מערכת COL | יום כ"ג שבט ה׳תשס״ד 15.02.2004

הרבנית - סמל למופת לצניעות וענווה

בשבת האחרונה צויין בקהילת חב"ד ובבתי-חב"ד בעולם ה'יארצייט' של הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא שניאורסון ע"ה, בתו של הרבי הריי"צ ורעייתו של הרבי נשיא דורנו. סמל ומופת לצניעות וענווה הייתה הרבנית. לא הרבה זכו לבקר בביתה ולשוחח עימה, ורק בודדים זכו ממש להכירה מקרוב ולעיתים נדירות גם ליצור איתה קשרי ידידות קרובים וחמים. בבואנו מההסתלקות אנו מפרסמים את סיפורה של הגב' לואיז הגר מלונדון, אנגליה, שזכתה ליחס מיוחד מהרבנית ע"ה. "הרבנית קיבלה אותנו על יד שולחן ערוך, שבמרכזו עוגה ענקית שנאפתה בצורה מיוחדת. היא סיפרה שנשי חב"ד אפו את העוגה במיוחד בשבילה, ושלחו אותה כמשלוח מנות בפורים. היא התבטאה במילים "הנשים שלנו אפו את העוגה", ושמעתי בדבריה הרבה סיפוק". הסיפור התפרסם במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון 'כפר-חב"ד'.
הרבנית - סמל למופת לצניעות וענווה
הרבנית ע"ה בתמונה שצולמה בשנת תרע"ח, כשהייתה בגיל 17
סיפורה האישי המיוחד של הגב' לואיז הגר מלונדון, אנגליה, שזכתה ליחס מיוחד מהרבנית חיה מושקא ע"ה * חלק ראשון מלכתחילה חששתי מאוד לחלוק את נושא יחסיי הקרובים עם הרבנית חיה מושקא ע"ה. בפעם הראשונה שנשי חב"ד ביקשו ממני לדבר אודות הרבנית, רציתי מצד אחד לספק את רצון הציבור לדעת פרטים נוספים על הרבנית, אבל מצד שני עמדה בי ההכרה, שאחת הסיבות לכך שהרבנית העניקה לנו ידידות אישית-פנימית, הייתה ללא ספק העובדה, שהיא נתנה בי אמון מלא ובטחה שלעולם לא אנצל את הקרבה הזו כדי "לעשות כותרות" מדברים שהייתה אומרת לי בחשאי. שוחחתי על כך עם בעלי, והגענו למסקנה שאיני יכולה לדבר על הפגישות עם הרבנית, בלי הסכמת הרבי. בעבר, כאשר דיברתי עם אנשים על הידידות המיוחדת הזו, לא ראיתי דרך לעשות זאת בלי לוותר על פרטים שהיו צריכים להישאר חסויים ולכן מיעטתי לדבר על הנושאים האלו. בזמן האחרון הרביתי לחשוב על כך, ונראה לי שאם אתמקד בעיקר באישיות המיוחדת של הרבנית ע"ה, אוכל ללא חשש לדבר על פגישותיי עמה. אני חשה שאפילו מוטלת עלי חובה להסיר מספר מחיצות שהעלימו את הרבנית, ולגלות מעט ממה שהתרחש "מאחורי הקלעים". בסופו של דבר, לאחר בקשת נשי חב"ד לדבר אודות הרבנית, כתבתי לרבי מה בדעתי לספר, ולאחר מספר שעות קיבלתי תשובה חיובית מעודדת. מאז אני מרגישה נינוחה לשוחח על הדברים החשובים. הרבנית מזמינה את הוריי הקשר של משפחתנו עם ליובאוויטש מחזיר אותי אחורה, אל שנות העשרים. אני באה ממשפחה מכובדת באנגליה וכאשר החסיד רבי יצחק "המתמיד" נסע לאנגליה ולארה"ב בשליחות כ"ק הרבי הריי"צ נ"ע, הוא לן בבית סבי וסבתי בקארל וולס – עיירה במרחק של כ-150 מיל מלונדון, שסבי כיהן בה כראש הקהל של הקהילה היהודית. מאוחר יותר הכיר סבי גם את החסיד הרב בן-ציון שם-טוב והקשר שלו