מאת: יוסף מוזסון

במעמקי סיביר, בלב הקרח והכפור, ההוויה, אולי לא היחידה אבל העיקרית, אותו מצפה למצוא בר נש, היא אולי, עיסת המים הדביקה שנעשית לאחד, עוד לפני שהיא מספיקה להגיע בצורת טיפות גשם על פני האדמה.

כמובן, ברור לכל, יש בסיביר גם אנשים. והרבה. אחרי הכל, עשרות אחוזים מאוכלוסייתה של רוסיה מרוכזים בתוך ערבות סיביר. ידועה לרבים גם הסיבה לכך, משום שהממשל הרוסי טיפח במשך עשרות שנים את בתי הכלא הטבעיים הסיביריים.
מיליונים מצאו שם את מותם, אבל רבים אחרים גם מצאו שם את חייהם. בערים מסוימות בסיביר, אף אפשר למצוא למרבה הפלא קניונים רבי עובר ומהלך.

תלמיד יח"ל בסיביר

אבל מה,שבכל זאת אין לי בדל של ספיקון ולא הדל, שלא חשבתם למצוא בעיר אומסק שבסיביר, שם ושארית לישיבת חכמי לובלין, בראשה עמד הגאון הנערץ, רבי מאיר שפירא מלובלין.

ולא סתם שארית, אלא בחור מבחורי הישיבה, אלו שקראתם אודותם בהערצה בספרי רושמי הדורות. רבי שמחה קילמנוביץ אמנם מתגורר באומסק, עיר שספק אם אתם, או אחד מיוצאי חלציכם, תגיעו אי פעם אליה, אבל בעבר הוא היה, מלבד פולני במקור, גם תלמיד לישיבה המובחרת הזאת, שעד היום מהווה מעיו מודל חיקוי עבור הישיבות החדשות הנפתחות על פני תבל.

רבי שמחה שבדקות אלו שאני מעלה את הדברים על גבי הכתב, יושב במרחק אלפי מילין ממני, מתראיין בבלעדיות ולראשונה, ל"עולם החסידות".

הנה לנו ניצוץ אמיתי ומקורי מבית היוצר של רבי מאיר שפירא, שהתגלגל לקצה אחר של העולם, ומעלה עד כמה שיכול לפי גילו המופלג, מזיכרונותיו, שאולי אינן כרונולוגיים בהגדרה המדויקת, אך ללא ספק מרגשים ובעלי חשיבות.

רבי שמחה נולד בעיירה מיוחסת. הוא נולד לא פחות מאשר בבולגרייא, עיר רבנותו של ה'בילגורייא רב', אביו של כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א, ואחיו של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל. העיירה היא במחוז לובלין המפורסם שבפולין, שם כמובן שוכנת העיר לובלין.

אביו של רבי שמחה היה יהודי נכבד מעמיו. היה נחשב כאיש יודע ספר, אך גם שממונו בצידו, במצב המוגדר, כתורה וגדולה במקום אחד. פרנסתו של אבי רבי שמחה, היתה ממלון שעמד בבעלותו. בית הארחה זה שבוודאי לא דמה לגורדי השחקים המפוארים, בעלי אלפי החדרים, המכונים כיום מלונות.

מה שהיה מיוחד במלון זה - כך מספר ר' שמחה, היתה העובדה, שהאדמו"ר הרה"ק רבי אהרן מבעלזא, שכיהן על כסא ממלכתו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, היה מתארח בקביעות במלון.

הלא אחיו, הרה"צ מבילגורייא היה גר בעיירה זו. מסיבה זו היה מרבה להראות את עצמו בבילגורייא וכך זכה אביו של רבי שמחה לארח אותו.

עוד אדמו"ר שהיה מתארח במלון, הוא הרה"ק רבי נפתלי מרוזוודור. גם אותו עדיין מסוגל ר' שמחה להעלות בזיכרונותיו, על אף תשעים שנותיו שעדו עליו.

היכן למדת בגילך הצעיר, כילד?, אני שואל את ר' שמחה ממרחק של ארץ ישראל מרוסיה. "בחיידר בבולגריא".

שם יחד עם כמה מילדי העיירה האחרים, היה לומד אצל אחד מהמלמדים המובחרים במקום.

רק בגיל מאוחר בהרבה, לאחר שעבר ר' שמחה את שנת הבר מצווה שלו, החל ללמוד ב"ישיבת חכמי לובלין", שם השקיע עצמו בתורה למשך מספר שנים. לפני כן, קנה את תורתו בעיירת הולדתו.

