אליעזר שולמן, 'משפחה'

בשעה הראשונה זה נראה כמחזה הזוי. דלת ביתה של משפחת יעקובוב לא פסקה מליסוב על צירה. תחילה היו אלה שני שכנים שהגיעו עם כוסות בידיהם ויצאו כשהן מלאות בחלב. דקות אחדות לאחר מכן הגיעה שכנה קשישה ובידה כוס שהתמלאה במים. חלפו עוד כמה דקות ושתי שכנות נוספות הגיעו ובידיהן סירים שמולאו גם הם במים.

כאשר נראה היה שתם מצעד הבקשות, העיפה הגב' יעקובוב מבט לשעון, אמרה כמה מילים ומייד מיהרה להדליק את המיקסר. בעלה רונן יעקובוב מיהר לצאת החוצה כשהוא מספק את ההסבר הבא: "אני חייב ללכת לשאוב מים". המבט המופתע שלי נתקל בדלת הכניסה. בעל הבית שעט החוצה במהירות. קול טרטור מנוע נשמע מבחוץ. כאשר פסק המנוע מלפעול חזר יעקובוב ובידו... שני כדי חלב. טעיתי בהבנת הנשמע? דווקא לא. רונן בישר לאשתו ששאב מים לכל צורכי היום ולדעתו הם יספיקו עד מחר בצהריים. חלפו עוד כמה דקות והאור בבית כבה. מבט החוצה העלה שבכל האזור אין חשמל. הפסקת חשמל? "לא ולא", אמר רונן, "ככה זה כאן תמיד. תם הזמן של הפעלת החשמל".

ברוכים הבאים לקובה שבאזרבייג'אן, (האיות הנכון הוא גובה - Guba), העיר בה מתרכזים יהודי הקווקאז (היהודים ההרריים). הם חיים במקום מזה 250 שנה ופיתחו תרבות משלהם וניב מיוחד, המכונה בשפתם "ג'והורית" קווקאזית. שורשה של שפה זו היא השפה הפרסית. בשנות היהדות המפוארת היו במקום אחד עשר בתי כנסת ועוד שני בתי כנסת בבתים פרטיים. זו היתה קהילה יהודית מפוארת.

השלטון הסובייטי דיכא את התרבות הייחודית של היהודים ההרריים, ואף סגר את מרבית בתי הכנסת שלהם. כיום יש רק בית כנסת אחד פעיל עם ממוצע של 30 מתפללים בכל תפילה מימות החול. של השבוע ובשבתות כ-100 מתפללים. בשכונה כמעט שאין מוסדות חינוך יהודיים. בני הנוער מתחנכים בשני מוסדות החינוך הממלכתיים הנכריים וחיים כמוהם. עם זאת, בניגוד ליהודים הרבים בבאקו, בירת אזרבייג'אן, או בעיירה סומגאיט, שהתבוללו ונישאו לנכרים, יהודי הקווקאז מתחתנים רק בינם לבין עצמם. רובם ככולם יהודים מאב טאם, אך ללא מידע בסיסי על יהדות.

לפני כשישה חודשים במסגרת ביקור פרטי באזרבייג'אן ביקשתי לבקר בקהילת היהודים ההרריים, השוכנים בהרי הקווקאז. המשפחה שאצלה התארחתי ציינה כי הדרך ארוכה וקשה, אבל שווה את הביקור. מה שהם לא סיפרו זה שהכבישים למקום רעועים באופן שמסכן את שלמות גלגלי הרכב וכרוך בטלטלת עצמות הגונה. גם את העובדה שהציוויליזציה המוכרת טרם הגיעה למקום הם שכחו לספר. לדידם זה הפך להיות אורח חיים שגרתי.

וכך, לאחר ארבע שעות נסיעה שטלטלו היטב את הרכב, בנסיעה איטית ומורכבת בשל מצב הכבישים הירוד, תוך דילוג ממהמורה אחת לשניה וסטיות חדות שעשה הנהג במטרה להימנע מנפילה בבורות הרבים - נכנסנו לקובה ושמנו פעמינו לשכונת קראסניה סלובודה. עד מהרה מצאנו עצמנו מוקפים בנערים ומבוגרים שמחייכים אלינו בפיות נוצצים בשל שיני הזהב שבהם. האיש שאליו מועדות פנינו הוא ר' רונן יעקובוב, שהגיע מישראל כשליח חב"ד. את שהותו במקום מממנת אגודת 'אור אבנר' שבראשה עומד הנגיד ר' לוי לבייב.

השיירה שמקדמת את פנינו מלווה אותנו עד לפתח ביתו של ר' רונן, תוך שהיא בוחנת אותנו בסקרנות רבה. כאשר אנחנו מתקרבים הוא כבר יוצא לקראתנו. מתברר שכמה מהמלווים הקדימו אותנו והודיעו לו על בואם של האורחים. כשאני מביט לרגע אחורה אני נדהם לראות את כמות האנשים הגדולה שצועדת בעקבותינו בדממה. "אורחים זה דבר נדיר פה", אומר לנו המארח. "בהחלט בולט לעין", אני מסנן. רונן מבין ללבי ומספר לי שהרחוב הזה הוא הרחוב היהודי היחיד במקום ובו נערכות כל החתונות של בני התושבים ונכדיהם. השכונה היא רחוב אחד לאורך 1,200 מטר ורוחבה של השכונה 400 מטר. לרחוב הראשי יש שני רחובות מקבילים, אחד מכל צד. העיירה כולה מורכבת מבתים פרטיים. אין בה אף בניין משותף. מרבית המשפחות במקום הן ברוכות ילדים. הממוצע הוא ששה ילדים למשפחה.

