ג'יי ליטווין

האם הסתכלת לתוך עיניו? אני מתכוון, לתוך עיניו של בני, זה שמתקשה כל כך בשיעורי החשבון.

אני הסתכלתי. כשאני עוזר לו בערבים אני רואה את התסכול שבעיניו כשהוא לא מסוגל להבין. אני רואה אותו מביט בפניי, מחפש, חושש מאכזבתי, מן הביקורת שלי כשהוא יטעה שוב לאחר שהסברתי לו פעמים כה רבות.

אני רואה בעיניו את הכמיהה לוותר. אני רואה את העצב ואת הייאוש המתגברים.

אני מתבונן במתח שבמצחו כשהוא משתדל מאוד להבין. אני מביט ורואה כיצד אצבעותיו מלבינות כשהוא אוחז חזק בעיפרון בתקווה שהפעם – הפעם הזאת – העיפרון לא יבגוד בו והוא ירשום את התשובות הנכונות על הדף.

האם אתה מביט בו בכיתה כשאתה מלמד אותו? האם אתה מביט אל תוך עיניו ורואה כיצד האכזבה והתסכול מאיימים לחדור אל תוך נפשו ונשמתו ולשבור את ליבו? האם אתה רואה כיצד כישלונו מתקשה והופך לבסיס של אופיו?

אני שואל אותך: האם אתה רואה כמה הוא מתאמץ? עד כמה הוא רוצה להשביע את רצונך? כיצד הערכתו העצמית קורסת בכל פעם שבה אין הוא מסוגל לזכור ששבע כפול שמונה זה חמישים ושש? הוא יודע שהוא ניסה ללמוד זאת חמש מאות שישים פעמים ועדיין שוכח, וידיעתו כואבת הרבה יותר מזו שלך.

אני רואה כמה הוא מתאמץ. אני רואה הכול. כשאני יושב איתו בלילה אני בקושי מסוגל להמשיך בהכנת שיעורי הבית כשאני רואה את פניו המנומשים מתכווצים מרוב מאמץ לזכור כי ארבע פעמים שש הם עשרים וארבע, וליבי נשבר בי לעשרים וארבע חתיכות.

אנו מנסים להתבדח ולצחוק. אני אומר לו שאנשים לומדים במהירויות שונות ובטווחי זמן שונים. אני מספר לו על אחיו המבוגר ממנו שלא למד לקרוא עד שהיה בן שמונה, וכשהגיע זמנו הוא למד לקרוא תוך שלושה חודשים בלבד והפך לתלמיד הטוב בכיתתו באותה שנה.

אני מספר לו שיש תינוקות שלומדים לשבת על הסיר בגיל שנה, יש שבגיל שנתיים, ויש שנגמלים מחיתוליהם רק בגיל שלוש או ארבע, אבל כמעט ולא תמצא נער בן שש-עשרה שעדיין מתהלך בחיתוליו.

והוא צוחק, אני רואה את עיניו מתבהרות קצת. מצחו נרגע. וכשהוא משתחרר מן המתח האוחז בו, נראה שהוא מסוגל להתמקד יותר, לזכור טוב יותר.

אך בכך עדיין לא די. ואני מוצא את עצמי שונא את לוח הכפל, כי הוא פוגע בבני. פעולת החילוק הפכה לאוייב האישי שלי. שישים וארבע לחלק לשמונה הפך לתרגיל בלתי-נסבל עבורי. שמונים ואחת לחלק לתשע זה תרגיל שאסור לתת לאף ילד בן תשע לפתור.

ולפעמים אני מאשים אותך. האם אתה מלמד אותו היטב? לפעמים אני כועס על כך שמתחת עליו ביקורת וגרמת לו להרגשה רעה. אולם אז אני עולה בדעתי שאני מאשים אותך פשוט מפני שאתה נמצא שם, בעוד שלמעשה אני פשוט מרגיש רע בשם בני הקטן והמתוק.

האם אתה יודע כמה הוא מתוק? בני שלי.

