מאת: חנוך ברסלר, כפר ספרוניא

חדר קטן וצפוף, לא רבים האנשים שמילאו אותו, וככל שמעטים היו האנשים שהתכנסו בו, כך היו מעטים בהם בני משפחתו של חתן הבר מצוה, ולמרות ששם משפחתם "קנייבסקי" מוכר ומפורסם בהיכלי התורה (וככל הנראה יש גם קשר משפחתי ברמה רחוקה את משפחת ה"סטייפלער"), אבל כאן בעיירה קטנה ליד מוסקבה, השם לא אומר כמעט דבר, וכך היו הם מעטים ובעזרת קבוצה מתלמידי ישיבת "תומכי תמימים" חגגו את שמחת בר המצוה של הבן יעקב קנייבסקי!

יעקב קנייבסקי, תלמיד חביב ושקדן, נמשך בעבותות האהבה אל חדרי תורה, לא הוריו דרשו זאת ממנו, ובוודאי שלא מוריו בבית הספר הממשלתי. אך הניצוץ אותו הבעירו תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" במוסקבה ב"מחנה קיץ" אותו ערכו, ניצוץ קטן שהפך לשלהבת, ויעקב קנייבסקי הקטן כבר יודע עתה מאיזה צד מסתכלים על גמרא, ובכלל שיש מושג בעולם ששמו "גמרא", דבר שמרבית חבריו לכיתה בכלל לא יודעים על קיומו.

עתה שיעקב עלה על כסא בשמחת בר המצוה שלו, וחזר כזקן ורגיל על מאמר דא"ח מהרבי מליובאוויטש, כפי שנוהגים בני גילו בחסידות חב"ד, נראו עיניים שדמעו, דמעות של אושר.

הקרב השלישי ויכריע

קרבות עזים ניטשו בסביבות מוסקבה, הארטילריה הגרמנית-נאצית הייתה במיטבה, אלפי חיילים שהגיעו מרחוק ביקשו להכריע את ברית המועצות של אז, והיעד המרכזי הייתה עיר הבירה מוסקבה.

בקרחת יער ליד הכפר הקטן והשלו ספרוניא, כפר הנמצא במבואות עיר הבירה, הקימו חיילי גרמניה מחנה ארעי, כאן עלו מטוסי קרב וירדו, כאן הטעינו אותם בפגזים, ומכאן נשלחו להשליך את פצצות המוות על מוסקבה הגדולה.

הקרב העיקש הזה כבר הסתיים לפני שישים שנה, אך באותו מקום המשיכו קרבות מסוג שונה, הפעם היו אלו הקומוניסטים שהקימו מחנה לבני הנוער, מתוך מטרה להחדיר בלבבות הצעירים את עוצמתה של "שמש העמים".

הקרוב אותו ניהלו במקום לא היה קרב באש חיה, בלי מטוסי קרב ובלי פגזים, אלא קרב מסוג שונה, קרב על הלב, קרב על ליבותיהם של בני הנוער כדי לכבוש את ליבם ולהכשיר דור חדש של קומוניזם.

אבל גם הקרב הזה הוכרע בסופו של דבר, ברית המועצות קרסה, הקומוניזם כתנועה עממית הפכה לעת עתה לעוד פרק בספר ההיסטוריה, המחנה הגדול והמשובח בכפר ספרוניא ננטש, אבל לא לאורך זמן.

גם הפעם מתנהלים קרבות במקום, והפעם קרב מסוג שלישי, קרב של "מלחמתה של תורה", עשרות תלמידים כשלכל אחד מהם "עבר" משלו, התאספו כאן במחנה, שוכחים שיש עולם שלם מחוץ לחומות המחנה, וזוכרים רק דבר אחד - "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.

הגחלת שהייתה ללהבה

ח"י אלול תרנ"ז, בעיירה ליובאוויטש הקטנה סוערות הרוחות, התרגשות עצומה שוררת באוויר, אותו יום היה יום חג לחסידי העירייה, והחג של אותו יום, למרות שבאותו יום לא הכל חשו בכך, הרי שבמבט להיום, נראה בעליל כי היה זה יום היסטורי, יום בעל משמעות לדורות.

