מערכת COL
|
יום י"א טבת ה׳תשס״ח
20.12.2007
"הארץ" לא מפרגן למפיצי האור של חב"ד
בשעה שמאות כלי-תקשורת ברחבי העולם מצאו לנכון לדווח בהרחבה על ההדלקות המרכזיות של חב"ד, סופר ישראלי מצא לנכון להכפיש את החנוכיות של חב"ד ■ במאמר שהוא מפרסם היום (חמישי) בעיתון "הארץ" הוא רוטן על יופיין של החנוכיות: "הן (החנוכיות) מוצר תעשייתי זול המדיף את האנונימיות התעשייתית-עכשווית-גלובלית במערומיה" ■ והוא גם מנצל את הבמה כדי להתנגח בשיטת חב"ד: "אפילו בקבלות השבת שלהם בבתי החולים יש איזה תו קולני המגלה בהן פנים אחרות, מיסיונריות ויהירות" למאמר המלא ● יש לכם מה להשיב לסופר הרוטן? בואו להגיב בתגובות >>>
לזה אתם קוראים "ערימת חוטי חשמל וברזלים"? חנוכייה ציבורית ● צילום: COL
מאת אריאל הירשפלד, 'הארץ'
"כמאתיים ושלושים שלוחי הרבי לא מותירים השנה שום פינה חשוכה. לכל מקום ומקום הם מביאים את אור החג ושמחתו. מאות אלפי חנוכיות אישיות ומרכזיות מאירות במהלך ימי החנוכה את מרכזי הערים, את הקניונים הגדולים, את המרכזים הרפואיים, את תחנות המשטרה, מד"א ומכבי האש, את תאי המעצר ובתי הכלא ואת המוסדות הסיעודיים" (מתוך אתר חב"ד).
מי שיצא מביתו בחג החנוכה פגש בוודאי לפחות חנוכיית חב"ד אחת בפתח מוסד כלשהו או בצד הכביש: חנוכיית מתכת פשוטה שלהבותיה נורות והיא יונקת חשמל מעמוד חשמל שלצדה. אי אפשר לטעות ולחשוב שמישהו אחר הביא אותן. שלטים גדולים מחוברים אליהן ומכריזים בקול גדול מי אחראי למצווה.
הרעיון יפה ונועד לשמח את הלבבות ולא היה מקום לשום טרוניה או ביקורת אלמלא הדבר העיקרי שעובר במי שרואה אותן, רחוק מאוד מ"אור החג ושמחתו"; משהו המדיף תוגה, רשלנות, ובעיקר - כיעור. כיעור שלא ייאמן. מבנה החנוכיות עשוי צינורות מתכת המחוברים כלאחר-יד, המנורות רוכבות ברפיון על גבי הצינורות, עקומות ונופלות, וסבך שלם של חוטי חשמל מקיף הכל, תפוס ברישול בסרטי הדבקה.
בין עלבונות המצפון והמוסר הנוחתים על האדם ברחובות כאן ובין אסונות אורבניים בגודל של אופק - מי ירגיש בכלל במכה הנוספת, הקטנה, הבאה מחנוכיה? אלא שדווקא החנוכיה, שכל עניינה הוא חג ושמחת העין, חושפת את ההיפוך שחל בה כאן ממאור לעלבון. ברקע - המחשבה על נס פך השמן המזכיר את חזיון הסנה הבוער ואיננו אוכל, ומקרוב עומדים הילדים היום, ילדי חרדים וחילוניים; הילדים העושים בגן חנוכיות מקרש קטן ופקקים או גביעי בלוטים ומקשטים אותן לתפארת ויודעים שזהו החפץ היפה והחגיגי ביותר שעשו. הם הרואים מיד שהחנוכיות הגדולות הללו של החסידים הגדולים מכוערות כגרוטאה ומפחידות כאחורי מוסך עזוב.
אפשר כמובן לנסות ולראות בחנוכיות חב"ד את תמצית סגולותיה של הרוחניות היהודית הבזה לפיתויי החומר, או לראות בהן יופי אחר, של עולם החסידות, המוביל לתכלית האור וחושף את עליבות הפרוזדור בדרך אליה, או את תנופת האמת שבהן: כמו שמטוס הוא צורה הצומחת מן השקול שבין הנפח והטיסה, כך החנוכיות הללו הן השקול שבין חיסכון ועיוורון.