לליובאוויטש התהדק. בשנת תשכ"א חלה אבי במחלה קשה רח"ל. הרופאים היו חלוקים בדעותיהם על דרך הטיפול, ואבי לא נרפא מהמחלה. עברו כשנתיים, ובחודש תשרי תשכ"ד, נמסרו לרבי פרטי המחלה של אבא. הרבי בירך את אבי, והוא החלים ממחלתו בצורה על-טבעית. זה היה ממש נס. מספר חודשים לאחר שהחלים, אבי נסע לניו-יורק כדי להודות לרבי באופן אישי על ברכתו, שבזכותה התרפא בדרך נס. הפרשה הגיעה לאוזני הרבנית, והיא ביקשה מהרב שם-טוב ז"ל למסור להוריי, שאם יהיה להם זמן, היא מעוניינת לפגוש אותם בביקורם הבא בניו יורק. כשהמסר הגיע אליהם, הוריי לא חשבו שיש בכך משהו מיוחד; אני חושבת שהם תיארו לעצמם שכל רב, או ראש ישיבה שמגיע לחצר הרבי עם רעייתו, מוזמן לבקר גם את הרבנית. הם סיפרו לי שבאותו זמן הם לא שמו לב אפילו לצורה הנעימה והמיוחדת של הזמנת הרבנית... יחס מיוחד למכירי טובה כשנה לאחר הביקור הראשון אצל הרבי, באו הוריי לביקור שני. הם זכרו את הזמנת הרבנית ואז ביקרו אותה לראשונה. כאשר נכנסו אליה, הסבירה שהתרשמה מאוד מהעובדה שמישהו מצא לנכון לבוא אל הרבי במיוחד כדי להודות לו באופן אישי. הדבר נגע לליבה במידה כזו, שהיא ביקשה לפגוש את האנשים הללו פנים אל פנים, והסבירה מדוע: "בדרך כלל" – אמרה – "כאשר עוברים חוויה קשה, ובעזרת ה' מתגברים על הקושי והכל מסתדר, הרצון לשוב לחיים נורמליים גורם לכך, שיעשו הכל כדי לשכוח את הדברים הקשים והלא-טובים ולעיתים קרובות הצורך הזה גורם לכך שישכחו גם את האדם שעזר לצאת מהקושי... לכן אני חושבת שבכל זאת, מי שזוכר ומכיר טובה, ראוי ליחס מיוחד". ובאמת, הוריי לא רק זכרו. הם היו ממש אסירי תודה לרבי, ומאז אותה פגישה, נוצר אצל הרבנית ע"ה יחס מיוחד אל הוריי. הייתי בת 14 כאשר הגעתי לניו יורק בפעם הראשונה. מאחר שהדיבורים אודות הרבנית היו לדבר קבוע בביתנו, היה טבעי שאתרגש לקראת פגישה אתה. משום מה תיארתי לעצמי שהיא בוודאי לבושה בבגדי מלכה, יש לה שמלה מקושטת ונעליים מזהב. אני זוכרת כמה הופתעתי כאשר הפגישה המיוחלת התקיימה וראיתי שהרבנית נמנעת מכל ביטוי ראוותני-חיצוני, והיא עצמה, כמו הבית והרהיטים, מוכיחה צניעות מופלגת. הביקור היה בימי הפורים והרבנית קיבלה אותנו על יד שולחן ערוך, שבמרכזו עוגה ענקית שנאפתה בצורה מיוחדת. היא סיפרה שנשי חב"ד אפו את העוגה במיוחד בשבילה, ושלחו אותה כמשלוח מנות בפורים. היא התבטאה במילים "הנשים שלנו אפו את העוגה", ושמעתי בדבריה הרבה סיפוק. בכלל, היא הייתה מרבה לשבח את נשי ובנות חב"ד... למכתבים יש קורא נוסף... כאמור, הייתי אז בת ארבע עשרה. הרבנית התעניינה בלימודים ובתחביבים שלי, כשהיא שואלת בעדינות "מה את אוהבת לעשות" וכדומה. הרגשתי שהיא שואלת מתוך אכפתיות, ולפתע מצאתי את עצמי מעוניינת להרשים אותה במה שאני עושה... הרעיון שהרבנית מתעניינת באופן אישי בלימודיי והנהגתי, נהפך אצלי לגורם מרכזי בחיי. מאז הפגישה הראשונה הצבתי