כן, דבר נפל בישראל, דבר נפל בליובאוויטש, הרבי רבי שלום בער זיע"א מכריז על פתיחת שערי הישיבה, "ישיבת תומכי תמימים", ישיבה שממנה תוצאות חיים עד לימנו אנו כשלמעלה מרבבת תלמידים בכל רחבי העולם ממשיכים באותה מתכונת, באותו דרך, "אשכילה בדרך תמים".

מאה ועשר שנים עברו מאותו יום, ועתה (בעת עריכת הביקור) ח"י אלול תשס"ז, עומדים אנו בשערי ישיבת "תומכי תמימים" במוסקבה, אומנם לא שערי הישיבה בליובאוויטש עצמה, שכן שם שבתו אורחות, אבל כאן במקום הכי קרוב למקור, שוב מפכה המעיין, וגם ברוסיה הקפואה ישיבת "תומכי תמימים" משליכה נוגהות אור על כל הקהילה היהודית הגדולה, מרבה ישיבה ומרבה חכמה.

בן לווייתנו המלווה אותנו בביקורנו בישיבה, ממתיק לנו סוד, ולדבריו, מאז יסד הרבי הרש"ב את הישיבה בליובאוויטש ועד היום לא נותקה השושלת, ולאו דווקא בעשרות הישיבות החב"דיות הפזורות ברחבי העולם, אלא ברוסיה עצמה. במחשכים ובדרכים לא דרכים נותרה הגחלת מישיבתו של הרבי הרש"ב, ואותה גחלת שעברה מדור לדור, כאן בישיבה החדשה הופכים אותה לאבוקה, אבוקה של אש תורנית חסידית.

אותה גחלת ישיבתית הייתה מטבע הדברים במחשכים, אך לפני עשור הישיבה במוסקבה נפתחה באופן רישמי, ע"י הגאון רבי בערל לאזאר שליט"א רבה של רוסיה, שבמצוות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זיע"א, החזיר עטרה ליושנה ופתח חזרה את שערי הישיבה.

תחילה הישיבה שכנה בבית הכנסת הישן של "מארינא רושצא" בלב מוסקבה, אך משהתרחבו גבולותיה, עברה הישיבה לבניין משל עצמה, עד כי בשנים האחרונות מתוך ראייה חינוכית הועברה הישיבה לבניין המחנה הנטוש בכפר ספרוניא שבמבואות העיר, מתוך תקווה שהריחוק משאונה של עיר ומהווייתה יטיב עם התלמידים, כפי שאכן הוכח בסופו של דבר כמהלך צודק ונכון.

האידיש'ע שטייטלע

מחנה הישיבה בספרוניא מהווה עיירה יהודית קטנה באמצע שום מקום. היה זה ערב שבת, שבת של ח"י באלול, והמארח שלנו שביקש שנראה את הישיבה במיטבה, ייעץ לנו לעשות את השבת עם תלמידי הישיבה.

בבואנו למקום, אחרי כשלש שעות נסיעה ממוסקבה, וכדי שלא תטעו לחשוב שמדובר במקום מרוחק ממוסקבה, אציין כי במוצאי שבת עשינו את אותה דרך ועם אותה מכונית בשלשת-רבעי שעה, מה שאומר שמדובר במקום קרוב, אך כאן התגלה לנו עוד פן לא חביב ממאפיינה של מוסקבה, והוא פקקי התנועה שחוסמים את העיר, התשתיות הישנות והגרועות לא עומדות בנטל, וכל הכבישים חסומים בשורות ארוכות ובלתי נגמרות של מכוניות.

כמובן שאת ה"פקקים" של מוסקבה לא ננסה לשפר מעל במת "עולם החסידות", ולכך נחזור לתחומי המחנה הישיבתי. כפי שנאמר היה זה מחנה ששימש את בני הנוער של התנועה הקומוניסטית, ולמרות השינויים שנערכו במקום בשנים האחרונות, עדיין נותרו אי אלו סימנים מה"עבר" של המקום, כמו סמל השמש של התנועה שחקוק באבנים אדומות על הבניין המרכזי, בניין המשמש כיום כבית המדרש של תלמידי הישיבה.