היהודים הגיעו למקום בזמן שלטון הסובייטים שעודדו התיישבות חקלאית של יהודים בהרי הקווקאז, מתוך רצון לבסס את הכלכלה ולשלוט בנעשה בקהילה. בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו לאזרבייג'אן פליטים יהודיים ממערב ברית-המועצות. לאחר המלחמה עברו רבים מיהודי האזור לערים הגדולות של ברית-המועצות, שבהן התפרנסו מתעשייה מודרנית, ממלאכה וממסחר.

לאחר מלחמת ששת הימים החלה בקרב יהודי הקווקאז התעוררות לאומית, ובתשל"ה הגיע מספר העולים לישראל מאזור זה לכדי רבע מכלל העולים מברית-המועצות. לצד העולים היו גם משפחות יהודיות שמשיקולים כלכליים העדיפו להישאר במקום. חלק מהן עשירות מאוד והן מתגוררות, במרבית ימות השנה, בערים שונות ברוסיה וחוזרות רק לקראת החגים היהודיים למקום. אחרות עניות ואת פרנסתן הן מוצאות ממסחר מקומי ביבול פרי אדמתם או מעבודת כפיים. מרחק הנסיעה לקובה, עיר הבירה בה יש מסחר ענף, עומד על ארבע שעות, כאשר מרבית הדרך שוממה. זו הסיבה שהתושבים שאין בידם אמצעים כלכליים נשארים במקום ולא מתקדמים.


חשמל בצמצום

החיים במקום, מתברר, מתנהלים כמו בעיירות מהסיפורים. חלב מגיע אחת לחודש. בכל פעם כזו נוסעים בני משפחת יעקובוב לחווה, חולבים 200 ליטר חלב, ובו משתמשים. למרות התשלום הנדיב בעל החווה מגביל את צעדיהם וקובע שעה מסויימת ביום בה הם יכולים לבוא ולחלוב את הפרות. הסיבה לא ברורה. בחנות המכולת (כן, זו הזכורה לבני ה-30 ואילך מילדותם) אין שקיות חלב או קרטוניות של חלב. ניתן לרכוש כדי חלב, מזכוכית, ואיתם ללכת למחלבה של נכרים ובה לרכוש חלב. אנשי המחלבה מסרבים בתוקף שאדם שאינו מהצוות המקומי או מבני המשפחה של בעלי הרפת יהיה נוכח במקום בשעת החליבה בטענה כי זה מפריע לתנובת החלב של הפרות שאינן רגילות שאדם זר נמצא במקום. במקום אין מכונת חליבה חשמלית וזו נעשית כמו פעם, ביד.

חשמל, כאמור, אין בכל היום. 6 שעות מהיממה הוא מנותק. וזה מחולק לשעתיים בבוקר, שעתיים בערב ושעתיים בלילה. גם כשיש חשמל, בהוראת השלטונות המתח במרבית בתי העיירה עוד על 140 וולט, מה שלא מאפשר הפעלת תנור חימום בחורף או מזגן בקיץ. גם תנור אפיה אי אפשר להפעיל. הנורות המותקנות בבתים הן עם עוצמת אור נמוכה במיוחד. ככלל כל פעילות המצריכה חשמל מתוכננת בקפידה.

מים נחשבים גם הם למצרך הקיים מספר שעות ביום בלבד. בחורף יש ימים בהם המים קופאים בצינורות ואינם מגיעים. לאחר שנה אחת בה יומיים לא היו להם מים רכש רונן טנק מים ענק, ואליו הוא שואב מים ומשתמש בהם. כיום גם אם יומיים ואפילו שלושה ימים לא יהיו מים בצינורות, למשפחת יעקובוב יהיו מים. השכנים יודעים זאת והם מגיעים לא אחת לבקש מים. מסיבה שעד היום לא הצליח רונן לעמוד עליה, הם מגיעים עם הכוסות מהבית לבקש מים. כאשר הציע פעם לכמה מהשכנים בקבוק מלא במים הם סרבו בכל תוקף.

גם הבישול אינו מובן מאליו. באזרבייג'אן יש שדות גדולים של נפט וגז טבעי, אבל הפוטנציאל שלהם מנוצל רק באופן חלקי, בשל אי-היציבות הפוליטי באיזור השלטון דואג בעיקר לייצוא ולא לתושבים. כדי להבטיח שיוכלו לבשל בכל עת רכש יונה שני בלוני גז גדולים, העמיד אותם בחצר והתקין מערכת גז עצמאית, תוך הקפדה על הוראות הבטיחות.

