הרב יעקב הלוי הורוביץ

ידועה שיטתם ודרכם בקודש של רבותינו הק' (ומה שנוגע אלינו במיוחד, הנהגת הרבי נשיא דורנו), שמעטו מאד, ואפשר גם לומר שבדרך כלל נמנעו מלהתערב בענייני ההנהגה של הזולת, וידוע מנהגם שלא התערבו אפילו במה שנעשה בבית הכנסת שלהם ואפילו אם נעשו שם דברים שלא לפי רוחם ובנוכחותם, (אלא אם כן נשאלו על כך בפירוש, וגם אז הרבה פעמים היו מפנים את השואל לרבנים ולא עונים בעצמם).

ויש להביא כמה דוגמאות לזה ממשנתו של הרבי:

במענה לפלוני שהתעניין אצל הרבי אודות מנהגים מסויימים וכתב איך שנהגו בזה בליובאוויטש - ענה הרבי , וז"ל:
במ"ש איך שנהגו בזה בליובאוויטש, שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיו כמה מנהגים בבית המדרש שאינם מתאימים, אלא שכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) לא הי' מתערב בזה.

אמירת "אקדמות" בחג השבועות

שוב הי' מעשה, ובאחת ההזדמנויות (ביום א' דחג השבועות ה'תשי"ג, בעת סעודת יו"ט בבית כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) שאל פלוני את הרבי, מדוע לא נהוגה אמירת "אקדמות" אצל אנ"ש חסידי חב"ד, וכן גם בליובאוויטש לא היתה נהוגה אמירתם, וענה הרבי :

שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שאינו יודע הטעם לכך שבליובאוויטש לא אמרו "אקדמות", ויתכן שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע רצה שיאמרו "אקדמות", אלא שבכלל לא הי' מתערב בעניני הגבאות של בית הכנסת. וכמו כן ישנם כמה מנהגים שהחזן ר' יצחק גרשון הנהיגם מדעתו.

ויש להעיר ולהוסיף על זה, שאכן הרבי עצמו נהג לומר – לעצמו – "אקדמות", וכן נהג אביו כ"ק הרה"ג והרה"ח כו' המקובל מהור"ר לוי יצחק ז"ל .

סליחות בתענית צבור

עדות מעניינת על המנעות מהתערבות במנהגי בית הכנסת מצד כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מצוי' בספר 'רשימות דברים' (חיטריק) ח"ב ע' צח, וז"ל (בתקוני לשון קלים):

פעם בא [המשפיע החסיד מהור"ר שלמה זלמן האוולין] לנאות דשא זאאלשיע, להסתופף בצלא דמהימנותא, כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שבאותו קיץ הי' שם. בימים ששהה שם [הרש"ז הנ"ל], חל תענית צבור דשבעה עשר בתמוז ונתכבד המשפיע הרש"ז להיות ש"ץ.

אחרי נפילת אפים, התחיל רש"ז לומר סליחות דשבעה עשר בתמוז, כ"ק [אדמו"ר מהורש"ב] פנה אליו בתמיה (כאומר: מה מקום לאמירת סליחות). פסק רש"ז מלומר סליחות, והתחיל לומר אבינו מלכנו [שאומרים בתענית צבור]. ושוב פנה [אליו] כ"ק אדמו"ר בתמיה (כאומר: מה מקום לומר אבינו מלכנו), ופסק הרש"ז לומר גם אבינו מלכנו.

אחרי התפלה קרב הרש"ז לכ"ק ושאל, מה טעם רמז שלא לומר לא סליחות ולא אבינו מלכנו, הלא בליובאוויטש אומרים סליחות ואבינו מלכנו. ויאמר אדמו"ר: ידוע לי מעדות נאמנה שבמנין כ"ק אדה"ז לא אמרו בתענית צבור לא סליחות ולא אבינו מלכנו הארוך . וממנין ליובאוויטש אין ראי', לפי ששם כל אחד נוהג כמו שלבו חפץ (היינו לפי דעתו, או כמו שנהגו בעירו).

תדע, המשיך כ"ק, שהרי בליובאוויטש אומרים תחנון במנחה של ערב יו"ד כסלו, ואני יודע [ב]ברור, שאין צריך לומר תחנון במנחה שלפני יו"ד כסלו, ומאז הפסיקו בליובאוויטש לומר תחנון בט' כסלו במנחה.

