להתגונן מפני מפגעים שמגיעים עם נשק חזק ורציני. מדובר באנשים עם קשרים חובקי עולם, עם ארגוני טרור, ומה אפשר לעשות נגדם?".
מדברים על כך שבארגנטינה יש קהילה ערבית עוינת גדולה
"הבעיה אינה המקומיים. יש אצלנו הרבה ערבים, אבל הם בסדר, לא מהם הפחד. הבעיה היא עם אלו שחודרים לכאן מארצות חו"ל במטרה לארגן פיגועים. בתוך המדינה אנו חיים בשלום עם הערבים, לא מהם החשש הגדול".
אנשים מדברים על עלייה ארצה?
"אני חושב שבשביל לעלות לארץ ישראל חייבים לאהוב אותה. מי שעולה ארצה בגלל רצון 'לעשות כסף' חוזר חזרה, והיו הרבה מאד אנשים בקהילה שעלו בזמן הקשיים הכלכליים של שנות 2001-2002. רובם שבו לכאן, לאחר שלא מצאו את מקומם בארץ. אני מכיר הרבה מאוד משפחות ששהו בארץ 3-4 שנים וחזרו".
מרגישים את הפחד בקרב אנשי הקהילה? האיומים הפכו לשיחת היום?
"הרבה עסוקים בחיי היום יום, אבל ברור שכל מה שקורה בארץ משפיע על המצב כאן. כאשר ארגנטינה תמכה במלחמה של ארה"ב נגד עיראק, התגברו האיומים עלינו. אחרי החיסולים, הגיעו הפיגועים. כאשר ארגוני הטרור נמצאים בצרה הם אוטומטית מפנים את האיומים לנקמה אל המקומות היותר חלשים מבחינה ביטחונית. פעם פוגעים בבסיס אמריקאי באפריקה, פעם בטורקיה ופעם אצלנו".
אתם מודאגים מהגילויים אודות מעורבות איראנית בפיגועים?
"זה לא מחדש לנו דבר. ידענו את זה כל העת, וברור לנו שבאם ארה"ב תנסה להילחם באיראן אנו נהפוך לאחד מהקורבנות. כשהם מקבלים מכה, הם תופסים את הנקודה הכי חלשה. הם לא נלחמים בגיבורים. אומרים לנו כל העת שעלינו להיות זהירים. אבל מה עלינו לעשות? מה יכול יהודי פשוט לעשות כדי להינצל מהסכנות האורבות בפתח? אנשים חושבים שאם חיסלו את המחבל שארגן את הפיגועים אזי פתרו את הבעיה. אבל זה לא כך. החכמה היא לא להכות לאחר שניתכה המכה, אלא למנוע אותה".
אין ארגנטינאי שאוהב יהודים
גם הגברת חנה שהתה ביום ההוא, יום הפיגוע בשגרירות, במרחק של כ-5 דקות מהמקום. "שהיתי במיטתי, מחלימה לאחר ניתוח, ואז שמעתי את הפיצוץ העז", היא משחזרת את האירועים. "קשה לתאר את הבהלה שאחזה בי. דאגתי לילדים. השעה הייתה בסביבות 11 בבוקר, הילדים היו במוסדות הלימוד שלהם, ואני הרגשתי שאיני יכולה לשאת את הדאגה לשלומם. בבית הספר ענתה המזכירה לשיחת הטלפון שלי, היא הרגיעה אותי שאצלם הכול בסדר, אבל לא ידעה לומר לי היכן אירע הפיצוץ.
הרעש היה מחריש אוזניים. אמבולנסים ייבבו, סירנות של משטרה, צעקות. האחיין שלי היה שוטר בשגרירות ומת בפיגוע. השוטר הגוי נותר בחיים, מישהו כנראה הורה לו לעזוב את המקום קודם לכן, אבל היהודים נהרגו. זה מתסכל, זה כואב, אבל זהו המצב שם.
"ב"ה לילדים שלי לא קרה כלום. בישיבה בה למד הבן שלי, ישיבתו של הרב לוין, לא אירע מאומה, רק דלת אחת ניזוקה. זה היה נס של הבורא עולם. גם בסמינר בו למדה הבת, הסמינר של הרבנית לוין, סמינר 'היכל עולם', לא אירע דבר. אין ספק שיצאנו בנס. אבל מאז לא שבה השלווה ליהודי ארגנטינה. כמה שנים לאחר מכן עלינו ארצה, בעלי לא הצליח לעמוד בפחד לגורל משפחתו והעדיף ליטול את הסיכון שבמעבר למקום לא מוכר מאשר להתמודד עם החששות שליוו אותנו שם כל העת".
מה המצב של החברים שנשארו? פוחדים?
"נו, איך אפשר שלא לפחד? ילדים אינם הולכים לבד ברחוב, אפילו בנות מהסמינר הולכות בקבוצה. אבל קשה לומר שיש שם רק קשיים. בכל הקשור לנושא החינוך הרי שהחינוך שם מעולה ביותר. צניעות, כבוד לרבנים. הרבה מאוד יהודים נשארו לגור בארגנטינה וטוב להם. יש שני סמינרים, הרבה ישיבות. מבחינה ביטחונית מסוכן, שכן גרים במקום הרבה מאוד ערבים. אפילו ראש העיר במקום בו גרנו היה ערבי. ובעצם, מה חשוב אם הוא ערבי או לא, אין ארגנטינאי שאוהב יהודים. אבל באופן כללי יהודים חיים שם טוב. הקהילה מסייעת ותומכת, במיוחד במי שיושב ולומד".
קשה למשפחה להתמודד עם הפחד?
"אנחנו יהודים מאמינים, איך אפשר לפחד בכלל? הקב"ה שומר עלינו בכל מקום. בארץ ישראל, וגם בארגנטינה".
הגדולה באמריקה הלטינית - הקהילה היהודית בארגנטינה
יהדות ארגנטינה היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית וראשוני היהודים הגיעו לארגנטינה כנראה כבר במאה ה-16 יחד עם הכובשים הספרדים וברחו מפני האינקוויזיציה.
הקהילה היהודית החלה להתגבש באמצע המאה ה-19, כשחבריה הראשונים היו בעיקר יהודים שהיגרו מצרפת. בהמשך המאה גדלה הקהילה במהירות בעקבות הפוגרומים שהיו ברוסיה שהביאו להגירתם של יהודים רבים ממזרח אירופה. והם יצרו את הקבוצה העיקרית של הקהילה בבואנוס איירס.
בשנות ה-90 נערכו פיגועים נגד מרכזים יהודיים בבואנוס איירס. הפיגועים יוחסו לאיראן וכנראה התבצעו בשיתוף פעולה עם המשטרה המקומית. באדר ב', תשנ"ב פוצצה שגרירות ישראל, ונהרגו 32 איש. בקיץ תשנ"ד פוצץ המרכז הקהילתי היהודי, נהרגו 85 אנשים ונפצעו למעלה ממאתיים.
כיום חיים בארגנטינה כ-250,000 יהודים, בעיקר בבואנוס איירס. הקהילה קשורה חברתית מאוד ואף מפעילה לצרכיה בתי ספר יהודים ושומרת על מאות בתי כנסת.
מאפשרים לכם לקבל
