מערכת COL | יום כ' שבט ה׳תשס״ח 27.01.2008

עמק האור

זהו סיפורה הבלתי-ייאמן של משפחת מוגילנר החב"דית, שהקימה בעמק קטן ויפהפה בין נס ציונה לרחובות את 'עמק הטל', מעצמה ירוקה וטבעית של עצי פרי, גלרית אמנים, דיר עיזים, לול תרנגולות ובית שנקטף מציורים עתיקים ■ ל'שעה טובה' הם מספרים על התהליך המופלא שעברו בדרך לחיים של תורה ומצוות, ועל דרכם הייחודית לקרב יהודים לאביהם שבשמים באמצעות הטבע ■ COL מגיש את הכתבה המרתקת במלואה לסיפור המלא
עמק האור
אימליו מוגילנר בביתו הציורי, עם ציורים של הרבי פרי מכחולו
אסתר אור, 'שעה טובה'

סמוך לנס ציונה, בין דיונות חול מתמעטות לשכונת כפר גבירול הממוקמת בפאתי העיר רחובות, קיימת שוויצריה קטנה - בועה של אוויר ויורק, לצד בניינים עירוניים ובתי מסחר צמודים. השלט הצנוע 'עמק הטל' - מרכז אקולוגי וכפר אמנים, מזמין אותנו ליהנות משעה קסומה בעולם אחר.

למרגלות בנייני שכונת היוקרה 'רחובות ההולנדית' חושף אמיליו מוגילנר גלרית אמנים, דיר עיזים, לול תרנגולות ובית שנקטף מציורים עתיקים. כאשר בתו, מָיָין בת השבע, מבקשת לכבד אותנו בתפוזים טריים שנקטפו זה עתה בבוסתן העשיר בעצי תפוזים ופאפיה, מתחולל דיון הלכתי קצר בין האם ליליה ומיין - האם הפירות צריכים מעשרות או שמא הספסל הסמוך נקרא 'תחת האילן'. לבסוף מביאה מיין סלסלת תפוזים מעושׂרת, נוטפת ריח בשׂוּם, ופורסת לנו את הפרי העסיסי. לתפוזים מצטרפת פרוסת עוגה שנילושה מגבינת עיזים ביתית, ושום תענוג גשמי שבעולם לא שווה למנוחה אמיתית בצל הבוסתן, עם תפוזים חמצמצים טריים ועוגה כפרית.

ציוץ הציפורים ופעיית הכבשים אינו דימוי סמלי לשלווה כפרית קסומה. כאן, בבית המיוחד הזה, זו מציאות יומיומית. מיין פותחת במיומנות את דלת הדיר, העשוי ממשטחי עץ וגדרות ברזל, ומאכילה בסבלנות אין-קץ את הכבשים והעיזים. עילאי, אחיה בן החמש, מבעיר בגזרי עצים שאסף בחצר (בהשגחת שתי המתנדבות השוהות בעמק) את הקמין הכבד שנמצא בגלריה. וכך, לאחר שאש חמימה שולחת להבות כתומות אל החדר החשוך, אנו פוסעים אל גלריה קסומה. תמונות מעטרות את כל אורך הקיר, ואבנים צבעוניות, שנזרקו בצפיפות על משטח הבטון, מרצפות ביופי רב את החדר הגדול.

מבעד לחלון נשקף גן הפסלים שיצר אמיליו במו-ידיו. בור מטויח בבטון ומעוטר בצדפים, עמוס במים ודגי זהב, נטוע במרכז הגן. המטבח הציורי פתוח לרווחה. ומקרש צבוע, הקבוע בתקרה, משתלשלים על ווי תליה סירים ומחבתות. מיין, שסיימה להאכיל את הכבשים, פונה לשחק בתוך לול התרנגולות ומנסה לתפוס תרנגול שובב במיוחד.

אמיליו נפנה לארח מבקרים שעברו בכביש הסמוך ונענו לשלט המזמין.
אחר-כך ישבנו לשמוע את סיפור חייהם המדהים של אמיליו וליליה מוגילנר.