לעצמי מטרה: להשתדל לגרום לרבנית נחת רוח. אל המכתב הראשון שאימי כתבה לרבנית לאחר אותה פגישה, צירפתי גם אני מכתב בו סיפרתי על לימודיי ומעשיי. מובן שהמכתבים נשלחו לכתובת הפרטית 1304 פרזידנט סטריט, אך כעבור שנים, כאשר אבי היה ביחידות אצל הרבי, אמר לו הרבי דברים שנודעו לו מן הסתם מאותם מכתבים וכשאבי סיפר לי על כך התרגשתי מאוד. זה היה נוגע ללב, שהרבנית מצאה שהמכתבים חשובים כל-צורכם, כדי להראות אותם או לספר עליהם לרבי (אני חייבת "להתוודות" שכאשר נהייתי מודעת לכך שהרבי רואה את המכתבים שלי שנכתבו לרבנית, טרחתי לכלול בהם עניינים שרציתי שיובאו לידיעתו...). מקור לעצה והדרכה שש שנים חלפו בין הפגישה הראשונה שלי עם הרבנית לפגישתי הבאה עמה. הזמן הרב שעבר בין הפגישות לא מנע בעדי מלזכור אותה תמיד, ולהשתדל בכל כוחי לעשות לה נחת רוח. בינתיים נישאתי לבעלי. בשנת הנישואין הראשונה שלנו, גרנו בירושלים. הייתה לי תחושה של ריחוק מהבית ומסביבתי הטבעית, ונחמתי הייתה דווקא קשר המכתבים עם הרבנית. כאשר בתי הגדולה הייתה בת שישה חודשים, הגעתי לניו יורק בפעם הראשונה עם בעלי, ואז נפגשתי עם הרבנית לאחר הפסקה בת שש שנים. מאותה פגישה זכור לי במיוחד הרגע שבו הביטה בתמונות של התינוקת שהבאנו אתנו. מעתה נעשו ביקורינו בניו יורק תכופים יותר. שנה אחר כך הגענו ליו"ד שבט, והפעם הבאתי לרבנית תמונות שבהן בתי נראתה הולכת. אני יודעת שאנו כהורים מאוד התרגשנו למראה הצעדים הראשונים של בתנו הבכורה, אך הרבנית ע"ה התבוננה בתמונות בעניין כה רב עד שהיה ניתן ממש להבחין בהתרגשות שלה, דבר שריגש אותי עד כדי דמעות. בכלל, העובדה שכל פרט במעשינו ממש נוגע לה, הרשימה אותי בכל פעם מחדש. למשל: בעת שהייתנו בניו יורק נהגנו להתגורר במשך השבוע בבית מלון במנהטן ולבוא לשבת לקראון הייטס. הרבנית חזרה ואמרה לא פעם: "למה לכם להוציא כסף על בתי מלון? הרי אפשר למצוא אכסניה בקראון הייטס או בבורו פארק בלי לשלם כסף..." אני רוצה להדגיש שהיחס אל הרבנית לא היה סתם ידידות ח"ו, ראינו בה מדריכה ומורת-דרך, וזו אחת הסיבות לכך שדאגתי להמשיך את ההתכתבות עמה כל הזמן - המכתבים שלה היו עבורי מקור לעצה ולהדרכה, והייתי מעוניינת מאוד ליהנות מעצותיה הנפלאות. 'יחידות' פתאומית בתשמ"א התחתן בניו יורק חבר לעסקים של בעלי וזו הייתה סיבה לנסיעה נוספת לניו יורק. כמה שבועות לפני מועד הנסיעה, אימי חלתה במחלה הידועה ל"ע וחשבנו לוותר על הנסיעה, אבל אמי הפצירה בנו שלא לעשות כך ולהמשיך הכל כרגיל. עשינו את רצונה ונסענו כמתוכנן. מובן שעם בואנו לניו-יורק ביקשנו את ברכות הרבי וזכינו לשמוע ממנו דברים מעודדים מאוד. גם הרבנית הייתה אז מקור לתמיכה ועידוד. היא שבה ועודדה אותנו לחיות בהרגשה חיובית, והביאה דוגמאות של אנשים שהצליחו לעבור את המחלה הקשה הזו, לצאת ממנה ולהמשיך בחיים רגילים. היא ממש "תבעה" מאתנו להסיר מעלינו תחושות של