בגלל העוני המקומי פורחת תרבות השוחד בקרב אנשי השלטון. רונן: "שוטרים עוצרים את הנהגים לבדיקת רישיונות או לכל עילה אחרת. אם הנהג לא ממהר לשים שטר כסף, הבדיקה יכולה להתארך שעות אחדות. לפני כמה ימים רכשתי רכב חדש לאשתי. בעוד אנחנו עושים את דרכנו בעיר עצר אותנו שוטר. אשתי נבהלה אבל הוא אמר לה שהוא ידיד שלי ועצר אותנו רק כדי להגיד שלום. בשיחה איתו הוא ציין כבדרך אגב שהוא רואה שרכשתי רכב חדש. השבתי בחיוב. 'ולי לא מגיע משהו לכבוד הרכב החדש?' תהה. העברתי לו שטר כסף והוא שחרר אותנו לדרכנו".

גם תופעת הונאת השלטון רווחת מאוד. יש בין התושבים של קובה מי שמתחברים באופן פיראטי לעמודי החשמל ברחוב ונהנים מחשמל חינם. רונן מספר כי מדובר בתופעה הרווחת גם בין נציגי השלטון. כאשר מגיעים אנשי חברת החשמל לקחת את קריאת המונה הם מציעים להפחית את כמות הצריכה בתמורה לתשלום. "אם עלי לשלם 100 דולר הם מציעים לי להפחית את כמות הצריכה עד ל-30 דולר ובתמורה עלי לתת לפקיד 30 דולר ולשלם לחברצת החשמל 30 דולר. זה אומר שליש מהכסף אני מרוויח, שליש נשאר לנציג חברת החשמל בכיס ושליש אני משלם.

אל המקום הזה הגיע לפני שלוש שנים יונה רונן יעקובוב במגמה להעיר את הרמץ היהודי אשר קיים בלבבות של זקני הקהילה. מאז הוא פועל ללא הפסקה. בשנים הללו הוא רשם שורה של הישגים ובהם פתיחת גן ילדים המונה כיום כ-50 ילדים בגילי 3-6. מדובר בגן ילדים שנפתח לראשונה לאחר 70 שנה בהן לא היה בעיירה אף מוסד חינוכי יהודי והילדים התחנכו במוסדות הנכריים. כדי לעודד את ההורים לשלוח את הילדים לגן מוגשת בו מדי יום ארוחה חמה ומזינה שלש פעמים ביום. זה מחפה על כך שהצוות החינוכי שם דגש על לימודי עברית ועל הענקת חינוך יהודי שורשי למתחנכים.

כיום ממרחק שלוש שנים הוא מסתכל בהשתאות על מה שעבר. "השנה הראשונה היתה רצופה במאבקים", הוא נזכר. "כשהגעתי יחד עם אשתי, חיה, וארבעת ילדי מצאתי קהילה שהיהדות בה רדומה. היה כאן שליח של הוועד להצלת נדחי ישראל, הרב אדם דוידוב, שעשה רבות למען היהדות בקהילה מזה 12 שנה. אלא שבמצב הקיים בו אין אף מוסד יהודי להורים לא היתה ברירה אלא לשלוח את הילדים ללמוד עם הילדים הגויים בבית הספר הממלכתי. לימודי היהדות נדחקו לימי ראשון או בשעות אחר הצהריים מדי יום. מובן מאליו שההשפעה של לימוד היהדות במקום הלכה והתמעטה".

דודיוב קבע את משכנו בבית הכנסת של הקהילה ודאג שבכל עת הילדים ישמעו ממנו יהדות. "הוא מנע מהם לצאת לתרבות רעה", מגדיר זאת יעקובוב.

יעקובוב שהיה רופא שיניים מצליח התעורר בוקר אחד עם המחשבה שרצונו לצאת לשליחות 'היכנשהו' ויש לו פוטנציאל מתאים לשליחות במקום. הרצון הזה בא לו לאחר שבנעוריו למד בישיבת תומכי תמימים בקרית גת ועשה סמיכה לסופרות סת"ם. לדבריו חש שלא בנוח מכך שבשעה שהוא מרוויח כסף יש לו חברים שמפיצים יהדות ברחבי העולם. לצד ההרגשה הזו הוא הזכיר לעצמו שהוא כבר בן 35, עם ארבעה ילדים, וזה לא השלב שבו מחפשים הרפתקאות.


תעודת כניסה – גן ילדים

בתחושות שלו הוא שיתף את אשתו, שעבדה איתו במרפאה כטכנאית שיניים, וכמה חברים טובים. להפתעתו אמרה לו אשתו כי היא מוכנה לצאת לשליחות אם הוא חש שזה רצונו. החיים המשיכו לסחוף את בני הזוג הלאה.

"ערב אחד קיבלתי טלפון מחבר שסיפר כי שמע שאני מחפש איזה אתגר בנושא שליחות ונראה לו כי יש לו מה להציע לי. ברגע הראשון התכוונתי לדחות אותו על הסף. אלא שאז חשבתי לעצמי כי אם אני כן עם עצמי זה השלב שבו עלי לענות בחיוב. שאלתי את אשתי שהסכימה מייד ועניתי בחיוב, ורק אז נזכרתי לשאול לאן הוא מתכוון לשלוח אותנו: 'זה באזרבייג'אן אבל יותר רחוק. אתה תעבוד עם יהודים אבל תצטרך לעבוד בפרך כדי לעורר בהם את הניצוץ היהודי', באה התשובה.