את בר המצווה שלו חגג ר' שמחה, קרוב אל הבית, לא כמו אחרים בני גילו באותה עת, שבמקרים לא מעטים הגיעו לגיל מצוות, רחוק מסינרה של האם.

בשמחת בר המצווה שלו, שכנראה נערכה ברוב הדר, כראוי למעמדו הכלכלי של אביו, השתתפו רבים מאוד, בעיקר מסיבת היותו אחד מגבאי בית המדרש המרכזי המקומי ומחברי הקהילה היהודית.

"אבי רצה מאוד שאגדל כרב"

מה פתאום עלה ברעיונכם ללמוד בישיבת חכמי לובלין? מהיכן הגיעה ההחלטה הזו?

"ראשית, הישיבה היתה הרי בלובלין, שהיתה די קרובה לעיירתי, באותו המחוז".
"בנוסף, אבי רצה מאוד שאגדל כרב. לכן החליט שהוא, אותי, ישלח לישיבה מובחרת. ככזו הוא ראה את ישיבת חכמי לובלין וזו הסיבה שהגעתי לשם".

עד כמה שמצליח ר' שמחה להיזכר, מי שלימדו תורה ודעת בישיבה, היה אחד מהרמ"ים שנקרא בשם 'רבי פנחס'. את שם משפחתו הוא אינו זוכר, אבל שמו הפרטי מתנגן לו היטב במוחו. עוד פרט הוא זוכר, שלר' פנחס היו שלשה ילדים. זכרונות....
"בישיבה למדתי שלש שנים. רציתי להמשיך וללמוד שם, אלא שלפתע חלתה אימי ואז נאלצתי בפקודת הורי, לשוב בדחיפות לביתי.. לא יכולתי להישאר במחיצת רעי בישיבה".

כשאני שואל את ר' שמחה, האם הוא זוכר את הגאון רבי מאיר שפירא, שהקים את הישיבה, הוא אומר: "איני זוכר שראיתי אותו בעיני, אם כי שמעתי את השם שלו הרבה מאוד מפי הבחורים שלמדו בישיבה. כל העת הייתי שמע את צמד המילים 'רבי מאיר' שוב ושוב. משום מה איני זוכר שראיתי אותו".

קשה מאוד לדעת, מדוע אכן לא זכה ר' שמחה להכיר את רבי מאיר שפירא. יכולות להיות לכך שתי סיבות הגיוניות.

הראשונה שבהן, שתשעים ומעלה שנותיו של ר' שמחה אולי השכיחו ממנו, זה טבעי, את דמותו של רבי מאיר שפירא וזכרו. הרי בסך הכל דמותו של גאון זה לא היתה כל השנה בישיבה, הוא גם יצא הרבה ממנה, בין השאר לגיוסי כספים. כך שאולי זו הסיבה, לאי זכרונו של ר' שמחה.

הסיבה השנייה האפשרית: ר' שמחה בכלל הגיע ללמוד בישיבה, לאחר פטירתו של רבי מאיר שפירא, שנפטר שנתיים בלבד לאחר שהקים את הישיבה. אם ניקח בחשבון את האפשרות הזו, נבין מדוע הוא רק שמע את שמו של ראש הישיבה הבלתי נשכח, אך לא ראה אותו בעיניו.

החלק בתולדות הישיבה שמתואר בהרחבה בלתי רגילה בספרים המתעדים את ייסוד הישיבה, קיומה והתנהלותה, הם הבחינות שהיו עוברים על מי שביקשו להיות חלק מהישיבה המובחרת.

רבים העידו וסיפרו על כך, שהתבקשו להיבחן על מאות דפי גמרא יחד עם התוספות על הדף והוצרכו להראות ידיעה ברורה ועמוקה. כך יש שסיפרו על בקיאות במאתיים דף, יש שזוכרים שנבחנו סכום דפים פעוט יותר וכן הלאה.

ר' שמחה טוען, לעומת זאת, שהוא בכלל לא נדרש להראות כל ידיעה מיוחדת בלימוד. הוא מספר, שמאחר ואביו נחשב לאדם מכובד במחוז לובלין, הוא לא הוטרד מידי והתקבל די בקלות לישיבה. הקשרים והכבוד שרחשו בישיבה לאביו, הועילו.
כאן המקום לומר, כי ר' השמחה הוא לא הראשון שמספר כך, ולא מדווח על בחינות במאות דפים. יש עוד שלמדו בישיבה וטענו כי עברו בחינות די קלות וגמישות, לא כמו אחרים שנאלצו לעמול קשות בכור המבחן

"אבי ראה בי את ה'יורש'"

האם היו בישיבה עוד בחורים מהעיר שלכם?