במחנה ישנם עוד שלשה בנינים המשמשים כפנימייה לתלמידי הישיבה. בניין נוסף משמש למגורי רבני הישיבה ומשפחותיהם. מדובר בשבע משפחות שמתגוררות במקום, רחוקים מכל העולם, ומקיימים לעצמם חיי קהילה משל עצמם, ממש כמו בעיירות הקטנות שהיו בעבר בפולין.
הדרך הקצרה והארוכה שלהם עם מוסקבה, הביאה לכך שלא ניתן לשלוח את ילדי רבני הישיבה ללמוד בת"ת של מוסקבה, שכן כדי שהילדים יגיעו בזמן צריך לצאת שלש שעות קודם... לכך בין כותלי המחנה ישנו גם "חדר" קטן שבו לומדים כט"ו ילדים, בני רבני הישיבה. גם הבנות לא קופחו, וגם להם מסגרת חינוכית ברוח דומה, ובבואנו למקום קידם את פנינו שלט מאוד מוכר -

"שלום כיתה א'"... סדנא דארעא חד הוא!

לא להתכופף

לא קלה הייתה דרכה של ישיבת "תומכי תמימים" במוסקבה להתבסס, שכן אחרי הכל למרבית התלמידים אין עבר ישיבתי, ושלא לדבר על כך שאלו לא באו מבתים של תורה. לכך בשנים הראשונות של הישיבה עדיין לא היו בה שיעורים מסודרים, כל אחד למד מה שליבו חפץ.

מי ש"הרים" את הישיבה ונתן לה את המבנה הישיבתי, הוא ראש הישיבה הרה"ג ר' מנחם מנדל גולדברג. ראש הישיבה שהביא עמו ניסיון עשיר משל עצמו בהיותו ר"מ בישיבת חב"ד במונטריאול, והביא גם ניסיון רב ועצות נאמנות מבית אבא, שכן אביו הרה"ג רבי יוסף יצחק גולדברג הוא ראש ישיבת חב"ד במגדל העמק. אגב, חותנו הוא גם אישיות תורנית-הלכתית מפורסמת - הגאון רבי יקותיאל פרקש שליט"א מחשובי רבני חב"ד בירושלים ומחברם של ספרי הלכה ופסק מפורסמים.

את ר' מנחם-מנדל הביא לישיבה, רבה של רוסיה הגר"ב לאזאר שרואה בהצלחת הישיבה את אחת ממטרותיו המרכזיות בעבודתו הרבנית, אם לא המרכזית שבהם. הרב לאזאר תר אחר ראש ישיבה צעיר ונמרץ שיוכל להרים את התלמידים ולהטמיע בהם אורחות ישיבה, ואיש כלבבו מצא בר' מנחם-מנדל גולדברג.

בשיחה שקיימתי עמו, סיפר לי ראש הישיבה כי כשהוא פרש את תוכנית עבודתו בפני הנהלת הישיבה, רובם הביעו חשש מכך, שכן הוא רצה שהישיבה במוסקבה לא תיפול ברמתה מישיבות אחרות, ושהישיבה תהיה ישיבה של ממש, וזה אומר בלי לימודי חול (הקרבה גדולה ברוסיה, ארץ שכידוע "לימודי תואר" עומדים בראש מעיינם!), שהשיעורים יהיו שיעורים, והמסגרת תהיה קבועה ומחייבת, ולא משהו אלאסטי שנמתח בפני כל אחד ואחד.

הרב גולדברג גם גרס שעל ר"מי הישיבה ומגידי השיעורים למסור את השיעורים בלשון-הקודש ולא בשפה הרוסית, וזאת מתוך מטרה שתלמידי הישיבה "יתכופפו" לר"מים, ולא הפוך שהר"מים מתכופפים לתלמידים... ואף מטרה נוספת יש בכך, שהתלמידים בסופו של דבר יוכלו להשתלב בישיבות אחרות, ולא יישאו אחריהם "כתם" לכל החיים.