ימים ספורים לאחר מכן הוא הגיע לקובה. שבועיים שהה במקום ולמד שהמקום מורכב כולו מיהודים, אבל היהדות כמעט ואינה מורגשת במקום. בית כנסת ובית מדרש קיימים אך הם שוממים כמעט לחלוטין. "ראיתי שאפשר לחיות במקום כיהודי והחלטתי שאני לוקח את התפקיד". הוא שכר בית, והביא את משפחתו למקום.

ביום הראשון לאחר נחיתת בני המשפחה בקובה גילה כי הפנים המחייכות שקידמו את פניו שבועיים קודם לכן מביטות בו בחשד רב. הביקור המוקדם שעשה לא עמד לזכותו. במאמץ רב גילה כי התושבים חוששים ממעשיו. כאשר הבינו כי מעשיו יקרבו אותו או ירחיקו אותו - החליט לעשות מעשה. הוא איתר מקום להקמת גן ילדים, מה שלא היה במקום, בא בדברים עם ראשי הקהילה תוך שהוא משתף אותם בתוכניותיו כך שיווכחו לדעת כי הוא יהיה ברמה חינוכית גבוהה, שיפץ את הבניין המיועד וששה חודשים לאחר בואו למקום חגג את פתיחת הגן היהודי בהשתתפות שליח חב"ד הראשי בעיר בבירה באקו הרב מאיר ברוק, חבר הפרלמנט האזרבייג'ני - יהודה אברמוב, סגן ראש העיר - מר יוסוף, ראש קהילת קרסניה סלובודה - בוריס סימנדוייב ויו"ר שכונת היהודים - פסח דוידוביץ'.

"זו היתה תעודת הכניסה שלי", מספר יונה רונן. "במשך כל הזמן הזה הייתי כנטע זר. הייתי הולך להתפלל בבית הכנסת היחיד שקיים במקום והייתי בודד. איש כמעט לא דיבר איתי. עקבו אחרי בעניין רב ונזהרתי לא למעוד. זו היתה תקופה קשה ביותר".

אלא שזה השתלם. ראשי הקהילה שיתפו במהלך האירוע את הקהל בתחושותיהם. סגן ראש העיר הודה בשם ראש העיר והסביר עד כמה חשובות ההדדיות והשתלבות הקהילה היהודית בכל התחומים באזרבייג'אן, ואזרבייג'אן הרי היא מדינת כל אזרחיה. יהודה אברמוב, איש הפרלמנט, אמר שהוא עצמו הוכחה חיה על אהבת העם האזרי את העם היהודי. "חרף היותי יהודי נבחרתי לפרלמנט", סיפר לכולם. הנאומים עשו את שלהם, ועוד באותו ערב רשמו הורים רבים את ילדיהם לגן.

אלא שזו היתה תחילת הדרך. מכאן ואילך החלה התמודדות יומיומית כאשר לא פעם יש צורך להבין דבר מתוך דבר. 


שוחט מוסלמי ליהודים

דוגמאות לא חסרות לו. לאחר שהוכרה תרומתו לקהילה ביקש להפיח יהדות בכל תחום. הימים היו סמוכים לחגים והוא תכנן להציע לאשתו לדבר עם נשות הקהילה על החובה לשמוע קול שופר בבית הכנסת. כאשר שוחחו על כך בבית היתה זו היא שהסבה את תשומת ליבו לעובדה שבבית הכנסת אין כלל עזרת נשים. "אולי זה מכוון", תהתה.

בירור עם כמה מראשי הקהילה העלה כי זה בהחלט מכוון: "נשים צריכות להיות בבית, אין להן מה לחפש בבית הכנסת", הסבירו. "שלא לדבר על כך שאם הן יבואו יצטרפו אליהן גם הילדים ויפריעו למהלך התפילה.

בירור אצל קשישות הקהילה העלה שגם הן בילדותן לא שמעו קול שופר. מאז ועד היום בכל ראש השנה לאחר סיום התפילה הוא הולך בין בתי השכונה ומשמיע את קול השופר לנשים שמעוניינות בכך.

מוקד נוסף אליו הוא מגיע אלה ארבעת בתי התה (צ'איחנה) בהם יושבים גברים רבים, ועוסקים במשחקי קוביה שונים. ליהודים יש בתי תה נפרדים מאלה של שאר התושבים הנכריים.

באזרבייג'ן שתיית התה היא כמעט פולחן. אין סעודה שמסתיימת ללא כוס תה המוגש בכוס קטנה ומיוחדת המיועדת למטרה זו בלבד. בתי תה רבים פזורים בכל רחבי המדינה והם מלאים ללא הפוגה. בתי התה, גם של היהודים, פתוחים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה כולל יום הכפורים.

"אני מנצל את העובדה שהיהודים שאינם בבית הכנסת מרוכזים בבתי התה ואני עובר ותוקע 30 קולות", הוא מספר. "ככה הם גם נוטלים ארבעה מינים בסוכות. בכל יום אני עובר בין בתי התה ומציע ליטול לולב ואתרוג. קריאת המגילה בפורים נעשית לנשים אצלי בבית"

והגברים?

"מי שרוצה לשמוע יכול לבוא לבית הכנסת. אין טעם ללכת לבתי התה" 

ומה קורה ביום הכיפורים?

