מאת יוסף-יצחק יעקבסאן

ביום שישי שעבר הייתה הקמת המצבה של זקנתי, האשה הצדקנית יראת ה' מרת לובא-אלטע-טייבל ליפסקר ע"ה, שהלכה לעולמה באור ליום ועש"ק, כ"ה שבט, והובאה למנוחות בעש"ק בבית-החיים של 'אגודת-חסידי-חב"ד', כמה פסיעות מאוהל רבותינו הק' זי"ע. מאות מיוצאי חלציה – בלעה"ר ילדים, נכדים, נינים ובני נינים – ליוו אותה בדרכה האחרונה.

94 שנה של תמימות, אמונה ומסירות-נפש הגיעו לקיצם.

להלן אי-אלה סיפורים על סבתא היקרה.

● "בכל לילה ולילה לפני השינה", סיפרה לי – תבדלט"א - בתה הבכורה (אמי מרת חיה-צביה יעקבסאן), "הייתה אמא ע"ה אומרת תפילה זו עם כל הילדים: 'דער אויבערשטער זאל געבן מיר זאלן זיך זען מיטן רבי'ן'". באותן שנים ברוסיה הסטלניסטית, תקווה זו הייתה פחות ריאלית ממשאלת-לב שבשבוע הבא נגור כולנו יחד על הלבנה... הרי רוסיה היתה סגורה ומסוגרת וע"פ דרך הטבע לא היה סיכוי לשום שינוי. בכל זאת, אמא לא וויתרה, וזו היתה תפילתנו בכל לילה ולילה להתראות עם הרבי"...

לאחרי תלאות רבות, לפני פסח תש"ח, הגיעה משפחת ליפסקר לניו-יורק. כל המשפחה – באותה שעה: אבא ואימא, ושש ילדים – נכנסו ליחידות אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. מי היה יכול להאמין, אבל התפילה הלילית "מ'זאל זיך זען מיטן רבי'ן" נתמששה...

"נכנסנו לחדר ה'יחידות'", סיפרה לי אמי. "הרבי ישב כאשר הספודק מקיף את ראשו, שער זקנו היה לבן לגמרי, ופניו האירו כמלאך אלקים. הוא הסתכל על כל אחד מאיתנו, וכולנו יחד בירכנו בקול רם ברכת שהחיינו בשם ומלכות.

"כשגמרנו לברך, אמר אדמו"ר הריי"צ: "כשאני רואה משפחה כזו שיצאה מרוסיה, אני הוא זה שצריך לברך שהחיינו"!...

● בשנת תש"ז, בבוא הרבי לפריז לקבל את פני אמו הרבנית חנה נ"ע ולהביאה לניו-יורק, התאכסן הרבי במלון למשך כמה חדשים. סבתא ע"ה זכתה לבשל כמעט יום-יום את האוכל עבור חתנא דבי נשיאה (הרבי), וסבא ר' יענקל ליפסקער ע"ה (לימים גבאי 770) היה מביא לו לבית-המלון את המאכלים שסבתא הכינה, ביצים, דגים וכדומה. על מצבתה אכן נחרת "זכתה לעזור לבעלה לשמש את כ"ק אדמו"ר"...

סבא סיפר פעם, שהרבי ביקש ממנו כמ"פ להכין לו דגים, ואמר, שהוא רוצה לאכול דגים דווקא כיון שע"פ הקבלה מתגלגלים דווקא בדגים נשמות הצדיקים... הרבי פעם אמר לו, שאם אין דגים רגילים, יוכל גם להכין לו הרינג מטוגן.

לחג-הפסח אותה שנה, יצרו סבא וסבתא היין עבור הרבי, וגם קנו להרבי – ע"פ בקשתו - כלים חדשים. אגב, היו כמה חסידים שהתלוצצו מה'תמימות' של סבא לשמש את הרמ"ש במסירות כזו... סבא ענה: "שוטים! הייתי מתגלגל מכוטאיס לפריז כדי לשמש בן של הרבי".

אגב, פעם הביא סבא במוצאי-שבת שטרות כסף לשלם חוב שלווה מהרבי. ואמר לו הרבי שני דברים: א. במוצש"ק לא מסדרים חובות. ב. "אין ליובאוויטש דארף אלץ זיין מיט א סדר". השטרות השונים צ"ל בחבילות שונות, ולא מעורבים זה בזה (חבילה של א', חמש, עשר וכדומה), ולא רק זה, אלא עליהם גם להיות מונחים באותו כיוון.

לפני יציאתו מפריז, ביקש הרבי לשלם לסבא וסבתא עבור השירות. הם סירבו לקחת כסף, והרבי העניק מתנה לסבתא: סט חדש של 'ליקוטי-דיבורים' מאת חתנו, אדמו"ר מוהריי"צ. היא הוקירה את המתנה והשתמשה ב'לקוטי-דיבורים' במשך כל שנות חייה.

● סבתא סיפרה לי, שפעם בעת 'יחידות', שאלה הרבי אודות בנה (דודי, ר' שניאור-זלמן), "ביי וועמען לערנט ער"? (אצל מי הוא לומד?).

סבתא התחילה לענות: "זיין רבי איז" (הרבי שלו הוא...). הרבי קטע את שטף דיבורה, ואמר: "איר מיינט זיין מלמד" (אתם מתכוונים להמלמד שלו).

והיתה סבתא מפרשת את דברי רבינו, שכן, "א רבי איז נאר איינער"...

● לעולם לא נשכח איך היא הייתה מכבסת ומגהצת בכל יום חמישי בדחילו ורחימו את מפת השולחן להתוועדות השבת של הרבי ב-770 (שהיא גם אירגה לבד, בראותה שהמפה הישנה אינה מכובדת כל-כך), ואיך הייתה מנקה ומצחצחת את כתר הספר-תורה של משיח, ובכל שנה – מחצית השקל של הרבי.

בכל מוצאי שבת-קודש היתה סבתא ע"ה מדליקה את כל האורות בבית, כמדומני (אבל איני בטוח בזה) לפי מנהג ששמעה מאת אמו של הרבי, הרבנית חנה נ"ע. סבתא הייתה מנגנת המנגינה של הרה"ק הרלו"י מברדיטשוב, "ג-ט פון אברהם", הייתה פותחת מוזיקה ורוקדת עם הנכדות שלה. כזה היה האווירה של מוצאי-שבת בבית סבתא ע"ה.

● את שיעור התניא היומי הייתה סבתא נוהגת ללמוד ארבע פעמים, בכל אחד מארבעת ספרי התניא שזכתה לקבל מאת הרבי! עד גיל 85 הלכה סבתא ל'מבצעים' בכל יום ויום, מבלי להחסיר יום, וללא קשר עם המזג-אויר!

נהגה במיוחד לבקר בבתי-רפואה בברוקלין, להיכנס לחדריהם של אנשים ונשים זקנים, שבורים ונדכאים, לספר להם סיפורים, לתת להם אוכל ושתיה, ולחזקם בדברי ביטחון ועידוד.

האמונה והתקווה בביאת המשיח בערו בעצמותיה כ"ד שעות ביממה. בסיום כל ביקור היתה מאחלת לכאו"א מיוצאי חלציה: זיי מצליח און ברענג משיח!

תנצב"ה.