"עד כמה שאני זוכר, אני הייתי היחיד בישיבה שבא מבילגורייא. יתכן שהיו, אך לא בתקופתי".

"היו הרבה בחורים בעיירה שבה נולדתי, אך חלקם הגדול יצא לעבודה מיד כאשר כוחם היה במותנם".

"אני, משום שהייתי בכור בבית בן אחת עשרה ילדים, אבי ראה בי את ה'יורש', חפץ שאהיה רב ותלמיד חכם, ולכן שלח אותי לישיבה, שלא כמו בני גילי האחרים בעיירתי".

הנך זוכר שמות 'חברותות' שלמדו עמך בישיבה, במהלך שלושת השנים שלמדת בה?

"אני זוכר מספר שמות, אם כי שמות המשפחה שלהם אינן זכורים לי. אני זוכר את, אייזיק; שלמה; שמואל..."

ר' שמחה מספר על אחד מהשמות שהזכיר, ש"היה חכם מאוד". הוא נזכר בכישרונותיו המיוחדים ורואה צורך להביע זאת בפיו. מאחר ועברו מאז קרוב לשמונים שנה, השכחה של ר' שמחה נסלחת...

האם הכרתם את רבי שמעולי ז'ליכובער?

"איני זוכר אותו כמשגיח בישיבה, משום מה. אך אני זוכר ר"מ בשם 'רבי שמואל לייב'". (כנראה רבי אריה לייב לאנדוי מקולוביאל. אפשרות נוספת: ר' שמחה מחבר יחדיו, שתי שמות של שניים מראשי הישיבה - האמור, רבי אריה לייב לנדוי, ורבי שמואל צבי פרומר, הרב מקוז'יגלוב; י.מ.).שאלתי אותו על משגיחים ואנשי צוות רוחניים אחרים בישיבה, אך קשה היה לדלות ממנו כאלו. הוא זוכר שהיו עוד, אבל הוא אינו מצליח לשחזר שמות או פרטים מעניינים אחרים.

כך הוא זוכר למשל אדם ישר וצדיק שכיהן כמשגיח (אולי רבי שמעולי ז'ליכובער; י.מ.), אך לאחר תקופה היה מי שהחליף אותו במשרתו. אך שוב, שמות הוא אינו זוכר.

ארגן מניינים בשבתות וימים טובים

באיזה תאריך ואיך ברחת מפולין? כיצד ניצלת?

"כפי שאמרתי, עוד לפני שפרצה המלחמה שבתי הביתה, מפני מחלתה של אימי, שהצריכה את שובי הביתה. לכן, עוד לפני פרוץ המלחמה, גויסתי לצבא הפולני, יחד עם עשרות אלפי יהודים אחרים, בתוכם.רבים מבני גילי.

יחד עם הצבא הפולני הוא קידם את פני הגרמנים הנאצים, שבקלי קלות הביסו את הראשונים, שגילו חלישות וחוסר משווע בעוצמה צבאית. לאחר שהגרמנים כבשו את פולין, עיירת מולדתו נשלטה על ידי הנאצים. שם היו הוריו וכל משפחתו ומשום כך הם נספו בשואה האיומה.

אך הוא, תודות לקל עליון, שהה באזורים שהיו תחת שליטת רוסיה וכך ניצל מהרג ומאובדן. ר' שמחה טוען, שבסביבתו הקרובה בצבא הפולני, לא היו עוד מתלמידי ישיבתו. כמובן, אי אפשר לדעת מה היה המצב בפלוגות אחרות של הצבא הפולני, אבל הוא על כל פנים לא פגש כאלו.

מאוחר יותר בתקופת המלחמה, הוא התגלגל לאומסק שבסיביר. הדבר מופלא, אך מאז ועוד היום, במשך למעלה משישים שנה, לא יצא ר' שמחה כלל מסביבות אומסק.
לשם הוא הגיע ושם נשאר - תלמיד ישיבת חכמי לובלין. לפרנסתו עבד ר' שמחה במפעל מקומי וכך השתכר למחייתו.לרעייתו שכבר נפטרה בינתיים, יהודייה כשרה, הוא נישא לאחר המלחמה באומסק. גם היא כמוהו התגלגלה לעיירה זו ומצאה בה את בעלה שיחי'.