זיכרונות רחוקים

"נולדתי ברוסיה הלבנה", פותחת ליליה. "תמיד ידעתי שאני יהודיה. לא ידעתי מה המושג 'יהדות' אומר לגבי, אבל ידעתי שאני שונה. בגיל שתים עשרה טפחה לראשונה המציאות על פני, כאשר בבית-ספר התקיימה הופעת שירי-עם רוסיים. הבטתי בחברותי השרות בהתלהבות את שירי רוסיה וקנאתי בהן על שייכותן למולדת. לא היתה נגדי אנטישמיות גלויה, אך תמיד הרגשתי שמנסים לשים לי רגל. אם שגיתי במשהו, פגעו והשפילו אותי עד הסוף.

"בגיל חמש עשרה עליתי לארץ עם אמי והתיישבנו ברחובות. חשבתי שכאן אתחיל סוף-סוף לחוש שייכת. אך כאן כינו אותי 'הרוסיה'. גם פה הייתי שונה ונדדתי בכמה תיכונים, משום שבאף תיכון לא התאקלמתי. חיפשתי צדק ואמת ולא מצאתי. לא הבנתי איך זה שברוסיה הייתי שונה בגלל היותי יהודיה, ופה הייתי שונה משום שנחשבתי רוסיה? ידעתי כי יש בעולם חוסר צדק וניסיתי לחפש את האמת.

"בגיל שבע עשרה, לאחר שעברתי פעם נוספת לתיכון אחר, לנסות שם את מזלי, הכרתי את נושא הצמחונות ודי התחברתי אליו. חשבתי כי פה נמצאת האמת האבודה שאותה אני כה מחפשת. כך המשכתי במסלול חיי. לא השתמשתי במוצרי עור ולא נגעתי בבשר ודגים. סיימתי תיכון ושירתתי בצבא. לאחר מכן נסעתי לבקר את ידידותיי ברוסיה. כששבתי לשם, חשתי שוב בעוצמה רבה את החלל הריק שבתוכי, והבנתי, כי הצמחונות הקשוחה בה נקטתי לא מילאה את אותו ריק. התחלתי להתעניין בדתות אינדיאניות וכתות מהמזרח הרחוק. רק ליהדות פחדתי להתקרב. פחדתי לגעת בה.
"כשעליתי לארץ, נתקלתי בסטריאוטיפים קבועים במסמרות על הדתיים בכלל והחרדים בפרט. מבחינתי, לחזור בתשובה ולהיכנס לתוך העולם 'השחור' הזה היה כהתאבדות".

אמיליו: "האנטישמיות התחילה להנביט את ניצניה גם בארגנטינה, בה נולדתי. הייתי הילד היהודי היחיד בגן. ובאחת ההתעללויות שזכיתי להן, הילדים זרקו אותי לשלולית בחורף הקר וצעקו עלי 'חודיו סנסיו' - יהודי מלוכלך.

"למשפחתי - משפחה חילונית עם זיקה ציונית, קסם הרעיון של עליה לארץ-ישראל ועזבנו את ארגנטינה, כשהייתי בן חמש. עברתי את המסלול הרגיל של בית-ספר, תיכון, וכשסיימתי את שירותי בצבא נסעתי לטיול ארוך במזרח הרחוק. כששבתי לארץ, חיפשתי מקום שקט ומבודד, בו אוכל לחיות בשלווה ולצייר בשקט. אז קניתי את המקום הזה".

אמיליו צוחק כשהוא נזכר מה היה בפינה היפה הזו בתחילה: "היה פה את הבוסתן הזה, שקיים כחמישים שנה, ואת המבנה של הגלריה". במרכז החדר ישנה באר עתיקה, בעומק של שלושים וחמש מטרים. פי הבאר מכוסה בברזלים מולחמים ועילאי נהנה לצלוף לחורים הקטנים אבני חצץ.

"הבאר היתה בעומק רב יותר", מגלה אמיליו, "כיסינו והצפנו אותה לחלוטין. רק עכשיו פתחנו אותה שוב וגידרנו אותה מלמעלה, כך שניתן לצפות בה. העמק היה מבודד כמו שחלמתי. שכונת 'רחובות ההולנדית' עוד לא היתה משורטטת. פה, בבוסתן, רכשתי אוטודידקט בציור ופיסול. כלומר, התנסיתי ולמדתי בעצמי, ללא מורה. בחווה השקטה הזו בניתי את עצמי וסגנון חיי ואת המטרות שלשמן לחמתי בחורמה".