ומה שמעניין עוד יותר בזה הוא, שמשמע מסיפורי זקני החסידים שכדבר הזה ממש ארע גם אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ואולי גם אצל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, בעניין אמירת סליחות בתענית ציבור. כמסופר ב'רשימות הרב"ש', להרה"ג הרה"ח ברוך שניאור שניאורסון, זקנו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, (קה"ת, ברוקלין נ.י. ה'תשס"א) ע' פה, שרשם מהני מילי מעלייתא שזכה לשמוע מפי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בשהותו במחיצתו בעשרה בטבת שנת ה'תרע"ה, וז"ל:

שאלתי ממנו, אם כ"ק אביו [מהר"ש] נ"ע זיע"א הי' אומר סליחות, אמר לי בזה הלשון, עט! ניין [אה! לא], ובהמנין הי' זה תלוי אן בערע נחום (היינו ר' נחום ה'חוזר' של אדמו"ר הצ"צ נ"ע זיע"א) – בלשון שחוק.

היינו שהרב"ש שאל את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב איך הי' מנהגו של כ"ק אביו מהר"ש בעניין אמירת סליחות בתענית ציבור, והשיב שלא הי' נוהג לומר. והוסיף כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שמה שבהמנין, היינו בבית המדרש של הרבי בליובאוויטש, אמרו, הרי זה הי' תלוי ונקבע כן (לא ע"י הרבי, אלא) ע"י ר' נחום החוזר של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, היינו ע"י דמות ידועה וחשובה בחצר הרבי, שהוא הנהיג כן מדעת עצמו ולא קיבל אישור לכך מאת הרבי ולא הי' זה על דעתו כלל.

וראה בהערות המו"ל על רשימות הרב"ש שם שהרה"ח ר' נחום הנ"ל שבק חיים בשנת תרכ"ט, היינו שבמשך רוב ימי נשיאותו של כ"ק אדמו"ר מהר"ש הוא לא הי' בין החיים, ובכ"ז קבע כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שכל המנהג של אמירת סליחות בתענית ציבור (בזמן נשיאות כ"ק אדמו"ר מהר"ש?) תלוי בו. ומעתה נראה עפ"ז לומר, שעל אחת כמה וכמה בימי נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ שהוא הי' ה"חוזר" של תורת הרבי וכנראה אחת הדמויות הבולטות בבית המדרש של הרבי, קרוב לומר שאז היתה לו יותר השפעה ומסתבר שגם אז נהגו כן על פיו (הרי לא מסתבר שבימי נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ – שר' נחום שימש כחוזר אצלו במשך עשרות שנים - הוא שמר על שתיקה ולא התערב, ופתאום בזמן נשיאות כ"ק אדמו"ר מהר"ש החל להנהיג מנהגים...) .

ויתירה מזו, בקונטרס 'דברי ימי החוזרים' (מרשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – קה"ת, ברוקלין נ.י. תשס"ו) ע' יז הובא, שהרה"ח ר' נחום הנ"ל נלב"ע במגפת החלי-רע בשנת תרי"ח , היינו בזמן נשיאות כ"ק אדמו"ר הצמח צדק. ולפ"ז בזמן נשיאות כ"ק אדמו"ר מהר"ש הוא כבר לא הי' בין החיים, ובודאי אם הוא הנהיג איזה מנהג הי' זה אך ורק בזמן נשיאות כ"ק אדמו"ר הצ"צ. נמצא, איפוא, שגם רבותינו שלפני כ"ק אדמו"ר מהורש"ב הלא הם כ"ק אדמו"ר מהר"ש, וכנראה גם הצ"צ, לא התערבו בהנעשה בבית המדרש שלהם, ולמרות שהם בעצמם לא אמרו סליחות, לא הי' אכפת להם שבבית המדרש שלהם נוהגים אחרת.

אי-התערבות - כשיטה

ובהזדמנות אחרת (בדברו אודות חשיבות ענידת ה"כתר" לספרי התורה גם בזמן הריקודים בשמחת-תורה והעדר שביעות רצונו ממה שיש נוהגים בזה אחרת) מסר הרבי מודעה, כנראה גם בנוגע לעתיד, ופרסם את שיטתו – של רבותינו ושלו עצמו - בזה ברבים, וכה היו דבריו:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אודות מנהג מסוים שנהגו בביהכנ"ס בליובאוויטש – מנהג שאביו (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע) לא הי' מרוצה ממנו, ואעפ"כ לא רצה להתערב בזה (מאיזה סיבה שתהי'), באמרו שהאחריות אודות מנהגי ביהכנ"ס אינה חלה עליו אלא על גבאי ביהכנ"ס!