החששות כאמור היו, אבל ראש הישיבה הצעיר והנמרץ לא נרתע, האתגרים רק חישלו אותו, ובעזרת חבריו לצוות עשו את הלא יאומן, והפכו את הישיבה על כל הליכותיה לתבנית ישיבתית אמיתית, מסכת לימודית אחת, שיעורים יומיים, שיעורים כללים, וכמובן איך לא, שיעורים בחסידות. על השיעורים בחסידות מופקד המשפיע של הישיבה הרה"ח ר' זושא גורליק, אברך משכמו ומעלה שיודע למצוא מסילות לליבותיהם של תלמידיו, למרות הרב גווניות שמאפיינת אותם.
אגב, סגנון הלימוד בישיבה הוא בסגנון הישיבתי המוכר, ובארון הספרים בהיכל הישיבה (מה שמוכר בחב"ד בשם "זאל") מצאנו אפילו את ספרי השיעורים של ראשי ישיבות ליטא כמו שיעורי רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ותופתעו לשמוע - גם ספרי "אילת השחר" של הגראי"ל שטיינמאן שליט"א נמצאים בהיכל הישיבה!

אחד מעיר

לא רק בחב"ד יודעים כיום על "כינוס השלוחים", כינוס המתקיים מדי שנה בשנה בניו-יורק, אליו מגיעים אלפי שולחי חב"ד מכל רחבי העולם, ומתכנסים לוועידה של כמה ימים. הכינוס הזה מוכר כיום בכל רובדי היהדות הנאמנה, והתמונה המפורסמת של אלפי השולחים מול בניין 770 מקשטת את כל העיתונים.

את ההרגשה הזו "כינוס השולחים" חשתי בכניסתי להיכל הישיבה, התלמידים קודם כל למדו היטב, ההתמדה והשקידה ניכרת על פניהם. איך אמר לי הרב בייטס מר"מי הישיבה: "התלמידים כאן שלא כמו בישיבות אחרות, לא באו לכאן כי אבא שלהם שלח אותם, והם לא נשארים כאן כי הם מתביישים לצאת, אלו תלמידים שקרעו עולמות כדי שההורים ירשו להם בכלל ללמוד בישיבה, ולכן כאן לא צריכים לדחוף את התלמידים ללמוד, כאן הם לומדים מתוך הקרבה אישית".

ומדוע כך הרגשתי כי אני עומד ב"כינוס השולחים", זאת מפני שעברתי על ערי המוצא של תלמידי הישיבה, והתברר לי כי כמעט אין כאן שני תלמידים שהגיעו מאותה עיר, המושג "אחד מעיר" הפך כאן הלכה למעשה.

אך לא רק בשל עיר המוצא, כמו מי שעומד מאחורי התלמידים, ומתברר כי מאחורי כל תלמיד עומד "שליח", ולא סתם עומד שליח, אלא יש כאן הקרבה של שליח. וכך זו מתבצע, יושב לו שליח חב"ד בודד בעיר, הוא מתחיל בפעילות, יש כאלו שמתקרבים יותר ויש פחות, יש שבאים לתפילה בשבת, ויש שבאים לשמוע שיעור, אך מכל אלו לפעמים מתגלגלת נשמה יקרה של נער המחפש יותר מקרטוב של יהדות. נער שכזה זוכה לליווי מתמיד של השליח, הוא קובע אתו שיעור מדי יום, מלמד אותו באופן פרטני תורה ודעת, ואו אז כשהתלמיד מתקדם והולך, השליח שולח אותו לכאן, לישיבת "תומכי תמימים - מוסקבה".

כך שלא רק שמאחורי כל תלמיד עומד לו שליח, אלא יש כאן הקרבה של שליח, שכן אחרי שהשליח מצליח לרומם בחור שכזה, ומטבע הדברים הבחור מתחיל להשתלב בפעילות של בית חב"ד, אך כאן עומד השליח בדילמה לא פשוטה, האם להשאיר את הבחור בעיירתו וימשיך להיות לעזר, או לשלוח אותו הרחק לישיבה, ששם יוסיף דעת בקרב בני גילו. השליחים במקרה שכזה לא מביטים על עצמם ומחפשים את טובת הנערים, וכך הנער הולך לישיבה, ומנגד השליח שוב נשאר בודד.