המחאה של 'שומר הנגב'

נושא שימור הסביבה תופס מודעות ותאוצה בשנים האחרונות גם בישראל, במסגרת המאמצים של ארגוני איכות הסביבה ליצור מודעות ותרבות ירוקה ובריאה יותר.
אמיליו מוגילנר, אמן ייחודי ובעל מעוף, יוצא למלחמת חורמה, באורח חייו ובאומנותו, נגד ההשחתה של הטבע בידי האדם.

כסמל למאבק בזיהום האוויר, יצר אמיליו את 'שומר הנגב', מונומנט המתנשא לגובה של 16 מטרים, ושוקל כ-140 טון. 'שומר הנגב' הוצב לאחרונה מול מפעלי רמת חובב - מפעלי כימקלים, הפולטים רעלים ומזהמים את האוויר, כמחאה על הזיהום הסביבתי באזור, והוא משמש, לדברי ארגוני ה'ירוקים', סמל למאבק האזרחי על הזכות הבסיסית לחיים בריאים, כדברי המוטו של אמיליו: לכל ילד ישנה הזכות למים, אדמה ואוויר נקיים.

צי של טרקטורים, משאיות ומנוף, נדרשו לשינוע חלקיו של מונומנט המחאה. יומיים טרחו עשרות מתנדבים, תושבי הנגב, על הרכבתו. כשהוצב לבסוף, הסתיימו למעלה משנתיים עבודה של אמן נמרץ אחד - אמיליו מוגילנר .

למה נתפסת דווקא ל'קטע' האקולוגי בתור מטרה?

"לכל אדם יש מטרה טובה, לעשות משהו טוב עם עצמו, לנסות לשנות דברים שאינם מיטיבים. אני לקחתי את התפיסה האקולוגית. העולם שלנו סובל ממפגעים רבים: החור באוזון גדל, קרחוני ענק מתפרקים והתנאים הפיזיקליים של כדור הארץ מוחמרים על-ידי האדם ומצב זה חוזר אליו כבומרנג. עולם שתנאיו האקולוגיים נמוכים, אווירו פחות נקי ואיכות החיים ירודה יותר.

"רציתי לשנות את איכות החיים, לשנות את העולם לטוב יותר, לדבר שנראה פיזית בעיניים, ולכן בחרתי באקולוגיה ושמירה על איכות הסביבה כמטרה, כי החיים שלנו ושל האנשים בכלל הם מטרת העל. לכן יצרתי את 'שומר הנגב', במטרה למחות על הפגיעה האקולוגית של מפעל 'רמת חובב'".

אז איך ממטרה הגעת לדרך?

ליליה: "במסגרת תערוכה שערך אמיליו, הגעתי לבקר בכפר האמנים 'עמק הטל', והתחברתי למקום ולרעיון. חשבתי כי מצאתי את המטרה ואת הכיסוי לריק המתסכל שבחיי. הנה, כעת אני מיטיבה עם עצמי ועם הסביבה, אני עוזרת לאנשים לחיות טוב יותר ובצורה נכונה יותר. חשבתי כי הגעתי למנוחה ולנחלה. התחתנו ונולדו לנו שני ילדינו: מיין ועילי".

את השיחה קוטעת מָיָין. היא מכניסה טלה קטן ורך אל הגלריה, ומבררת אצל הוריה: "אפשר לרחוץ את הטלה, או שמידי קר בחוץ...?"

ליליה: "במקביל לניהולו של 'עמק הטל' בידי אמיליו, למדתי עיצוב תיאטרון באוניברסיטה. ב'עמק הטל' אירחנו אנשים שנושא איכות החיים והסביבה האקולוגית מדברים אליהם, קיימנו הרצאות וסדנאות לקהל הרחב והגברנו את המודעות של האנשים לחסר בשטחים ירוקים ואוויר נקי".

ערימת ספרים על דיונה

"כאשר שהינו בבית-חולים, בלידת מָיָין, הושיטה לי אחת הנשים ספר תהילים ופתחה לי בפרק 'שיר המעלות'. זה היה הרגע הראשון שהרגשתי שאני נוגעת באמת פנימית ואמיתית. ההרגשה שהנה הגיע מה שחיפשתי פיעמה בי בעוז.

