ימי החנוכה בקיבוץ אפק התאפיינו השנה בסערת רוחות, בשל הצבת חנוכייה ענקית, שגובהה שלושה מטרים, ברחבת הכניסה של חדר האוכל, ופירוקה על-ידי יו"ר הקיבוץ.

סיפור המעשה נפתח בתושב המקום איתי רפופורט, מי שהיה כתב הערוץ הראשון וכיום משמש כיועץ תקשורת לגופים גדולים, שהתבקש על-ידי רכזת התרבות של אפק להשיג חנוכייה גדולה וחדשה תחת זו שחדלה לתפקד. רפופורט, הידוע בקשריו עם קהילות חב"ד (לאחר שעשה לטלוויזיה סרט בשם "השלוחים", שהתמקד בפעילות החב"דניקים ברחבי העולם), גייס לעניין את הרב משה שמואל אוירכמן, שליח ראשי של חב"ד בקריות. הרב צירף לחנוכייה כתובת קטנה שהכריזה: "מרכז חב"ד מאחל חג שמח".

צביקה אסף, חבר אפק ויו"ר הקיבוץ, לא אהב - בלשון המעטה - את הצבת החנוכייה מטעם הארגון החרדי, ודאג להסירה, תוך שהוא מפרק אותה לגורמים. כשהתבשר רפופורט על הפירוק, לא ידע את נפשו מרוב זעם. לאחר ששמע את בנו (4) מדבר על החנוכייה שנחרבה, ישב וכתב מכתב לרב אויכרמן, ובו השווה את המעשה לניתוץ חנוכיות היהודים על-ידי הנאצים בשנות הארבעים. מכתב חריף נוסף שלח אל יו"ר הקיבוץ.

"ואז נפרצה הדלת", כתב רפופורט בלשון ספרותית על סיפור שהתרחש בברלין, גרמניה. "אל הסלון הגדול נכנסו בצעדים גדולים קצין הגסטאפו המרחבי וארבעה סוכנים נוספים של המשטרה החשאית. הקצין הניף את רגלו הימנית, והעיף במגפיו השחורים את החנוכייה... ברגלו השנייה רמס אותה, כיבה אגב כך את האש וירק עליה. גם שוטרי הגסטאפו שבאו עמו נראו המומים בתחילה, אולם התעשתו מהר. את הילדה המבועתת הם קרעו מאמה, והכו בכת נשקם את הסבתא, שמייד אבדה את הכרתה. האב והבן נלקחו והוחזקו בידי שניים אחרים, בשעה שקצין האס-אס הולם בפרצופם. משם נלקחה המשפחה - קרועה, פצועה ומדממת - אל מטה הגסטאפו הראשי בברלין. את השואה שרד רק הבן, שהעיד בפני חוקרי 'יד ושם' על חג החנוכה שלא יישכח לעולם".

מיד לאחר שהזכיר רפופורט את "הימים ההם", עבר ל"זמן הזה". וכך כתב לרב חב"ד בקריות: "בוודאי גם אנחנו לא נשכח את חג החנוכה הזה, שבו עקר יושב-ראש הקיבוץ שלנו את החנוכייה הגדולה שהשאלת לנו לחג. אנשיך מחב"ד הגיעו במיוחד, לאחר שביקשנו ממך להציב חנוכייה גדולה ויפה בחצר הקיבוץ. נענית מייד, ולאחר שקיבלנו את הסכמת גורמי התרבות בקיבוץ, הגיעו רפי ושניאור עם משאית גדולה ומשך שעה ארוכה עמלו על הצבת החנוכייה הגדולה והמרשימה. ילדי הקיבוץ, שעברו בסמוך, לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, ויחד עם שלוחיך סייעו, בצהלות ממש, בהקמת המנורה. ככה, חשבנו באותה שעה, נראית שמחת חג אמיתית..."

בהמשך התנצל איתי רפופורט בפני הרב על מה שנעשה לסמל היהודי בן האלפיים: "אני באמת מתנצל בפניך, כבוד הרב אוירכמן, משום שבעקירת החנוכייה הגדולה מאדמת הקיבוץ, יש גם משום העברת מסר של בוז גדול לכל מה שאתה מייצג... אני מתבייש שכך, בבוטות כזו, התנהגו אנשים מהקיבוץ שבו אני חי ומגדל את בני. אני גם חש חוסר אונים ואיני יודע מה להשיב לו, לבן שלי, כשישאל אותי לאן נעלמה החנוכייה הגדולה. באמת, מה להגיד להלל? שצביקה אמר שהחנוכייה היא 'שטיפת מוח'? זה מה שאגיד לילד?! עקירת החנוכייה זעזעה אותי עמוקות. לקח שעה להציב אותה, ובוודאי חמש דקות לעקור אותה ולהשליכה. ייקח הרבה יותר זמן לסלוח על המעשה. ייקחו כנראה חיים שלמים כדי לשכוח".

יו"ר הקיבוץ, צביקה אסף, נפגע מאוד מהשוואתו ל"נאצי", ודרש התנצלות. רפופורט הביע התנצלות על ההשוואה, לדבריו יותר מתוך רצון לשמור על "שלום בית" מאשר מן ההכרה בכך שהרחיק לכת, וגם נענה לדרישה מצד הנהלת הקיבוץ שלא להפיץ את המכתב בקרב החברים. "אני עדיין חושב שאם פירוק החנוכייה היה קורה באחת מהקהילות היהודיות באירופה, זה היה מעורר רעש גדול. היות שזה נעשה על-ידי בעל תפקיד בקיבוץ, ובשל חשש מכפייה דתית - שזה דבר מופרך לחלוטין - זה התקבל בסלחנות. כשהבן שלי סיפר לי שמישהו זרק את החנוכייה, חשתי כאילו סטרו לי על פניי. אני תורם לקיבוץ לא-מעט, רוצה להיות בו חבר, ומעשה כזה מעורר בי מחשבות קשות".

צביקה אסף, יו"ר קיבוץ אפק, אומר כי החנוכייה הוצבה במקום ציבורי ללא אישור הגורמים המוסמכים, וכי הכתובת שהתנוססה עליה לא תאמה את רוח המקום. "פירקתי את החנוכייה בצורה מסודרת", הוא משחזר, "הנחתי אותה בצד ולא שברתי אותה כפי שטען איתי. לאחר שיחה שקיימתי בנושא עם מנהלת הקהילה החלטנו שלא להציב אותה מחדש. איתי כתב מכתב בסערת רגשות, בסגנון בוטה, ובפגישה אתי התנצל על הדברים. אני לא מתנצל על המעשה שעשיתי ביחס לחנוכייה. חבל לי שהפרשה הודלפה לתקשורת, ואני רוצה להאמין שהיא מאחורינו".

דורית בקר (שמרת), מנהלת הקהילה החדשה של אפק, ביקשה שלא להגיב על הדברים.

(מקור: אתר הקיבוצים)