דאגה ולחיות בתקווה ובביטחון שהכל לטובה. הייתי אומרת שהיא-עצמה גילמה לפנינו את הפתגם "טראכט גוט וועט זיין גוט". אכן בזכות הברכות של הרבי והתמיכה של הרבנית חזרנו ללונדון במצב רוח טוב יותר ובביטחון בהשי"ת שהכל יהיה טוב. כוחות אלו עזרו לנו לעבור תקופה קשה של טיפולים וניתוחים עם אמי. כל אותה תקופה המשכנו לקבל מהרבי ברכות מעודדות. בינתיים נולדה לנו הבת השנייה, שרה-רחל, ושוב ראינו ברבנית שותפה נאמנה לשמחתנו. כאשר מצבה של אימי השתפר והיא הייתה מסוגלת לנסוע לניו-יורק, באנו, הוריי ואני, להודות לרבי על ברכותיו שנתן עד אז, ולקבל את ברכת קודשו לעתיד. סיכמנו היכן נמתין כאשר הרבי יעבור ונבקש את ברכתו, ובסדר היום נקבע שמיד לאחר מכן נלך לפגישה עם הרבנית. עמדנו אפוא במעבר וציפינו בדריכות לבואו של הרבי. הוא עבר וחייך אלינו חיוך מסביר פנים ובירך אותנו. שמחנו ופנינו כבר ללכת, ואז הרב לייבל גרונר אמר לנו לפתע שהרבי רוצה לראות אותנו. תארו לעצמכם איזו הפתעה לא-צפויה! בתוך מספר דקות הכניסו אותנו לגן עדן התחתון, ושם כבר עמד שולחן מסודר באופן כזה שבראשו ישב הרבי ומצדיו שלושה כסאות עבורנו. התרגשנו כל-כך מהכבוד הגדול שנחת עלינו בפתאומיות כזו, עד שברגעים הראשונים הוריי ואני לא יכולנו לדבר, ופשוט ישבנו שותקים ודומעים, ולרבי לא נותרה ברירה אלא לנהל את השיחה בעצמו עד שנתאושש. הרבי דיבר אתי דברים קצרים ואחר כך קמתי ועזבתי את המקום כדי לתת להוריי אפשרות להיות עם הרבי לבד. עם סיום היחידות הפתאומית, פנינו לפרזידנט סטריט לפגוש את הרבנית. מצב הרוח המרומם וההתרגשות היו ניכרים לעין וכשנכנסנו אל הרבנית היא ראתה זאת מיד וידעה מה מקור האושר והשמחה על פנינו. אינני יודעת ממי הספיקה לשמוע, אך אני משוכנעת שלמרות שההחלטה לקבל אותנו הייתה ללא ספק של הרבי, קרוב לוודאי שהרבנית אמרה לרבי משהו, שהיה לפחות אחד הגורמים לכך. היא לא הסתירה את שמחתה שהיחידות יצאה אל הפועל. היות והזכרתי ביקור אצל הרבנית מיד לאחר יחידות, אני חשה צורך לציין שעדינות הנפש והאצילות של הרבנית, באו לידי ביטוי גם בעובדה שמעולם לא ניסתה לבחון אם קיבלנו מהרבי את מה שייחלנו, למרות שהיא רצתה מאוד לקבל את המקסימום, ממש כפי שנכדים מקבלים מסבא או סבתא. מעולם לא ראיתי את סבי וסבתי מצד אבי או מצד אמי, והרבנית ע"ה השלימה בחיי גם את זה. לפעמים הרשיתי לעצמי להתייחס אליה כפי שמתייחסים לסבתא. אני מאמינה שהדבר הסב לה קורת רוח. יחסינו הלכו והתהדקו עם השנים ותמיד מצאתי את עצמי כ"מקבל", גם כאשר באתי מלכתחילה להיות משהו שונה...
הוסף תגובה
1 תגובות
3.
הפלא ופלא
כ"ד שבט ה׳תשס״ד
כיצד הנכם מפרסמים תמונה של מי שבחרה כל ימיה לחיות בצנעה ולא בפירסום. האם הרבנית אי פעם ביקשה לפרסם את תמונתה? וגם אם בחרתם לפרסם תמונה של הרבנית, כיצד ידעתם לפרסם תמונה זו דוקא?
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.