אתמול בלילה רבנו עד שלבסוף הוא התיישב להכין את שיעורי הבית שלו בחשבון. לאחר מכן ישבנו במשך שעה וחצי וחזרנו על שלוש כפול שלוש שווה תשע, תשע לחלק לשלוש שווה שלוש. שמנו שעועיות אדומות על השולחן והפכנו אותן לתלמידים בכיתה, לסוכריות לתלמידים, לשקלים לחנות, לכל דבר שאפשר לחלק ולהכפיל, להעריך ולעגל. לפעמים השתמשנו במחשבון כיס – כל דבר שעשוי לעזור לו לראות את המספרים שוב ושוב. לבסוף אדמו עיניו, עפעפיו החלו להיעצם והוא אמר, "אבא, אני עייף מדי. אפשר ללכת לישון עכשיו?"

כשהיה לבוש בפיג'מה הוא בא לנשקני ולומר לי לילה טוב. "אתה יודע אבא", הוא אמר, "אני שונא כשאני צריך להפסיק לשחק כדי ללכת לעשות איתך שיעורי בית. אבל אחר כך, כשאנחנו עושים את זה, אני אוהב את זה כל כך שאני לא רוצה להפסיק".

אתה יודע איך ליבי התרחב משמחה למשמע המילים הללו, וכמה התפללתי אמש שתיתן לו ציון טוב במבחן שלו הבוקר בחשבון?

אם לומר את האמת, לא אכפת לי אם תשובתו תהיה נכונה או שגויה. לא יטריד אותי בכלל אם היום שבע כפול שמונה יהיה שווה חמישים וארבע או חמישים ושתיים או חמישים ושש או ארבעים ושמונה. ככל שהדבר נוגע לי, שתיים ועוד שתיים לא חייב להיות שווה לארבע כל עוד בני ירגיש טוב ביחס לעצמו, כל עוד הוא ירצה להמשיך להתאמץ, כל עוד הוא יתחיל לחשוב על עצמו כעל ילד חכם ואמיץ ומוכשר.

האם חמש ועוד חמש הם באמת עשר? זה לא יכול להיות שתים עשרה, רק פעם אחת למען בני? למען רווחתו והרגשתו הטובה? האם אכפת לחשבון אם עושים אותו נכון, או שרק לך אכפת? האם המספרים ייעלבו, או שרק נוקשותך היא זו המאלצת את החמש להפוך לתשובה הבלתי-אפשרית לשתיים ועוד שתיים? האם כל המספרים האלה שקולים בערכם לחיי אדם? עתידו של ילד?

האם אתה שואל את עצמך את השאלות הללו כשאתה קובע את הציון למבחן שלו?

האם היית שואל את עצמך את השאלות הללו אילו הבטת אל תוך עיניו – אילו היית אוהב אותו?

כי, אתה מבין, האהבה חזקה דייה כדי לאפשר רק הפעם לחמש פעמים אפס להיות חמש ולא אפס.

האם היה אכפת לך אילו היה זה בנך?

אני לא מבקש ממך לאהוב את בני כפי שאני אוהב אותו, ואף לא שתיתן לו במבחנים ציונים בלתי-הוגנים. אני רוצה שהוא יפתור נכון את תרגילי החשבון שלו ושיבין את חשיבות הדיוק בכל התחומים.

אך אנא, הבט לתוך עיניו. אולי המספרים לא ישתנו, אך אולי תשתנה הדרך שבה אתה מלמד אותו. אתה תראה שלמרות תשובותיו השגויות, ליבו אינו פגום. אף שלוקח לו זמן ללמוד, אתה תראה כמה הוא מתאמץ לשם כך. וכשתיתן לו ציונים, עשה זאת כך שהשיפוט יחול רק על המספרים בלבד, ולא על הילד. אולי חמש פלוס חמש הם תמיד עשר, ואולי ארבע כפול ארבע הם תמיד שש-עשרה, אך אנא, תן ליבך לכך שאף אחד מכם לא יגיע למסקנה שבני עצמו הוא אפס, ותהיינה תשובותיו אשר תהיינה.

● למאמרים נוספים