זוגתו נולדה בקייב והגיע בדרכים לא דרכים לאומסק. הכל כנראה ששני יהודים יוכלו להקים בית כשר מבלי להתבולל חלילה...

רק לפני מספר שנים, בערב ראש השנה תשס"ב, הגיע לאומסק שליח חב"ד הנמרץ, ר' אשר קריצ'בסקי, אבל עוד לפניו, מי שהחיה במעט את הרוחניות והיהדות שהיו במידה קמוצה, בעיירה הסיבירית, היה לא אחר מאשר ר' שמחה.

במהלך השנים הוא השקיע מאוד מכוחותיו וזמנו על מנת לשמר מעט יהדות במקום העזוב והשכוח. הוא היה מי שארגן מניינים בשבתות וימים טובים. לא תמיד הוא הצליח במשימתו זו, אך הוא לכל הפחות ניסה...

היה גם מארגן 'קידוש' בבית הכנסת המקומי בשבתות. ניסה ככל היותר לשמור על הגחלת היהודית, שגם המקום שבו הכפור - תרתי שמע - שולט.

ככלל הוא נחשב לנמרץ מאוד בעיירה, בעל קשרים ובעל יוזמה.

גם ילדיו של ר' שמחה, בעזרת הקל יתברך, לא התבוללו כמו גדודים אחרים מיהדות רוסיה. בתו מתגוררת באומסק ונשואה ליהודי.

בתו וחתנו אינם כה דתיים, אם כי הם משתתפים פעמים רבות בתפילות שבבית כנסת. אך מהנכדים והנינים רווה ר' שמחה המון נחת יהודי. הם כבר הרבה יותר דתיים ושומרים מצוות. אולי עדיין לא כל פרטיהן ודקדוקיהן, אבל גם זה יתכן, יבוא מתי-שהוא.

ניניו של ר' שמחה מתגוררים בקנדה, כאמור הם שומרים מצוות ושולחים את ילדיהם לחינוך דתי במקום.

שליח חב"ד, ר' אשר קריצ'בסקי מספר: "כאשר הגעתי לגור באומסק, בשליחות, היה עלי ללמד את תושבי המקום יהודיים, כיצד ואיך להתפלל. אך במה שנוגע לר' שמחה, לא היה צורך בכך. הוא זכר את רוב התפילות, גם של ימות השנה וגם אלו של הימים טובים".

"לפעמים היה ר' שמחה מצליח לארגן מניין במקום. כאשר לא הצליחו לארגן עשרה מישראל, היו פותחים את ארון הקודש ומצרפים ספרי תורה לעשרה".

"ר' שמחה ידע לקורא בלשון הקודש. רק בזכות זה שלמד בישיבה מספר שנים".

"מאז הגעתי והתחלנו לארגן מניין קבוע בשלושת תפילות היום, ר' שמחה היה מי שהתחיל לשיר את הניגונים. הוא המשיך ליטול חלק פעיל ביותר בניהול בית הכנסת. הוא גם היה קורא בתורה בקביעות. פעם גם ניגש לפני התיבה, לתפילת מוסף".
"היום, מפאת גילו, אני משתדל שלא להעמיס עליו בתפקידים אלו, אך עדיין הוא הגבאי שקורא את האנשים לתורה".

"אגב, את ה'ויעזור ויגן ויושיע', שאומרים לפני קריאת התורה, הוא אומר בנוסח פולני..."

"וככה נשארו עקבות רוחו הכבירה"

אם אנו עוסקים בזיכרונותיו של תלמיד ישיבת חכמי לובלין, אפשר וכאן המקום להביא כמה מתיאוריו היפים של הסופר הוותיק, הלל זיידמן, אודות הישיבה, במאמר מיוחד שכתב עליה:

"היה זה בניין נהדר באמת, הכיל שש קומות, בהן 110 אולמות וחדרים, ביניהם בית כנסת גדול, אולמות לשיעורים, חדרים בשביל התלמידים, מטבח ספריה וכד'. הכל ברחבות נדירה בפולין".

