רבקה ערנטרוי

ברגעים של התרוממותה של נפש, כשמנהיג החבורה מייחל להנחות אותה במעלה הדרך, כמו בעידן של התוועדות ושיח-רעים מלבב, שומא עליו לשער מראש, לאמוד ולשקול במידות החכמה והבינה שלו (ים) את ערכן של התוצאות הסופיות (ים-סוף) אליהן הוא מוביל את החבריא...

החסיד הוא של תנועה ספונטנית, של דרך הבאה ממילא ומאליה ושל הרחבת הנפש והשתפכותה ללא מעצורים? הדוגל הוא בהתפשטותה של נפש, שאינה יודעת כניעה ומעודד בה את קו הפילוש והפתיחות באין כל גבולות ומעכבים?

לאילו מאוויים נשמתיים הוא עומד להנהיג את חסידיו? אילו תענוגי נפש עומדים ברום עולמו? הכיצד הוא עומד להצית את רחשי התעוררות אלו בנשמתם?

הם מייחלים להשתחרר ממצרים, הם כבר גמאו מלוא החופן של תענוגי השעה, אך משום מה, תחת תחושת הקלילות והשחרור שהם שוחרים ואמרו להגיע אליה בתפנוקים אלו, הם חשים עתה בכובד מכריע ובאטימות מה.. אווירה מעופשת נסוכה עליהם, והם מצפים בערגה לפדות.

עתה הם גומאים מלוא הכוסית משקה ודעתם משתכרת עליהם... הוא מבקש להצית בהם שמחה ורגשות של טוב לבב שאינם תלותיים כלל... עד שיחושו את בחינת התענוג העלאי שהוא אינו מורכב מכל שכל וטעם, ושאינו קשור במעשה שהוא, אך הוא משוחרר...

הוא סוחף אותם למערבולת של התפעלות והיא מתפשטת לה לתענוג מפולש... בפתיחה של לב.. ופתע הם מפזזים להם ומכרכרים והוא מאזין לשאון של רחשי הוללות וליצנות, שחוק וקלות ראש... וזחות של לב... (גאווה) הוא מנסה לעצור בעדם, ואולם, אל תוכיח לץ... עתה הוא הופך לשחוק בעיניהם!

"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא..." (בשלח י"ג, י"ז) קרוב הוא לאן?

הדרך המובילה לארץ ישראל והעוברת דרך ארץ פלישתים קרובה היא למצרים, והמעבר "המפולש", עשוי להשיב את העם למיצריהם...

מהמיצר לשמחה

היציאה מהמיצר אל שמחה מיידית (ללא גשר של אמצעי השכל, הרגש ודרכי עבודה) מובילה לאווירה של הוללות שאינה יודעת מעצורים וגבולות ואל רוח של שכרון ותנועה של ליצנות. זוהי תנועה מפולשת ופתוחה, שאינה נאחזת בכלים.

אין כאן עיקר של מעשה שהתענוג המפולש נאחז בו, ואין כאן חכמה הקושרת אליה תענוג זה, אך הוא משתחרר, ואין הלב והמוח עוצרים בו והוא מסתעף לשגעון ולהשתוללות פראית שלתנועותיה המשונות אין כל רסן, ושום מוסר ותוכחה אינם יכולים לה... זוהי נפילה למצרים ושבי במידות השליליות מבלי יכולת לטהר אותן ולבררן.

"כי אמר אלוקים, פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה.." (שם)

החוש העדין והרגיש לוחש לנו, כי כל מי שקרב לעבודת ה', כל עוד לא נקשר לבבו ונפשו אל הקודש מתוך האמת של נקודת פנימיות הלבב... מגיע לשחוק הגם אם דומה שהאווירה נסוכה בהתפעלות של עונג אלוקי ובשמחה וחדוות הלב מתוך פתיחות הלב כשהרוח אינה קשורה בשום כלי, והיא אינה תלותית ומוגבלת ואינה יודעת כל מעצורים... אזי, "דלא פסיק חוכא מפומא." (לא פוסק חיוך מפיו) וזאת, משום שאין כל אמת בהתקשרות אהבה זו בתענוגים, ולכן היא פוסקת מיד ואין בה כל ממשות, ונותרים בה אך השחוק, קלות הראש ותנועות ההוללות שבקליפה.

ואפילו תענוג הנמשך מדברי תורת הנגלה ותורת הנסתר, עשוי להביא את בעליו למצב שדעתו תזוח עליו... (להתגאות) וגם אז לא יהיה לתענוג זה קיום.

רק שמחת ה' הקשורה לפועל מעשי וממשי בעבודת ה', תשרוד ותחזיק איתן ובלעדי עבודת המצוות, תהפך השמחה בה' לתנועה של הוללול וליצנות...

ובמצב של היתקלות במלחמת היצר, כשהמגמה היא לבער את קליפת הנוגה הנמשכת מז' הקליפות הרעות, לא יוכל היהודי אז לעמוד עם יריבים אלו בקשרי המלחמה, בשל היותו נופל קרבן למחדלי ההוללות והליצנות, ודרך זו קרובה היא מאוד להפילו לעומק קליפת מצרים...