(ומזה הסיק הרבי: ומזה מובן גם בנוגע לעניינים נוספים – שמזה שאין מעירים על הדבר אין להוכיח שזוהי הנהגה נכונה וכו'. (מהלשון "שאין מעירים" (בלשון הוה) נראה לכאורה שהכוונה גם בנוגע לעצמו, וגם בנוגע לעתיד).

[ורעיון זה של אי התערבות רבותינו במה שנעשה אפילו בבית הכנסת שלהם ובעת ההתוועדות שלהם, חזר והופיע עוד כמה וכמה פעמים במשנתו של הרבי. ראה בזה - שיחת יו"ד שבט ה'תשכ"ג אות ט (שיחות קודש ה'תשכ"ג ס"ע 189). שיחת ש"פ מטו"מ ה'תש"מ אות מו ואילך (שיחות קדש ה'תש"מ ח"ג ס"ע 653). המלך במסיבו ח"א ע' קטז. ח"ב ע' רנז. בצל החכמה ע' 117. ועוד].

ויש להבהיר ולהדגיש דבר הפשוט, כי המדובר על העדר ההתערבות של רבותינו הוא בודאי בעניינים שאינם מעיקר הדין - כגון בענייני מנהגים, הידור מצוה וכיו"ב, כשיש מקום לב' הצדדים ואין הכרח לנהוג דוקא באופן מסויים, כהלשון המובאת במקורות דלעיל "להתערב בענייני גבאות של ביהכנ"ס", או כהלשון המובאת בחלק מהמקורות "שלא התערב[ו] בעניני הבעה"ב'שקייט של ביהכנ"ס" (וכהדוגמאות המובאות בהן) - אבל בודאי אין המדובר בענייני איסור ממש שבהם יש מצות עשה מהתורה דהוכח תוכיח וחיוב ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, ופשיטא שרבותינו קיימו מצוות תוכחה ע"פ כל גדרי' ההלכתיים (כולל ההלכה, שיש דברים שבהם מצוה לומר ובדברים אחרים ופעמים אחרות כשם שמצוה לומר כך וכו' וכיו"ב) .

הימנעות ממתן עצה

והנה מה שדובר עד כאן זהו שרבותינו לא התערבו בענייני גבאות ובמנהגי בית הכנסת. ועוד מצינו במשנתו של הרבי, באגרותיו ובשיחותיו, שחזר כמה פעמים על פתגם אדמו"ר הזקן - ששמעו מחותנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובפשטות כל רבותינו הק' נהגו כן על פיו - "מיט אן עצה שלאגט מען זיך ניט אן", היינו: עצה - אין ממהרים לתת. ואכן בדרך כלל הוא נמנע מהתערבות וממתן עצה בענייני ההנהגה של הזולת, אלא אם כן הוא נשאל על כך בפירוש ונתבקש לתת עצה.

ולכאורה נראה שיש הבדל בין שני העניינים: אי התערבות במנהגים והמנעות ממתן עצה. שבאי התערבות במנהגים הכוונה בעיקר לאי התערבות במנהגי בית הכנסת, והטעם לזה הוא, כנראה, מכיון שבאמת ע"פ תורה אין צורך להתערב בעניינים כגון אלו כשאפשר להסכים ולקיים (בדוחק עכ"פ) את ההנהגה שנוהגים. והחידוש בזה הוא, שאף שלכאורה רבותינו הם בעלי בית בבית הכנסת שלהם, ועוד שהצבור (אנ"ש) יקבלו ברצון ובשמחה את דעתם, בכל זאת הם לא רצו לנהוג כבעלים ולהשליט את דעתם ומרותם על הציבור.