בביקורנו בישיבה ראינו את אותם פירות עבודה של השולחים המסורים, תלמידים שהגיעו מערים שונות ומשונות, ויש שצריכים אף לטוס במטוס מעיר מכורתם כדי להגיע לישיבה, שכן אחרי הכל רוסיה היא ארץ ענקית.

זכות השתיקה

מאחר ולא באנו לישיבה כדי ללמוד, אלא כדי לחפש את הסיפורים שמאחורי הישיבה, ואם אפשר גם כמה סיפורים אישיים על תלמידי הישיבה, ניסנו לדלות אי אלו סיפורים הירואיים מעברם של התלמידים, אך כאן נכונה לנו אכזבה לא פשוטה.

התלמידים רובם ככולם אדיבים ומאירי פנים, קיבלו אותנו בשמחה, אך עם גבול מסוים, כל אחד מוכן לספר רק על עצמו, אין אחד שמספר על חבירו, "יש תלמיד חדש, אנחנו מקבלים אותו בכבוד גדול, אבל מה שהוא לא אומר אנחנו לא שואלים, לא מהיכן באת, ולא להיכן אתה הולך". כך מתפייט בפנינו אחד התלמידים שכבר זכה ללמוד שנה אחת בארץ הקודש.

מתברר שלמרות שחומת הברזל קרסה, עדיין מפחדים האזרחים מה"אח הגדול", אף אחד לא שואל על חברו, כל אחד חי את חייו של עצמו, בלי לשאול שאלות מיותרות, בתקווה שגם אותו לא ישאלו שאלות שכאלו. רוסיה זה כאן!

אבל אם תרצו סיפור של מסירות נפש, קחו את סיפורו של אלי, בחור שמשפחתו מתגוררת בעיירה קטנה בסביבות ריגה. אלי השאיר אחריו את אמו האלמנה, והוא בא לכאן לישיבה ללמוד. ב"בין הזמנים" הוא שב לעיירת הולדתו, אך שם אין בית כנסת בימות החול, ומדי בוקר הוא נוסע שעה ברכבת כדי להתפלל שחרית במניין בבית הכנסת שבריגה.

זהו סיפור קטן של בחור ביישן וחייכן, שבקושי הצלחנו לחלץ מפיו את סיפורו האישי, כדוגמא המלמדת על הכלל. תלמיד תלמיד וסיפורו, ואם אמרו שנפש אחת מישראל היא "עולם מלא", כל תלמיד כאן הוא יותר מכך, סיפור חיים מהלך.

ויש את סיפורו של ר' לוי-יצחק תלמיד הישיבה בעבר וכיום ר"מ בישיבה, מי שכמעט הפך רח"ל לכומר, אחר שבני משפחתו רשמו אותו לקורס של פרחי כמורה. ברגע האחרון, בעקבות ביקור במחנה קיץ של הישיבה, הבין את הצעד האל-חזור בהצטרפותו חלילה לעם זר, עזב את הקורס ועשה פרסה של 180 מעלות והלך לישיבה, כאן הצליח מעל למשוער וכיום מופקד על הצלחתם של צעירי התלמידים.

ארבע אמות

מוצאי שבת, השבת עברה עלינו בהתרוממות הרוח, אווירת השבת בין כותלי הישיבה היא מרוממת ביותר, התלמידים מקדישים כל רגע פנוי ללימוד, התפילות נערכות בחדווה רבה, והסעודות ברוב שירה וזמרה.

צללים אחרונים של מוצאי שבת נטו, וברגשות של "וי אבדה נפש", אנחנו אורזים את המזוודות לקראת חזרתנו אל העיר הגדולה, כשמאחורינו אנו משאירים את תלמידי הישיבה הספונים להם בתוך ארבע אמות של הלכה כפשוטו וכמשמעו.

