מיכל שדר-משה

חלק מנשות האלפיון העליון סבורות שאין להן ברירה אלא להיות עקרות בית. כדי לתחזק את הסטטוס החברתי הן משתלבות במעגל התורמות והמתרימות. "זה לא שבחרנו לעשות את זה. זה שאין לנו אפשרות לעשות שום דבר יצרני אחר", מספרת אחת מהן בגילוי לב בווידוי למגזין "ליידי גלובס".

אשת האלפיון העליון ממשיכה: "להגיד לך את האמת? אנחנו מארגנות ערבי התרמה פשוט מפני שאין לנו משהו יותר טוב לעשות. אנחנו לא קמות בבוקר לעבודה, אנחנו לא מייצרות שום דבר, הילדים כבר גדולים, וזו הדרך היחידה שלנו להרגיש רלוונטיות. ויותר מכך, למלא את הריק היומיומי שלנו, שבו לא משנה אם קמנו ב7:00 בבוקר או ב12:00 בצהריים. זאת תחושה קשה מאוד, אבל קשה עוד יותר להודות בכך.

"העיסוק היחיד שמתאפשר לנו, במגבלות החיים האלו, הוא לארגן ערבי תרומה. זה לא שבחרנו לעשות את זה. זה שאין לנו אפשרות לעשות שום דבר יצרני אחר. העיסוק בארגון ערבי תרומה הוא כמו שמיכת חורף חמימה. אנחנו יכולות להתחבא תחתיה מפני השעמום, ולהתחמם בתוכה כשהריק של חיינו נהיה קר מדי ובלתי נסבל.

העיסוק בתרומות מעניק לנו הצדקה קיומית, ובשל היותו עבודת קודש (עזרה לנזקקים, תרומה לקהילה), הוא גם חסין מביקורת. מי יעז לומר משהו על אישה שהרימה ערב גיוס כספים, שבסופו העבירה 100 אלף דולר לבית חולים זה או אחר, או לאחד מהארגונים הנזקקים המשוועים לעזרה.

"כשהצטרפתי גם אני למעגל הנשים המתרימות הרגשתי, אחרי כמה חודשים, שאנחנו כמו קבוצת תמיכה קטנה, 'מתרימות אנונימיות'. העיסוק בזה לא רק מביא מזור לכל אותם נזקקים, הוא גם מקור בשבילנו לתעסוקה, לתחושה של רלוונטיות, לנחמה. וכך כולם מרוויחים. הכספים האלו מנשימים בתי חולים, קשישים, ילדים במצוקה ומוסדות תרבות ואמנות. זוהי באמת עבודת קודש. והם גם מנשימים אותנו.

"מפעלי ההתרמה הם למעשה הבנק היחיד בעולם שבו כולם יוצאים מורווחים. הם מפגישים בין עשרות נשים עשירות שאינן עובדות, לבין מאות ארגונים נזקקים. ולכן, אין כמעט ערב אחד בו לא מתקיים אירוע התרמה. אין מטרה לא מוצדקת. להקות מחול, ציירים נזקקים, עולים חדשים, ילדים מתקשים ועוד ועוד ועוד. מדובר בסימביוזה מושלמת כמעט של נזקקות, בה המשתתפים משני צדי המתרס, המתרימים והמותרמים, יוצאים נשכרים. כל אחד מהצדדים, עד כמה שזה נשמע אירוני, זקוק לשני כדי להתקיים.