בעוד קליפת פלישתים מסמלת צחוק וקלות ראש של תענוג מפולש המנגדים לשמחה ותענוג בה', הרי קליפת מצרים מסמלת את כח מנגד לרצון באלוקות.
משמעות ההבדל העקרוני בין השתיים הוא כהבדל שבין רצון ותענוג.

התענוג הוא פנימי, והוא העיקר בעוד הרצון הוא חיצוני והוא מיועד להשיג את התענוג. האדם רוצה במקורות המסבים לו תענוג.

רצונו של ה' הן המצוות,בתוכם שוכן התענוג שלהן. לכל תענוג, רצון משלו. בכל מצווה שוכן התענוג הספיציפי שלה. המאווים להעפיל אל תענוג ה' מבלי ליצור את כלי הרצון, הן המצוות, מוביל לתענוג שבקליפה (פלישתים) בתדמית של צחוק והוללות ואלו מובילים לרצון שבקליפה, (מצרים) לתנועה המנגדת לקיום רצון ה'.

הדרך המובילה לים-סוף

הדרך המובילה ממצרים לא"י מסובבת דרך המדבר ומגיעה לים סוף. המדבר מסמל רעיון של הדברה ושליטה. זהו מצב של שעבוד גלויות תחת עול הגויים ותחת מדיניותם החומרנית.

הניצוץ היהודי חש מתרקב ונפסד בעלטה הזו, ממש כמו שגרעין מתרקב ונפסד, כשהוא קבור באדמה. העפר המכסה עליו דומה למעטה החומריות המטביעה נצוץ אלוקי זה. ודווקא מתוך הרקבון הזה של הגרעין, צצים ועולים חיים חדשים, רעננים, זורחים פורחים ומשגשגים.

פתע חש הנצוץ ערגה וגעגועים, שמעודו הוא לא הרגיש. זהו יתרון האור מן החושך! האור מסמל את הערכה שיש ליהודי מהאור האלוקי, ובשל החושך, בהיותו שוכן בגורמים של חומר, מתעוררים הכיסופים לה' והערגה. זוהי הצמיחה של היהודי!

דווקא מן המעמקים, עולה הזריחה. ממש כמו שכור היתוך מלטש, מצרף ומזכך, כך מטהרת הגלות את נשמות היהודים. השפלתו של ה' את הנצוץ האלוקי למטה, בעמקן של כל הדרגות, מיועדת להביא את ראשיתה של עבודת העם מן היסוד... מן הקרקע.

דווקא משם ניתן יהיה להינשא למצב של שמחה אמיתית וטוב לבב בפנימיות התענוג והרצון העליון. זוהי שמחה נצחית שיהיה לה קיום משום שהיא נאחזת באמצעי העבודה האלוקית, כשרגשות אהבת ה' ויראתו מניעים אותה ומפיחים בה רוח חיים.

ים - סמל לחוכמה

"ויהי בשלח פרעה" – הגלות בשעבוד מצרים תחת ממשלת פרעה, מסמלת את העורף דקליפה, את הרצון (שמקומו בעורף, כמו, עם קשה עורף) המנגד לאלוקים, היא בחינת נטיעת גרעין באדמה, ורק אחרי התרקבותו והפסדו, הוא יצמיח עץ משלח פארות וענפים נותני פרי, כי רק ע"י התבטלות הגרעין והתרקבותו בעפר האדמה, הוא עשוי יהיה להיכלל בכח הצמיחה שבארץ ורק אז יצליח לשגשג ולפרוח.

התבטלות הניצוץ בחומריות הגוף, תחת ממשלת העכו"ם מעוררת בו מאווים וגעגועים עזים לה'. זהו שגשוגו, ואולם, ההסיבה במדבר היא עליה בהדרגה בדרך שהיא ארוכה, אומנם, בראשיתה, אך קצרה היא בסופה, ויש לה קיום ותכלית, בעוד הדרך העוברת את ארץ פלישים היא קצרה, אומנם, בראשיתה אך היא, למעשה, ארוכה ואינה מובילה לים סוף...

ים הוא סמל לחכמה ו"סוף" מסמל את הדרגות הסופיות והעמוקות ביותר בבחינת החכמה. מסקנותיו של האומד את הדרך, השיקולים עליה וההשערות הכרוכות בה, מובילים לתנועה של קבלת עול מלכות שמים וקיום המצוות.

ומשם מובילה הדרך לארץ כנען. פה הכניעה (כנען) לאלוקים היא עלאית יותר מאשר תחושה של תענוג אלוקי אין סוף (מפולש) בסמל של פלישתים.

זוהי הדרך המסתעפת, בה יברור לו המשפיע להוליך את תלמידיו.

(עפ"י 'תורה-אור' פרשת בשלח ו'תורת-חיים' לאדמו"ר האמצעי לפרשת בשלח)