אבל להטוטי פרשנות כאלה יסתירו את העיקר - הרי חנוכיות חב"ד שהוצבו במרחב הערים בישראל הוצבו בו כחלק מדיאלוג, שכדרכו הישראלית - רובו צווחות ומיעוטו אנחות. החנוכיה אינה רק חפץ-קודש יהודי ישן אלא גם סמל שצמח אל תוך היהודיות הישראלית בחיוניות מיוחדת.
העובדה שילדי הגן בונים חנוכיות ומדליקים בהן נרות משלהם היא חלק ואולי סיבת החיבה האופפת את החפץ הזה ואת טקס הדלקת הנרות בחנוכה. ואין צורך להזכיר את המובן מאליו: המנורה והחנוכיה הן הדימוי הצורני המשמעותי ביותר והיחיד כמעט שנתנה היהדות לתרבות העולם ולא שאבה אותו מאחרים - דימוי העץ שניצניו ופרחיו הם אור, וצורתה הנודעת החקוקה על שער טיטוס היא הציור המוחשי ביותר שנותר עד היום מעולמו של בית שני ומן העידן הקדמון של העם היהודי.
צורת המנורה והחנוכיה הצומחת ממנה היא אתגר עיצובי מרתק ולא מקרה שדווקא היא זכתה לעיצובים רבים ונועזים של אמנים מכל פלגי האמונה היהודית המקומית. במקום הזה ניסו יהודים לטעון שהיפה אינו סותר את חיי היהודים ומסורתם וכי הם יכולים ליזום יופי צורני שלא יהיה רק חיקוי ושאילה מחייהם של עמים אחרים. גם אם ברור שאין לשון צורנית טהורה שאין בה אחר, הניסיון הזה הוביל לחיפוש ומחשבה על הזיקה בין סמלי היהדות ומשמעותם לבין לשון הצורות המוחשיות.
אנשי חב"ד, כרוב אנשי הקהילות החרדיות, מנותקים כליל מן השאלה הזאת. חנוכיות חב"ד אינן גילום של השקפה אחרת, מסורתית, עתיקה או פשוט לא-ציונית, אלא הן גילום של העדר השקפה גמור; הן מוצר תעשייתי זול המדיף את האנונימיות התעשייתית-עכשווית-גלובלית במערומיה.
חנוכיות חב"ד, ככל היוזמות החב"דיות, הן צירוף של כוונה טובה המלווה ברעש גדול המכריז על בעליה. אפילו בקבלות השבת שלהם בבתי החולים יש איזה תו קולני המגלה בהן פנים אחרות, מיסיונריות ויהירות.
במיצג החנוכיות מגלה חב"ד את הרגל הגסה שבתוך הכוונה הטובה בצורתה הבוטה ביותר. יש בהן איבה למקום ואיבה לרואה אותן. משום שכאן נגעו אנשי חב"ד בסמל מוחשי ועשו בו מעשה: את הסמל היהודי המעודן, שכל טעמו הוא אור ויופי, הם "מביאים לכל מקום ומקום" כערימת חוטי חשמל וברזלים.
"כמאתיים ושלושים שלוחי הרבי לא מותירים השנה שום פינה חשוכה. לכל מקום ומקום הם מביאים את אור החג ושמחתו. מאות אלפי חנוכיות אישיות ומרכזיות מאירות במהלך ימי החנוכה את מרכזי הערים, את הקניונים הגדולים, את המרכזים הרפואיים, את תחנות המשטרה, מד"א ומכבי האש, את תאי המעצר ובתי הכלא ואת המוסדות הסיעודיים" (מתוך אתר חב"ד).
מי שיצא מביתו בחג החנוכה פגש בוודאי לפחות חנוכיית חב"ד אחת בפתח מוסד כלשהו או בצד הכביש: חנוכיית מתכת פשוטה שלהבותיה נורות והיא יונקת חשמל מעמוד חשמל שלצדה. אי אפשר לטעות ולחשוב שמישהו אחר הביא אותן. שלטים גדולים מחוברים אליהן ומכריזים בקול גדול מי אחראי למצווה.