ואילו בהימנעות ממתן עצה, הכוונה בעיקר לדברים גדולים וחשובים שיש להם משמעות והשפעה ניכרת על חיי הזולת

- ונראה לבאר ולהאיר הכוונה בזה (דברים גדולים), שהיא לשלול עניינים קטנים יותר, לדוגמא הוצאה לאור של חומר בדפוס בעניינים הקשורים לחיזוק והפצת היהדות, כולל הדפסת חדושי תורה של בחורי ישיבות ואברכי כוללים וכיו"ב - דברים שאין בהם קושי מיוחד לבצעם ואין להם משמעות ניכרת והשפעה מרכזית על חיי הזולת, שבהם כמדומה הי' רגיל הרבי להתערב, עודד ודירבן וגילה דעתו הק' בהם גם מבלי שנשאל. ומה שהוזכרה הימנעות ממתן עצה, הכוונה בעיקר לדברים גדולים וחשובים שיש להם משמעות והשפעה (ניכרת) על חיי הזולת , ומזה (בעיקר) התרחקו רבותינו. -

והעומק והחידוש שבזה הוא, כי יש סברא לומר שמכיון שעניינם המיוחד של רבותינו נשיאינו הריהו שהם נשיאים ומנהיגי הדור, הי', איפוא, לכאורה מקום לומר, שמתאים והולם אותם מאד העניין של הנהגה והכוונה, להתערב ולהשפיע מה שיותר על הנהגת בנ"י שבדורם. ובכל זאת נקטו רבותינו – החל מאדמו"ר הזקן - הלכה למעשה, שבד"כ אין להתערב ולומר דעה בעניינים כאלה עד שהזולת שואל ומבקש עצה.

ויש להוסיף ביאור בזה והוא, שכמדומה כל החידוש שבפתגם שייך בעיקר לרבותינו, כמו שהתבטא הרבי באחת ההזדמנויות : כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי עניין זה בשם אדמו"ר הזקן ולכן אני רגיל לא להתערב . ומזה שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הוצרך לספר זאת במיוחד לרבי ובשם אדמו"ר הזקן, נראה שיש בזה חידוש הנוגע לרבי. אבל, אדם פשוט מן השורה, פשיטא שאין לו לתת עצה להזולת כשלא נשאל, שהרי אם אדם לא שואל ולא מבקש עצה כנראה אינו מעוניין בה, ובד"כ גם לא יקבל את העצה ולא ינהג לפי' (בפרט בדברים גדולים ומרכזיים בחיים שבהם המדובר כאן).

משא"כ רבותינו שהם מנהיגי הדור עיני העדה, ועצתם חשובה בעיני אנשי הדור, אפשר שיקבלו עצתם במובן מסויים, גם אם הם לא נשאלו על כך. ויתר על כן, אפשר שיש עניין בעצם דיבורם או כתיבתם את העצה (גם אם הנוגעים בדבר לא ימהרו לציית לה), שכשהם מורידים לעולם (הדיבור או הכתיבה) את דעתם והשקפתם בעניינים העומדים על הפרק, זה עצמו כבר מהוה פתיחת צינור ופועל פעולה בכוון של המשכת העניין בעולם . ובכל זאת, שיטת רבותינו להימנע מזה.

אמנם יש להעיר בזה הערה חשובה והיא, שלמרות האמור שרבותינו והרבי נשיא דורנו לא מהרו לתת עצה כשלא נשאלו, גם בזה היו כו"כ יוצאים מן הכלל . ונפלא הדבר, שכל אימת שנזכר בדברי רבינו פתגם אדמו"ר הזקן שבעצם יש להימנע ממתן עצה - בכל פעם (מהפעמים שנמצאו ע"י כותב השורות לע"ע) היה זה כרקע להתנצלות, מדוע במקרה מיוחד זה עליו לצאת מגדרו ובכל זאת לתת עצה, (אבל כשקיים את פתגם אדמו"ר הזקן ולא התערב, עשה זאת בצניעות האופייניות לו ולא רמז על כך אפילו במלה).

נסיעה לרבי

ונראה שאדמו"ר הזקן, בעל הפתגם, הי' נאה דורש ונאה מקיים, והנהגה מעין זו מצינו כבר אצל אדמו"ר הזקן עצמו. ראה על כך במכתבו של ר' אהרן הלוי מסטראשעלא , מגדולי תלמידיו של אדמו"ר הזקן, שמסר את מענה אדה"ז לחסיד אחד, שהי' משך זמן אצל אדה"ז, ואח"כ נסע ללמוד דרך ה' אצל אחד האדמו"רים הצדיקים בני דורו (מתלמידי הבעש"ט או המגיד ממעזריטש), ולאחר מכן רצה לחזור ולהסתופף בצלו של אדה"ז וחשש מקפידתו. וכתב לו הר"א - בשם אדה"ז - שאין לו ממה לחשוש, וז"ל:

ידוע לכל דרכו בקדש לא להקפיד על הנוסע לזולתו, וגם לא להשתדל שיסעו אליו דוקא, כידוע הנהגתו בקדש . . ימין מקרבת את אשר קרבת אלקים יחפץ, להורות להם הדרך ילכו בה ודרך ישרה שיבור לו, עפ"י תורה אור ודרך חיים הם למוצאיהם כל חד וחד לפום שיעורא דילי' ולפום שכלו ודרכו ושרשו, כמבואר בהקדמת לקוטי אמרים [=תניא] . . אשר לכאו"א מישראל יש לו דרך פרטית לא ראי זה וכו' וע"ז נאמר איש אשר רוח בו שיכול להלוך נגד רוחו של כאו"א.

הגם שלעיקר (ה)דינא קסבר שלא רבים יחכמון בהנהגה הנ"ל, ליתן עצות בנפשו של כאו"א השייך לו, ולפעמים יתחלפו אורחותיו וכו' . . אעפ"כ מחמת טעם זה לא נחית לדקדוקא, כשארי הגדולים אשר בארץ מטעמם ונימוקם מהתקשרות וכדומה לזה, אין זה דרך אתו ח"ו ורחוק מדרכו...

מדברי אדה"ז אלו נמצינו למדים ב' עניינים של חידוש:

(א) שהוא עצמו "לא נחית לדקדוקא" בעניינים כאלו. ואפילו שידע – כנראה ביודעיו ומכיריו - "שלא רבים יחכמון בהנהגה (שצריכה להיות), ליתן עצות בנפשו של כאו"א השייך לו, ו(העדר הנהגה זו גורם ש)לפעמים יתחלפו אורחותיו (של השואל בעבודת ה', היינו שלפעמים מורים לו אופן עבודה שאינו מתאים לו)", מ"מ הוא לא התערב בזה.

וע"פ מה שנתבאר לעיל י"ל שהטעם לזה הוא, כי נסיעה לצדיק עניינה הריהו בחירת רב לעצמו והתקשרות נפשית אליו, ובודאי הוא דבר גדול וחשוב שיש לו משמעות והשפעה ניכרת על חיי האדם, ובדברים מעין אלה לא רצה אדמו"ר הזקן להתערב, ("מיט אן עצה שלאגט מען זיך ניט אן").

ועוד, ההדרכה בעבודת ה' ואופני העבודה שחסידים שואלים אצל רבותיהם הריהם עניינים רוחניים הנוגעים לעבודת ה' הפנימית. ואף כי אמנם נכון יותר (ואולי אפילו חשוב מאד), לנהוג באופן אחר המתאים יותר, מ"מ פשוט שאין זה בגדר איסור והיפך התורה לנהוג כפי שנוהגים. ולכן, לא רק שלא הקפיד על הנוסע לצדיקים אחרים, אלא גם לא עשה שום השתדלות (מלכתחילה, לא רק שלילת קפידא) שיסעו אליו דוקא.
(ב) משא"כ שארי הגדולים אשר בארץ, הנהגתם היתה באופן אחר (מהטעם המבואר במכתב. ואכמ"ל) .

עכ"פ, כדי לחזור לענייננו, יהא ביאור הענין (בשלילת התערבותו של אדה"ז בעניין נסיעה לצדיקים) והגדרתו אשר יהי', כללו של דבר הוא: רבותינו נמנעו בדרך כלל מהתערבות והבעת דעה, וכאמור - לא רק ממתן עצה בעניינים חשובים ומכריעים הנוגעים לחיי הזולת, אלא - גם בעניין של מנהג או הנהגה פרטית שנראית להם אינה ראוי' ואפילו כשהיא נעשית בביהכ"נ שלהם.

והלכת בדרכיו

וי"ל, שהמקור הראשון שממנו אפשר ללמוד הנהגה זו של המנעות מהבעת דעה לזולת הוא הקב"ה בעצמו. כמובא בפרש"י על התורה (ויצא כח, יז) בנוגע להנהגתו של הקב"ה עם יעקב אבינו בדרכו לחרן, שהוא עבר במקום המקדש ולא התפלל שם ומן השמים לא עכבוהו שיתפלל שם [וגם לא הזכרוהו ולא עוררו אותו לזה], עד שהגיע לחרן ושם נתעורר מעצמו לזה וחזר כדי להתפלל שם. וז"ל רש"י (שם):

וא"ת וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם [=הקב"ה] - איהו לא יהיב לבי' להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו?! איהו עד חרן אזל . . כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו - יהב דעתי' למיהדר וחזר וכו'. ע"כ.