"עד שהגעתי למקום הנשים כלל לא היו מגיעות לאף אחת מהתפילות. מאז שהגענו חלק מהנשים כולל אשתי מגיעות בערב לתפילת כל נדרי והן מתרכזות באכסדרה שליד בית הכנסת אשר מלא עד אפס מקום. אנשים בבית הכנסת יושבים על הרצפה ובכל מקום פנוי מחוסר מקום ויש מבני הקהילה מי שגם על הרצפה אין להם מקום.
"בבוקר כבר יש מקומות ריקים רבים בבית הכנסת. כבר ב-8 בבוקר הם הולכים לשחק בבתי התה אם כי הם לא שותים תה. לפחות לא בפרהסיה. גם מי שבאים לתפילת שחרית ומוסף בבית הכנסת ממהרים לאחריה ללכת לבית התה ולשבת עם החברים.

"בתפילת נעילה שוב מתמלא בית הכנסת עד אפס מקום וחלק מהנשים מגיעות לתפילה ולשמוע את קול תקיעת השופר של סיום הצום. הן מתפללות באכסדרה ליד בית הכנסת. אין ספק כי נכונה לנו עוד עבודה רבה מאוד בהפצת היהדות במקום".
התפילה בבית הכנסת היא מהחלקים שפחות מוקדש להם זמן על ידי ר' יונה. נושאים רבים מונחים לפניו לפתרון כמו נושא השחיטה. זמן קצר לאחר שהגיע למקום גילה כי בני הקהילה, המונים כ-400 משפחות, אוכלים בשר טריפה הנשחט מדי יום על ידי קצב מוסלמי מקומי.

לאחר שיחות רבות התקבלה הסכמת השוחט המוסלמי לפיה מדי יום יישחטו שתי פרות על ידי אחד מבני הקהילה שלמד בישיבות בישראל, השתלם במקצוע השחיטה, וחזר לקובה לטובת בני הקהילה.

אם הבשר הוא 'חלק' למהדרין ירכוש אותו ר' יונה. במקרה שהוא כשר אך לא למהדרין או טרף - יינתן הבשר לקצב שימכור אותו לכל המעוניין. גם חלקים המצריכים ניקור ניתנים לקצב שמוכר אותם.

"פעמים רבות ב"ה קורה שיש לנו שחיטה 'חלק' בשני הפרות", מספר ר' יונה. "אני רוכש את הבשר. כאן גם ילדים בגיל הגן אוכלים מדי יום בשר בקר טרי. יש לנו חדר המיועד להכשרת בשר, ובכוונתנו ללמד את הילדות לפני בת מצווה את מלאכת הכשרת הבשר.

באזרבייג'אן מרבים לאכול בשר. בשר בקר, כבש ועוף הם בסיס המזון העיקרי ונאכלים מתובלים מאוד. כמה מהמאכלים הנפוצים הם פילאף - אורז מטוגן עם בשר, ירקות ופירות.


גרסא דינקותא

השוחט היהודי המקומי מתגלה עד מהרה כרב הקהילה, אלעזר שמו, הוא עדיין אינו נשוי. בעבר למד בישיבות בישראל, השתלם בשחיטה ואז חזר לבקשת אנשי הקהילה שמינו אותו לרב עליהם. הוא צעיר לימים אך זוכה להערכה רבה ולכבוד הגובלים בהערצה. בכל נושא יהודי על פיו ישק כל דבר.

סדר היום שלו מורכב משחיטה ומהתעסקות בענינים היהודיים המגוונים של הקהילה.
אחד מהתחומים להם הוא מקדיש זמן רב הוא תיקון ואחזקת ספרי התורה העתיקים שבמקום. בידי הקהילה ספרי תורה ישנים ונדירים, בני 300-400 שנה ששויים רב ביותר. מדובר בספרי תורה שרבים מהם שייכים למשפחות של יהודים שהתגוררו במקום. באותה עת היה נפוץ מאוד המנהג שכל משפחה כותבת לעצמה ספר תורה ושומרת אותו בבית. כאשר התחילה הגירה לישראל ולערים ברוסיה תרמו רבות מהן את הספרים לבית הכנסת.

בעבר היו סוחרי יודאיקה שניצלו את חוסר ההבנה של היהודים המקומיים ורכשו מהם ספרי תורה עתיקים תמורת סכום פעוט ומכרו אותם בהון רב. כאשר התחילו להגיע סוחרים נוספים הבינו היהודים כי בידם יש אוצר והפסיקו את המכירה. עם מינויו של אלעזר לרב הוא התחייב לדאוג לאחזקת ספרי התורה.

יעקובוב כאמור מתמקד בהפחת החיים היהודיים במקום. "בימים אלה אני שם דגש רב בנסיון להביא לצמצום חילולי השבת של בני הקהילה. לא אחת אני נתקל ביהודי שמתפלל בבית הכנסת ולאחר מכן ניגש לרכב לנסוע הביתה או לטיול עם בני המשפחה. זה מראה שמרעיד את כל נימי הנפש. קיימתי שיחות רבות עם אנשים הבקיאים בתחום, ולאחר שהסברתי להם על הקהילה ומורכבותה עיבדנו תוכנית של שיעורים בנושא הזה ובנושא המשפחה היהודית אותם אני מתכוון להעביר מדי שבוע. אין לי ספק שזה תהליך ארוך, אך כל מי שמכיר את הנושא אומר כי אני זקוק להמון סיעתא דשמיא, ורק עם הרבה סבלנות וסובלנות ניתן יהיה להגיע לתוצאות הרצויות".