"אמנם המחשבות על כך 'שהאקולוגיה' אינה משמשת כמכסה מתאים לחלל הריק שבי התחילו עוד קודם, אך אז הרגשתי במוחש את החסר, ואת העובדה שהתופעות הפיזיות שקורות בכדור הארץ, כמו סערות, צונאמי וכדומה, הן סיבה למשהו שקורה באנושות, מבחינה רוחנית.

"התהליך של ההבנה הזו לא היה קצר, ועד לידת עילאי פיעמו בי ספיקות. ידעתי כי הדרך שבה אני נוהגת אינה האמת האבסולוטית, אך היה לי קשה להתנתק. יום אחד הלכתי לטייל סביב הגבעות המקיפות את העמק. במהלך הטיול נתקלתי באשפה שהצטברה באחת הדיונות. בקצה הערימה בצבצה ערימת ספרים. לאחר עלעול קצר שלפתי את אלו שנראו לי מעניינים ושבתי הביתה. אחד הספרים היה הסבר, בצורה עממית וקולחת, על התורה ומצוותיה.

"הספר היה דתי מידי", מתחייכת ליליה, "אז טמנתי אותו בארון. אך לאחר פרק זמן פתחתי אותו שוב וקראתי פרקים וקטעים בודדים.

"כשעילאי היה בן חמשה ימים בלבד, הוא אושפז בבית החולים. כמו כל הורים מודאגים, הסתובבנו חסרי מנוח ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. אחת האמהות במחלקה בה אושפז עילאי הושיטה לי את ספר התהילים. התפללתי את אחת התפילות החזקות בחיי. כל רגעי ההדחקה צפו ועלו, ואז ידעתי כי כאן טמונה האמת.

"כשנה לאחר מכן חל חג הסוכות בשבת. החלטתי להדליק נרות ובנינו סוכה, שכנראה לא היתה אז כשרה, עבור הילדים. יום למחרת החג, חוויתי חוויה שקשה לי לתארה, זה היה כמו תחושה של אור פנימי וחזק שהציף אותי בפנים, בתוך הלב. ידעתי שהאור הזה, מקורו באמת המוארת שאליה אני צועדת".

היכן היה אמיליו בכל התהליך הזה, האם גם הוא היה שותף לכל האור הפנימי וחווית מציאת האמת?

"האמת שלא הרגשתי קשור ושייך", מתוודה מוגילנר. "המשכתי למצוא את סיפוקי ואושרי מ'עמק הטל' המלבלב. השקעתי בטיפול בחווה, קיימתי תערוכות שמשכו קהל רב של מבקרים וניהלתי את הסדנאות ומפגשי הקהילה האקולוגית.

"לאחר חג הסוכות שבו הקמנו סוכה לילדים, קנתה ליליה את 'פרקי האבות', ואז קראתי ונפגעתי. כשלושה ימים הייתי שקוע בספר, ולאחר מכן, עם דמעות בעיניי, ידעתי שהספר נכתב בדיוק עבורי".

תהליך החזרה בתשובה של אמליו מוגילנר קשור גם לחוויה מטלטלת שעבר. הסיפור מתחיל בחולות. אנו נתקלים בחול - בארגז חול שבגן או בפיסת חול על חוף הים - אך רובנו לא מודעים לתופעת גזילת החולות עבור קבלני הבניין, שהפכה כבר לנורמה של שחיתות ופגיעה בסביבה.

אמיליו מוגילנר ניהל באותה תקופה מאבק נגד גנבי החול שבאיזור מגוריו. בסך הכל הוא ניסה לבצע את תפקיד המדינה, שאמורה להגן על משאבי הטבע שלה. לאחר שניסה למנוע מקבלן חול - קבלן המוכר חול לקבלנים ותעשיית בנייה - לגנוב חול מהדיונה הסמוכה לביתו, חדר אותו אדם לביתו בפנים רעולות וירה בו מספר יריות, שנועדו לפגעו בו.

הכדור חדר אל גבו של מוגילנר, ניתק את כתפו, פילח את ריאותיו ויצא מנחיר האף. הכדור הותיר אותו רק עם יד אחת מתפקדת - יד שמאל, שהיתה היד הלא דומיננטית אצלו. אלא שדווקא ניסיון הפגיעה בו, עורר את הניצוץ היהודי החבוי והצית אותו חזק מאוד.