הרי שבענין של הנהגה טובה גרידא, אי"צ להתערב ולומר דעה לזולת מה נכון יותר לעשות. ואפילו אם הדבר אינו קשור בשום טירחא (כי יעקב כבר הי' שם, ואדרבה לחזור מחרן היא הטירחא), ואפילו כשהאומר הוא הקב"ה ומי שנאמר לו הוא יעקב הצדיק שבודאי יקבל בשמחה ויודה על זה.

*
הנה כי כן, מהתבוננות בהנהגת רבותינו הק' – ומה שנוגע לנו במיוחד בהנהגתו של הרבי נשיא דורנו – בכלל, ובפרט מזה שנמנעו מהתערבות בהנהגת אחרים, רואים אנו את גודל ועוצם ביטולם. ועד כדי כך שנזהרו (כלשון הרבי) "שלא [ל]התערב בעניני הבעה"ב'שקייט של ביהכנ"ס", כלומר אפילו בבית הכנסת שלהם, בביתם הם, לא נגע להם ענין הכבוד הקשור עם הבעלות והשליטה על הנעשה בבית המדרש, ולא הי' אכפת להם אם אחרים ישלטו שם ודעתם תהא קובעת שם.

ובעומק יותר, אף שברור ופשוט שגבהו דרכיהם מדרכינו ומחשבותיהם ממחשבותינו, עם כל זה אולי יש מקום לומר ולבאר, שבהנהגה זו של רבותינו שלא להתערב בהנהגת הזולת באה לידי ביטוי אהבת ישראל המיוחדת שלהם והערכתם העצומה לכל בן (או בת) ישראל, שהאמינו בכל להט נפשם שכל מה שיהודי עושה - לפחות במנהגי ביהכנ"ס שהוא מקום קדוש, וכשכוונתו לשמים - הרי זה מתאים (במובן מסויים עכ"פ) ומכוון לרצון העליון יתברך ויתעלה ושבמילא בזה הוא ממלא את תפקידו בעולם - וזאת על פי מה שאמרו רז"ל (פסחים סו, א) בעניין הנהגה מסויימת של ישראל (הנהגה פרטית, שעשאוה מדעת עצמם, וקשורה להכנות להבאת קרבן בבית המקדש): "הנח להן לישראל - אם אין נביאים הן בני נביאים הן" - ומכיון שכך לא "העיזו" רבותינו (בדרך כלל) להתערב בהנהגתם של ישראל קדושים, בני עם סגולה, גם אם הם סברו שההנהגה באופן אחר היא יותר ראוי'.

ומזה יכולים אנו, יתמי דיתמי להפיק לקח חשוב ביותר ולדון קל וחומר בעצמנו - אם רבותינו הקדושים, נשיאי אלוקים, ששיקול הדעת (אפילו מושכל ראשון) שלהם, מנהגיהם וכל תהלוכותיהם בקודש ודאי היו מדוייקים ומכוונים לרצון העליון, כיבדו ביותר את הנהגת הזולת עד כדי כך שביכרו שלא להתערב בה והניחו לו לנהוג כחפצו, אנו על אחת כמה וכמה.

ויהי רצון שבהתקרב יום הגדול והקדוש יו"ד שבט, יום הסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ויום קבלת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שהוא יום המסוגל לחיזוק ההתקשרות לרבינו - יקבל כל אחד מאתנו החלטה נפשית פנימית ללכת בדרכיו אשר הורנו ולדבוק בהנהגתו, להסתכל על כל יהודי במבט של אהבת ישראל - מתוך נקודת מוצא שכל אחד ואחת מישראל הריהו אבן יקרה בכתר המלך (כפתגמו הידוע של הרבי בזה) - להעריך כל מה שיהודי אחר עושה ולכבד את הנהגתו גם אם לי היא לא נראית כל כך אלא הנהגה באופן אחר ושונה נראית לי נכונה יותר. וכבר הובטחנו שהתחזקות והידור באהבת ישראל היא אחת הדרכים העיקריות המביאה לזירוז הגאולה השלימה ולהתגלות משיח צדקנו בקרוב ממש.