"פתיחת הישיבה התקיימה בחגיגיות רבה בכ"ח סיוון תר"ץ, בהשתתפות אדמו"רים ורבנים מפורסמים וקהל גדול מערים רבות, וכמובן מלובלין עצמה. אחרי שבע שנים של עמל ויגיעות לאין שיעור, הגיע סוף סוף אל המטרה. הוא קווה שעם פתיחת הישיבה ייקל מעליו עולה. 'היום הוא היום הראשון המאושר לי מזמן רב' - אמר אז - 'כל שבע השנים בהן בניתי את הישיבה נשאתי עלי משא כבד. עתה הוקל לי, כיוון שהבניין עומד על תילו, הישיבה ודאגת קיומה, היא נחלת הכלל ומהיום והלאה המשימה היא על שכמו של הצבור כולו'...".

"...בכ"ט סיוון תר"ץ, למחרת פתיחת הישיבה, נבחר הרב שפירא ע"י כל חברי מועצות הקהילה. הוא היה המועמד היחידי, כיוון שלא היו סיכויים למועמד אחר, בעיר, בה פעל כבר להרבצת התורה, הרב מפיוטרקוב. הוא בחר בלובלין למפעלו הכביר ולובלין בחרה בו לרבה".

"הדבר הקל מאוד את טיפולו בישיבה, מאחר שלא היה נאלץ לבלות זמנו בנסיעות בין פיוטרקוב ללובלין, הוא עבר תכף למקום כהונתו החדש ושם מגורו בבניין הישיבה".
"אולם עם פתיחת הישיבה, דאגות קיומה רק התחילו. כי נוסף על החובות שהעיקו מהוצאות הבניין, גדל מיום ליום העומס של הוצאות שוטפות להחזקת הישיבה - בה קבלו התלמידים מזונותם ומגורם. הוא התחיל בהשתדלויות להשיג הלוואה בבנק ממשלתי, 'בנק גוספודרסטבה קראיובגה' בורשה, ובעזרתו של ציר הסיים הרב א. לוין מריישא, השיג סכום של 50 אלף זלוטי, מה שהקל עליו לזמן מסוים".

"אבל גם הלוואה זו לא פתרה בעיית החזקת הישיבה. המאבק על קיומה נמשך, והעומס היה כמעט כולו על שכמו של הרב שפירא, שהיה בעת ובעונה אחת ראש הישיבה, מרצה שיעורים, מורה ומדריך שהתעניין בחיבה יתירה בכל אחד מתלמידיו והיה דואג למצבו הרוחני והגשמי כאחד..."

"מה שהתאמץ ליצור בישיבת חכמי לובלין, היא מזיגה של שיטות קיימות מכבר, משוכללות ומבוססות בשלושת מרכזי התורה ביהדות אירופה המזרחית: ליטה, פולין וגליציה, דהיינו: העמקות של ליטא, החריפות של פולין והבקיאות של גליציה..."

"...ומכיוון שהיה חסיד בהשקפתו, הרגשתו והתנהגותו, הכניס ממילא גורמים חסידיים לחינוך תלמידיו, הקרובה ביותר ללבו הייתה שיטת רוז'ין, כי היה מחסידיו של הרבי מצ'ורטקוב, אבל לא הפיץ שיטה חסידית מסוימת, אלא מיזוג של נוסחאות מ"חצרים" של אדמורי"ם שונים. מכיוון שהיו בין תלמידיו ותומכיו, חסידים של רביים שונים, וגם רביים עצמם - שונים, היה זהיר שלא להעדיף שיטה על שיטה, חצר על חצר. אבל החסידות עצמה, הייתה בעדו גורם חינוכי רב ערך...".

"בכדי לבצע תפקידים חינוכיים רב-צדדיים כאלה, היה הרב שפירא זקוק לראשי ישיבה מתאימים, מחוננים בכישרונות ובהבנה. הוא אמנם שקד בעצמו על חינוך תלמידיו, הגיד שיעורים לפניהם באופן קבוע, התפלל עימהם, אכל אתם, חי איתם, ולמרות דאגותיו וטרדותיו הרבות התעניין בכל אחד מהם. אבל היה צריך לעוזרים בהנהלת הישיבה, אולם נתקל בקושי רב להשיגם".

"הראשון, שנתמנה על ידו לראש הישיבה, בצדו של הרב שפירא, היה הרב שמעון ענגעל, שהיה ידוע בשם רבי שימע'לה ז'ליכובר. הוא היה איש פלא, גדול בתורה בנגלה ובנסתר. היה בקי וחריף, עסק בקבלה שידו הייתה רבה בה, והשפיע בכוון זה על התלמידים. מעולם לא כהן בתור רב או במשרה דומה. היה חרשתן, בעל בית חרושת קטן לחומץ בעיירה זילכוב, בפלך לובלין. מיד לבואו ליח"ל הפתיע בשוני שבו, בדרך מיוחדת שלו. הוא עבר לפני התיבה והתפלל בהתלהבות עצומה וגם באריכות. היה מלמד יותר בהתרגשות מאשר בהתעמקות. תלמידים רבים נמשכו אחריו...".