את עיקר המאמץ, כאמור, הוא משקיע בשדה החינוך. דרך הילדים הוא מאמין שיצליח לחולל שינוי גם אצל ההורים. אל גן הילדים מגיעים הילדים בהסעה שאוספת אותם מהבית והם נמצאים בו בכל יום מהשעה 8:30 ועד 4 אחר הצהריים. במהלך היום נהנים הילדים מ-3 ארוחות המוגשות להם.

17 עובדים מופקדים על 3 כיתות לימוד לגילאי 3 עד 6. אלה כוללים 4 גננות ו-3 עוזרות, אחות, רופא טבחים ואנשי צוות ומנהל.

במסגרת הגן, שנמצא תחת האחריות של אשתו, לומדים הילדים את אותיות הא'-ב' כמו גם מושגים יהודיים. חומרי הלימוד לא היו בעיני ההורים מובנים מאליהם וזו, אולי, הסיבה שכאשר אנחנו משוחחים על הנושא הוא מביע התמרמרות על שעדיין לא הצליח לקבל מ'אור אבנר' כסף לבניית בית ספר לילדים. "כל ההשקעה שלנו בלימוד יהדות בגני הילדים יורדת לטמיון כאשר הם מגיעים לכיתה א'. כיוון שאין לנו בית ספר, הילדים הולכים ללמוד בבית הספר הכללי עם הילדים הגויים. ושם מאבדים כל שמץ של יהדות. התכנים שם, ברור, אינם יהודיים וכך גם המורים, והיהדות שלמדו בגירסא דינקותא הולכת ונשכחת. שליש מהילדים, (השנה יש 25 ילדים בקבוצה הבוגרת), בכל שנה הולכים לאיבוד בגלל שאין לנו בית ספר משלנו. הורים רבים אמרו לנו שאם היה בית ספר יהודי הם היו שולחים את הילדים ללמוד בו.

"זה המקום לציין שהרב אדם דוידוב, שליח הוועד להצלת נדחי ישראל מנצל כל הזדמנות, הן בשעות אחר הצהריים והן בשבתות, לקבץ את הילדים יחד ללימוד יהדות. הוא עושה מאמץ רב, אבל ברור שאם היה בית ספר יהודי זה היה נראה אחרת". 

לפני כחצי שנה היה אצלך הנגיד ר' לוי לבייב לביקור, הוא ראה את ההתפתחות המרשימה של הקהילה. אמרת לו גם את הדברים הללו?

"בוודאי. אמרתי לו שיש לנו כאן פוטנציאל אדיר של כ-500 ילדים בגילאי בית ספר שיגדלו כיהודים והקב"ה נתן בידו את האפשרות להציל אותם או שהם ימשיכו כמו הוריהם לגדול כחלק מהסביבה הנכרית. לקחתי אותו לביקור בגן הילדים שיעמוד על הפעילות, וערכתי עבורו סעודה עם ראשי הקהילה שישמע מהם על הצרכים שלנו ושלהם בנושא יהדות. הוא אמר שעדיין עלינו להשקיע מאמצים נוספים בפעילות לפני שהוא נותן לנו בית ספר. יצאתי מהמפגש איתו בתחושה שהוא לא הבין את ההשקעה האדירה שעשינו כאן, ואת הייחודיות של המקום הזה לעומת כל המקומות האחרים שהוא מכיר".

ומה תעשה עם הילדים שלך שבשנה הבאה צריכים כבר ללמוד בכיתות ג' , ב' ו-א'?

"זו אכן בעיה קשה. כפי שזה נראה עכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לעזוב את השליחות. כבן למשפחת רופאים : אבי, אמי, דודי, סבי, אחותי ואני רופאים וכיהודי ממוצא בוכרי שקיבל חינוך גבוה לא אוכל להרשות לעצמי להקריב את עתיד ילדי על מזבח הפצת היהדות והשליחות".

כלומר, אתה עוזב את קובה?

"אם לא יתרחש נס וייפתח כאן בית ספר יהודי אני עוזב. זו לא החלטה קלה, במיוחד שהשקענו כאן המון. (פורש ידיים בתנועת חוסר אונים) זו הפעם הראשונה שמצאנו את עצמנו בדילמה קשה ביותר שקשורה לשליחות שלנו. אבל אתה יודע מה? בשמחשבה שניה אני משוכנע שבשנה השלישית לשליחותי במקום יפתח בקובה בית ספר יהודי ואז תיפתר הבעיה. 

ואם לא?

אמרתי לך. אני חוזר לישראל".


עסקים ויהדות

בקהילה היהודית באזרבייג'אן עשו מאמץ רב להראות ללבייב את החיים היהודיים במקום. הילדים שרו לכבודו מזמורי תהילה, פעוטות דקלמו לכבודו פתגמים והעניקו לו מתנות, אזרבייג'אנים עתירי שיני זהב הגישו לפמלייתו מיטב מאכלי המטבח המקומי, ומושל המחוז קידם את פניו בפתח העיר כמקובל כשמגיעים אורחים רמי מעלה.
בשעת הארוחה, סביב שולחן עמוס במאכלים ישבתי מולו. "אתה נהנה?" שאלתי.
"מהכבוד?" שאל.

