"ואשר ע"כ כאשר העיר ד' את רוחו לצאת מן החשך ונפתחו עיניו לראות את האור ונעשה כברי' חדשה ממש שבאמת הרי בההתעוררו' והמשיכה שלמעלה יוצא בזה מאפילה לאור גדול, ואז הוא זמן המוכשר לעבודה בכח עצמו, ויקבע שעה מיוחדת להיות ממארי דחושבנא בכל עניניו הקודמים ואשר באמת הנה בעצם מהותו הוא עודינו גם עתה שם, וישיב אל לבו איך שהוא במקום המיאוס והשיקוץ היינו במקום הרע והמות, ומלובש בבגדים צואים הם המחשבות והדיבורים רעים הסובבים אותו וממשיכים אותו למקום המיאוס, דכ"ז הוא מפני ריבוי החומריות והגסות שהי' בהם עד עתה שזה מלפפתו דאָס האָט אים ארום גינומען, ולזאת יעמיק דעתו בגדולת ד' ואיך דרע ומר מאד ריחוקו מד', עד שיטעום מרירות אמיתי בנפשו, עס זאָל אים וערין ניט גוט פון דעם און זאָל דער פילין דעם ניט גוט אין אַ פנימיות ממש, וככה יעשה כמה פעמים היינו דבזמן הראשון דתחלת העבודה הנה עיקר ההתעסקות שלו יהי' בזה, וטוב שיהי' לו שעה קבועה ומיוחדת כמו בתקון חצות או קודם התפלה, אמנם אם א"א לו לעשות בזמן קבוע ומיוחד כי כמה פעמים א"א לעורר עצמו בשעה מיוחדת אם לא שהוא עצב בלא"ה, יהי' זה בעת התפלה והגם שהתפלה צ"ל בשמחה מ"מ מחמת נחיצות ענין העבודה במרירות בשביל הזיכוך והבירור כשר הדבר לעשותה גם בעת התפלה, והיינו אשר משך זמן תהי' העבודה שלו בתפלה באופן הזה, וכל יגיעתו בענין ההתבוננות בפירוש המלות בתפלה וההתבוננות כללי ופרטי שלו בתפלה יהי' סובב והולך ומביא אל ענין המרירות שיוטעם בטוב בנפשו, ועל אדות העצבות אל יחוש כי ידוע אשר המרירות האמיתי מביא לידי שמחה, וא"א מרירות בלא עצבות שהעצבו' הוא שבירת החומריות שהגוף עצב בדרך ממילא, והעיקר הוא המרירות שיתמרמר במאד על העבר ועל מה שנשאר עוד רישומם בהעלם. ועיקר גדול בעבודה שהמרירות תהי' על ענינים פרטים דוקא, כי דרכי העבודה הוא בפרטיות דוקא, והיינו דכל ענין וענין במה שהוא עוסק צ"ל בפרטיות דוקא ובהתעכבות, וכן הוא בהמרירות שתהי' על ענינים פרטים, והיינו שידע את הפרטים שהוא מסובך ומקושר בהם ויתמרמר על כל פרט ביחוד, כי אם כאשר המרירות שלו תהי' על הכלל כולו, ואָס ער איז בכלל ניט גוט לא יהי' מזה שום צמיחה, ואין זה מרירות כ"א רקבון, אבל כשיודע את פרטי הלא טוב שלו, ויטעום טעם מרירות אמיתי ע"ז בפרטיות הן בזה שגרם רעה לנפשו והן בזה שפגם בספירות העליונות והוריד את הקדושה והוסיף כח בקלי' וסט"א ויגיע הדבר ללבו, עס ועט אים דאָס טיף דערנעמען שיהי' לו מר מזה, ואז יהי' מזה צמיחה טובה היינו שיתתקן בזה ומן המרירות יבוא לידי שמחה, ואחר המרירו' צריך לפקח נפשו בדברים המשמחים את הלב, ואם הוא בזמן קבוע ובשעה מיוחדת ילמוד אח"כ איזה ענין בתו' שישמח את לבבו, ואם הוא בתפלה ישמח נפשו במ"ש בסש"ב פל"א, וזהו"ע המרור והטיבול שלו בפירות הנילושי' ביין כמבואר סודם בקבלה, וענינם בעבוד' הוא דכשם שבלע מרור לא יצא, דבבליעת המרור שהו"ע הידיעה כללית מה שהוא יודע כללות מעמדו ומצבו הלא טוב אַז ער איז בכלל ניט גוט לא יצא הנה בידיעה זאת אינו יוצא עדיין ממצבו הלא טוב כמו"כ כאשר מטבלו בפירות שבהן נמשלו ישראל, היינו מעלת ישראל מצד עצם תולדתם, וביין שהוא ידיעת התורה עד שנתבטל טעם המרירות ג"כ לא יצא, דענין הטיבול הוא רק להמית הארס של המרירות שהו"ע תוקף הדין, ואז מן המרירות יבוא לידי שמחה אמיתית בתפלה בלימוד התורה ובקיום המצות".