אחר זמן נתמנה לראש ישיבה, הרב שמואל צבי פרומר, מלפנים רב בעיירה קוזיגלוב. הוא היה תלמידו המובהק של רבי אברהם בורנשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכצ'וב, גדול בתורה ויראה, עובד ה' בהתלהבות, ובעל מידות תרומיות. הוא הצליח בשיעוריו, בגודל בקיאותו וישרות שכלו, וגם בשיטת הלמודים שקיבל מרבו בעל ה"אבני נזר", בבקיאות וחריפות".

"אחרי כן נתמנה עוד כראש ישיבה, יחד עם הרב מקוזגלוב, הרב אריה לייב לאנדוי מקולוביאל. גדול בתורה ויראה, והצטיין גם ברוחב בינתו ובידיעותיו בכל מדעי היהדות, ובחקר הלכה ואגדה; וגם בעומק השכל, בהירות ההגיון ובתפיסה מהירה. גם היה גדול במידות..."

"...גם אחרי פטירתו של הרב שפירא התנהלה הישיבה כסדרה ועדיין הייתה רוחו מרחפת עליה, כי הטביע מאופיו על התלמידים. אמת שהוא היה המרכז של הישיבה... כי הרב שפירא עשה את עצמו טפל לישיבתו, ולכן הייתה יכולה להתקיים מרוחו ומהשפעתו גם בלעדיו, אחר פטירתו".

"וככה נשארו עקבות רוחו הכבירה, לא רק אחרי פטירתו, אלא גם אחרי החורבן האיום, ששם קץ גם לישיבת חכמי לובלין... וגם לחייהם של כל ראשי הישיבה וחברי ההנהלה, ותלמידיה, מלבד אותם יחידים שניצלו בנס ונמצאים בארה"ב או בישראל. גם באלה השרידים המעטים מתבלט חותם סגנונו של רבם הגדול - בהם ובפעולותיהם".


קהילה משרידי הקנטוניסטים

העיר אומסק ממוקמת במזרח סיביר ואוכלוסייתה נכון לשנת 2004 מנתה 1,500,000 תושבים.

הקהילה היהודית בעיר מונה כ - 15,000 יהודים, ונתייסדה ע"י הקנטוניסטים בזמן הצאר. כיום רוב מניינה של הקהילה אלו יהודים שהגיעו לעיר בזמן מלחמת העולם השנייה והועברו ע"י השלטון הסובייטי דאז על המפעלים בהם עבדו מאוקראינה לסיביר ע"מ שיכלו להמשיך ולעבוד ולספק את צרכי הצבא במלחמתו נגד הנאצים ימ"ש.

בשנת תש"ס הצטרפה הקהילה כחברה באיגוד הקהילות היהודיות ברוסיה, בראשותו של ר' לוי לבייב. באלול שנת תשס"א עפ"י הזמנתו ובמינויו של הרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר מונה הרב אשר קריצ'בסקי לשליח חב"ד ולרב העיר והמחוז.

ואכן מאז הגיעו הרב קריצ'בסקי ורעייתו להתגורר בעיר, חלה בקהילה התעוררות לחיים יהודיים אמיתיים, בית הכנסת שעומד זה כמאה וחמישים שנה שופץ, מידי יום מתאספים יהודים לתפילת שחרית בבית הכנסת, מתקיימים שיעורי תורה בנושאים שונים, פועלים מועדוני נשים וצעירים, מידי קיץ מתקיים בעיר מחנה קיץ לכל ילדי אזור סיביר, בקהילה גם פועל מועדון 'מאמע לשון' בו זקנות הקהילה לומדות ומדברות בשפת האידיש-שפת האם שלהם.

גולת הכותרת של הפעילות היא עובדת קיומו של בית ספר וגן ילדים יהודי יומי בו למעלה ממאה ילדים מקבלים חינוך יהודי כשר, ואוכלים כשר, ורואים ממש במוחש את קיום היעוד 'והשיב לב אבות על בנים'.

תמיכה רבה בבניית בניין בית הספר ובכל הפעילות מקבלת הקהילה ממושל המחוז, וכן חשוב לציין את תמיכתם הקבועה של ר' לוי שיחי' לבייב והנגידים למשפחת ראהר.