"גם", עניתי.

"הכבוד זה שטויות", השיב, "כיבדו אותי במקומות נחשבים הרבה יותר. כאן אני בשליחות. אני עושה את זה במצוות הרבי מלובביץ',‬ המטרה היא לשמר את ההמשכיות של עם ישראל".

יש האומרים שהנתינה שלך לא מנותקת משיקולים עסקיים?

"חד-משמעית - לא. אני אומר: 'אם אין קמח אין תורה',‬ עסק צריך להרוויח כסף, אבל הנתינה היא ללא תנאי ולמען הציבור. אני מאמין שמי שעושה למען אחרים חייב לעשות זאת באמונה - ואז הקב"ה ישלם לו כגמולו. אין לי עסקים באזרבייג'אן וגם לא באוזבקיסטן, וכשאתה נפגש עם ראשי המדינה בנושאי הקהילה היהודית, זה לא נכון לדבר על עסקיך".

טוענים שאתה מנסה לדחוק גופים אחרים שמבקשים גם הם לעשות למען היהדות?

"כל מי שרוצה לעזור לקהילה היהודית ולשימור המסורת של עם ישראל, הרי זה מבורך. אין פה תחרות. לצערי (שם יד על לוח ליבו), אין גופים נוספים כמו איגוד הקהילות היהודיות העוסקים בחינוך בצורה מקיפה כל כך, וחבל לי". ‬

כשאתה מבקר בברית המועצות לשעבר, האם ראשי הממשל לא מצפים שתשקיע?

"ייתכן שהמנהיגים המקומיים מצפים שאשקיע, אבל לדעתי לא תמיד נכון לחשוב על עסקים. לפעמים עדיף להסתפק בתרומה, כי עסקים וצדקה לא תמיד הולכים יחד. תאר לך שאחד העסקים לא יצליח ואצטרך לתבוע מישהו? בסופו של דבר זה עלול להזיק לקהילה".‬

אם להגיד את האמת, הרי שהתקשיתי להאמין שהוא לא חושב על הפוטנציאל העסקי של המקום. אזרבייג'אן, המונה 8 מיליון תושבים, היא אחת ממפיקות הנפט הגדולות באסיה. משקיעים זרים משחרים לפתחה של המדינה, הגם שמדובר ברפובליקה מוסלמית שיעית (בעלת שלטון חילוני‭.(‬ אמרתי לו את הדברים. הוא לא הגיב. בנאום שנשא בפני ראשי הקהילה היהודית במקום סיפר ששנים אחדות קודם לכן פגש את הנשיא המנוח של אזרביג'אן גיידר אלייב. זה התעניין באילו עסקים הוא מעוניין. לבייב ענה: "איך אני יכול לעשות עסקים כשאני שומע שאתם מתכוונים לסגור את בית-הכנסת המקומי‭?" הנשיא התרשם והורה להתיר פעילות יהודית. גיידר אלייב מת זה מכבר אך ההוראה שנתן, שבעיני בנו שעומד בראש השלטון נחשבת כצוואה, מאפשרת את הפעילות היהודית במקום כמעט ללא הגבלה.

באותו ביקור היו גם אנשי עסקים נוספים שליוו אותו. הם בהחלט היו מעוניינים לא רק בקידום המסורת. אחד מהם אף הציע לקהילה תרומות נדיבות בתמורה לקידום פרויקט נדל"ן הפורח במקום, אך היה מי שהורה להם לדחות את היוזמה על הסף בטענה שלנתינה למטרות יהודיות אין תנאים מוקדמים.

"מבחינתי, הכסף הוא פיקדון", אמר לי לבייב, לפני שנפרדנו. "אם אשתמש בו כראוי, הוא יגדל ולא יעבור למישהו אחר. אני לא חושב שאני בכוחי ובעוצם ידי עשיתי את החיל הזה‭. אנחנו נמצאים בעולם הזה לתקופה מוגבלת, ואנחנו צריכים לעשות את המקסימום ולא להסתחרר‭."‬


שיתוף פעולה אסטרטגי

4 שעות נסיעה משם, בעיר הבירה באקו, בה מתגוררת כחמישית מאוכלוסיית אזרבייג'אן, הכול נראה שונה לחלוטין. בכל מקום בו נסענו שם בלטה תנופת הבניה שיודעת המדינה לצד כבישים משובשים ובתים ישנים. אזרבייג'אן ספוגה במסורות מוסלמיות ואירופיות כאחת, והיא נאבקת בפערים העמוקים בין הישן לחדש.

תנופת הבניה מוסברת בנפט שיש למדינה השוכנת באזור הים הכספי. על פי האומדנים, יש כ-100 מיליארד חביות נפט וכמות דומה של גז טבעי במקום, ואזרבייג'אן תבעה לעצמה את רוב רובם של המרבצים הללו. בגלל תעשיית הנפט המשגשגת שלה, מדינות רבות לוטשות אליה עיניים.