יערות העד שעוטפות את קרית הישיבה שורקים קלות, הרוח הקרירה מכה בנו לכל אורך הדרך, אך המחשבה על החיים התורניים-חסידים המתנהלים להם אי שם בין מבואות מוסקבה הדורסנית, מחדדים בקרבנו יותר ויותר את ההכרה, כי רק כוחו של אותו זקן, כ"ק אדמו"ר הרש"ב זיע"א מייסד הישיבה, הביא לכך שלמרות כל הרוחות הרעות והזרות שמנשבות כאן באזור, רוח התורה והחסידות לא נשברה, ועדיין ברוסיה, במוסקבה, ישנם צעירים העוזבים אחריהם עולם ומלואו ודבקים בלימוד התורה, ומתדפקים בשערי ישיבה.

כי נצח ישראל לא ישקר!

הברית שכרת האדמו"ר הרש"ב עם תלמידי התמימים לדורותיהם

מיסדה של ישיבת "תומכי תמימים", ונשיאה האדמו"ר הרש"ב זיע"א סיפר (ספר השיחות תש"א):

"במשך שנים הייתי מודאג ומלא צער ממעמדם ומצבם הרוחני היבש של החסידים. ליבי שתת דם. ובכל פעם שביקרתי ב"אהלי הקודש" של הוד כ"ק אבותיי רבותיי הקדושים, שפכתי את לבי הממורמר על מעמד ומצב החסידים והחסידות.

בקיץ תרנ"ו ביקרתי את "אהלי הקודש" של מורנו הבעל שם טוב, מורנו הרב המגיד ממעזריטש, רבנו הזקן, הרבי האמצעי, ובשובי לליובאוויטש, הייתי ב"אהלי הקודש" של סבי - הוד כ"ק הרבי ה"צמח צדק" - ושל אבי - הוד כ"ק הרבי מהר"ש.

ובברכתם הקדושה התחלתי לסדר ישיבה, לגדל בחורים חסידיים בעלי מדות ומסורים לדרכי החסידות במסירות נפש. הייתי בטוח בברכתם של רבותינו הקודשים האמורים, שהישיבה תצליח ואור התורה והעבודה יאיר בישראל בכלל ובחסידים בפרט.

בח"י אלול תרנ"ז, היתה הזריחה של שמש ישיבת "תומכי תמימים" בעיר אבותינו רבותינו הקודשים - ליובאוויטש.

בהתוועדות שמחת תורה תרס"א, עם מלאת שלש שנים ליסוד "תומכי תמימים" בליובאוויטש, התוועד אדמו"ר הרש"ב עם התמימים על תפקידם ומטרתם, התוועדות שחרטה את רישומה על השומעים:

"מובטח לי", אמר אדמו"ר הרש"ב - "וידוע ההבדל בין 'בטוח' ל'מובטח' - שתלמידי "תומכי תמימים", באשר יהיו, ובארבע פינות העולם יפוצו - יגשימו בפועל ובמסירות נפש את הכוונה העליונה של "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".

ופנה אל בנו - אדמו"ר הריי"צ: "מנהל פועל - העמד את צבא "תומכי תמימים", ברצוני לשתות אתם 'לחיים' לרגל כריתת הברית של עבודה".

כשהעמיד אדמו"ר הריי"צ את התמימים, ובראשם את המשפיעים והמשגיחים, עמד האדמו"ר הרש"ב מלא קומתו, ואמר:

"תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" הלומדים כיום בכל המערכות, ואלה שילמדו בה במשך הזמן והזמנים, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה - הנני כורת אתכם היום ברית, ברית השתתפות לעבודה במסירות נפש לתורה ויראת שמים ועבודה שבלב, בלי ויתורים ובלי פשרות, יקוב הדין את ההר, יקוב הדין של הצמצום הראשון את ההר של מפיצי חברת ההשכלה.

"הקב"ה בורא רפואה למכה", הקב"ה הקדים הרפואה של התייסדות "תומכי תמימים" למכת המלמדים של חברת מפיצי ההשכלה והכפירה בתורה ומצוות שהם מפיצים, אשר תלמידי ה'תמימים', עתידים לתקן".

(אוצר סיפורי חב"ד)