חדר 'הסדנאות הקדושות'

מוגילנר פיתח בשנים האחרונות טכניקת אומנות הנקראת 'זמן נשימה אחת'. לפי טכניקה זו, לוקחים שאיפה בודדת ומתחילים לצייר בעזרת מכחולים וצבע שהוכנו מראש, עד שנגמר האוויר וזקוקים לנשימה נוספת. זמן היצירה הוא כזמן נשימה בודדת.

תמצית הפילוסופיה של יצירה זו היא "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". מה שהאדם מכין לו בפרק קצוב, הקרוי ערב שבת, הוא המטען שעמו משתמש האדם בשבת. כך גם בסוג יצירה זה, מה שהאדם מביע ביצירה של מרווח נשימה בודד, אלו כל מהלכי רוחו המתומצתים ביצירה.

ככל שפורמט הציור גדול יותר - האדם מקצר את נשימתו, וככל שהציור מוקטן יותר - האדם יכול לשרוד עם הנשימה עד לסיום היצירה. כך גם העיקרון של "תפסת מרובה לא תפסת" מתממש ב'זמן נשימה אחת'.

"אני מאמין", מסביר אמיליו, "כי בשחר האנושות היה לאדם מעט מידע והרבה זמן. כיום אנחנו בשיא המידע והטכנולוגיה, ועדיין אין לנו זמן. הדבר היקר ביותר שיש לנו הוא זמן. כל דבר ניתן לקנות בכסף, דבר חומרי שאבד - ניתן לשחזר, אך הזמן הוא חד-פעמי. הזמן הוא המדרגה לעליה רוחנית והבסיס הוא דרך התורה".

אז מה קורה כאן כיום, מהי מטרת 'עמק הטל'?

"נושא האקולוגיה משמש כיום כאמצעי בלבד", מבהירים אמיליו וליליה מוגילנר. "המטרה שלנו היא לא לחיות למען איכות חיים סביבתית. אנו חיים למען מטרה קדושה ונעלה, אך מטרת העל שהיתה לנו, של שמירה על אקולוגיה ומודעות סביבתית, הפכה לנו לדרך ולאמצעי, שכל דבר שבטבע יצר הבורא ואנו צריכים לשמור עליו".
אמיליו פותח דלת צרה בקצה הגלריה ולעינינו נגלה חדרון צר, ממוסגר במזרונים נוחים, השעונים על בלוקי בטון. לאורך החדר שולחנות צרים מכוסים בספרי קודש.
"כאן הסדנאות הקדושות שלנו", מחייכת ליליה. "את האנשים שבאים ל'עמק הטל' לחיי קהילה, אקולוגיה ואמנות, אנו מלמדים שיש מטרה, מטרת על. כאן האנשים מתחברים לאמת, נושמים אותה עמוק וחשים חיבור חזק לאמת הפנימית".

"אנחנו לא עושים סמינרים ממוסדים ומדרשיות פעילות", מבהירים הזוג מוגילנר, הפועלים בדרך ייחודית וצורה לא מוכרת לקרב אנשים לריבונו של עולם. "אך הסדנאות מהוות מנוף לקירבה אל ה', והמבקרים שנכנסים אל הבית מריחים אוויר טהור ונקי ולא רק מן הפן האקולוגי".

דלת חדר הסדנאות נסגרת בדממה. ואמיליו אומר: "חוות הטל נמצאת בסכנת הריסה. הממשלה החליטה להרוס את העמק ולהכריז על המקום בתור שטחי נדל"ן יקרים. הציבור יכול לעזור לנו למנוע את ההרס".

***
אנו מביטים על האש בקמין הדועכת לאיטה. קולות הילדים - מָיָין, עילאי ונעמה רבקה, הלומדים בבתי-ספר חרדיים - מברכים על ארוחת הערב מתערבלים בפעיית העיזים. מפעל חיים ואהבת הבורא ועולמו מקופלים בכל רגב אדמה ושיח ב'עמק הטל'.

מהיום נתכוון בתפילה "ותן טל.. לברכה".
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.