למעשה זו ארץ חקלאית בעיקרה, ו-44 אחוזים מתושביה הם כפריים. כ-20 אחוזים משטח המדינה מעובדים, ובהם מגדלים בעיקר דגנים, כותנה וענבי יין. גם התעשייה האזרביג'אנית מפותחת, ומבוססת בעיקר על ענפי תעשייה כבדה, כמו כימיה וזיקוק נפט. באזרבייג'אן יש שדות גדולים של נפט וגז טבעי, אבל הפוטנציאל שלה מנוצל רק באופן חלקי בשל אי-היציבות הפוליטי באזור. למרות זאת, כמחצית ההכנסות של אזרבייג'אן מיצוא מקורה במוצרי נפט.

חברות הנפט של אזרבייג'אן חתמו בשנים 1990-1995 חוזים עם יזמים זרים לחיפוש ולהפקת נפט, וכתוצאה מכך זכתה באקו לתחייה מחודשת, כשהחל הנפט לזרום ב-1997. משרדים רבים נפתחו בה, שאיושם נדרש במהירות, ומהכפרים הנידחים הפזורים על פני המדינה החלה נהירה של פועלים לצד מהנדסים ומנהלים. עבודה יש לכולם ועדיין חסרות ידיים עובדות בתחומים רבים.

הביקוש לעובדים גדול מההיצע. רבים מהעובדים העבירו את בני משפחותיהם לעיר, מה שגרם לעלייה מסחררת של דמי השכירות ושל מוצרים ברי קיימא נוספים. החיים בבאקו נהיו יקרים מאוד. הפער בין המעמדות - בולט. יש מי שנוסעים ברכבים מדגמים יוקרתיים ויש מי שנוסעים במכוניות לאדה, שזו המכונית הפופולארית והזולה.
בפעילות הזו מעורבים גורמים במערב שמעוניינים לנצל את אזרבייג'אן כמקור אנרגיה חלופי לאירן. בין הבוחשים בקדירה - גם ארה"ב וישראל.

מקור יודע דבר סיפר לי כי יתכן שיתוף פעולה אסטרטגי בין ארה"ב וישראל לאזרבייג'אן. בשנים האחרונות מהווה המדינה הזו מוקד לשיתופי פעולה כלכליים עבור ישראל. חברות נשק ישראליות מציידות בחודשים האחרונים את הצבא האזרי, ומשרד התשתיות מנסה ליצור שיתוף פעולה עם אזרבייג'אן ברכישת נפט ואולי גם גז טבעי.
בכיר באחד ממשרדי הממשלה נסע לא מכבר לביקור בן שלושה ימים בבאקו, בירת אזרבייג'אן. באופן רשמי עסק הביקור בעסקאות הקשורות ליבוא נפט ואולי גם גז טבעי מרוסיה דרך אזרבייג'אן - ומאזרבייג'אן עצמה דרך טורקיה לישראל.

גורמים ממשלתיים אמרו לי כי הביקור קשור גם לניסיון אסטרטגי של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לחזק את הקשר עם המדינה. לדברי אותם גורמים ממשלתיים, בעבר השתמשו האמריקנים בטורקיה כבסיס לפעילות מבצעית בעיראק, ואולם לאחרונה טורקיה מסרבת לשתף פעולה עם האמריקנים, וההערכה היא שאם וכאשר תהיה פעולה צבאית אמריקנית או אמריקנית-ישראלית כנגד איראן, טורקיה תתקשה לשתף פעולה בגלל האינטרסים הפוליטיים המסובכים שלה.

ייתכן שעל הרקע הזה ניתן להבין דברים שאמר אותו בכיר כשהתעניינתי על הביקור שלו באזרבייג'אן: "הזענו בביקור הזה וביצענו דברים חשובים מאוד גם מבחינה כלכלית וגם מבחינות נוספות. נפגשתי עם נשיא אזרבייג'אן והפגישה הייתה חשובה מאוד לאינטרסים של מדינת ישראל". אמר ולא הסכים להוסיף מילה.


מוצאם של יהודי ההר

רוב החוקרים מאמינים כי מוצאם של יהודי ההר בגולי בבל שעברו לפרס, והוכרחו מאוחר יותר לעבור לקווקאז. לפי גרסאות מסוימות מדובר בצאצאיהם של יהודים שהגיעו לאזור עוד בגלות אשור. ישנה אפילו טענה אחת על כך שמוצאם מן הטאטאמי, פרסים במקורם, וכי הם התגיירו בתקופת ממלכת כוזר. טענה זו מוזמת בפיהם של רוב החוקרים, שטוענים שהדבר בלתי אפשרי.

מספר קילומטרים מסלובודה האדומה, חיו בעבר זקנים שטענו כי היו במקום 800 שנה. במקום זה היתה התיישבות יהודית שדוכאה בזמנו של השאח נאדר. במקום זה קיים גם בית עלמין עתיק, לדברי יו"ר הקהילה יוספוביץ סימנדוייב, יהודי ההר חיים באזרבייג'אן למעלה ממאתיים שנה. בסלובודה היהודית, "האדומה", חיים יהודים כבר 285 שנה. קודם לכן חיינו מספר קילומטרים מכאן, בין ההרים, אולם כאשר צבאותיו של השאח נאדיר השתוללו בין ההרים וקטלו נשים וילדים, היהודים נדדו בתורם אחר פטרון חזק. הם מצאו את הפטרון בדמותו של השאח של קובה - חוסיין עלי".