הרעיון יפה ונועד לשמח את הלבבות ולא היה מקום לשום טרוניה או ביקורת אלמלא הדבר העיקרי שעובר במי שרואה אותן, רחוק מאוד מ"אור החג ושמחתו"; משהו המדיף תוגה, רשלנות, ובעיקר - כיעור. כיעור שלא ייאמן. מבנה החנוכיות עשוי צינורות מתכת המחוברים כלאחר-יד, המנורות רוכבות ברפיון על גבי הצינורות, עקומות ונופלות, וסבך שלם של חוטי חשמל מקיף הכל, תפוס ברישול בסרטי הדבקה.
בין עלבונות המצפון והמוסר הנוחתים על האדם ברחובות כאן ובין אסונות אורבניים בגודל של אופק - מי ירגיש בכלל במכה הנוספת, הקטנה, הבאה מחנוכיה? אלא שדווקא החנוכיה, שכל עניינה הוא חג ושמחת העין, חושפת את ההיפוך שחל בה כאן ממאור לעלבון. ברקע - המחשבה על נס פך השמן המזכיר את חזיון הסנה הבוער ואיננו אוכל, ומקרוב עומדים הילדים היום, ילדי חרדים וחילוניים; הילדים העושים בגן חנוכיות מקרש קטן ופקקים או גביעי בלוטים ומקשטים אותן לתפארת ויודעים שזהו החפץ היפה והחגיגי ביותר שעשו. הם הרואים מיד שהחנוכיות הגדולות הללו של החסידים הגדולים מכוערות כגרוטאה ומפחידות כאחורי מוסך עזוב.
אפשר כמובן לנסות ולראות בחנוכיות חב"ד את תמצית סגולותיה של הרוחניות היהודית הבזה לפיתויי החומר, או לראות בהן יופי אחר, של עולם החסידות, המוביל לתכלית האור וחושף את עליבות הפרוזדור בדרך אליה, או את תנופת האמת שבהן: כמו שמטוס הוא צורה הצומחת מן השקול שבין הנפח והטיסה, כך החנוכיות הללו הן השקול שבין חיסכון ועיוורון.
אבל להטוטי פרשנות כאלה יסתירו את העיקר - הרי חנוכיות חב"ד שהוצבו במרחב הערים בישראל הוצבו בו כחלק מדיאלוג, שכדרכו הישראלית - רובו צווחות ומיעוטו אנחות. החנוכיה אינה רק חפץ-קודש יהודי ישן אלא גם סמל שצמח אל תוך היהודיות הישראלית בחיוניות מיוחדת.
העובדה שילדי הגן בונים חנוכיות ומדליקים בהן נרות משלהם היא חלק ואולי סיבת החיבה האופפת את החפץ הזה ואת טקס הדלקת הנרות בחנוכה. ואין צורך להזכיר את המובן מאליו: המנורה והחנוכיה הן הדימוי הצורני המשמעותי ביותר והיחיד כמעט שנתנה היהדות לתרבות העולם ולא שאבה אותו מאחרים - דימוי העץ שניצניו ופרחיו הם אור, וצורתה הנודעת החקוקה על שער טיטוס היא הציור המוחשי ביותר שנותר עד היום מעולמו של בית שני ומן העידן הקדמון של העם היהודי.
צורת המנורה והחנוכיה הצומחת ממנה היא אתגר עיצובי מרתק ולא מקרה שדווקא היא זכתה לעיצובים רבים ונועזים של אמנים מכל פלגי האמונה היהודית המקומית. במקום הזה ניסו יהודים לטעון שהיפה אינו סותר את חיי היהודים ומסורתם וכי הם יכולים ליזום יופי צורני שלא יהיה רק חיקוי ושאילה מחייהם של עמים אחרים. גם אם ברור שאין לשון צורנית טהורה שאין בה אחר, הניסיון הזה הוביל לחיפוש ומחשבה על הזיקה בין סמלי היהדות ומשמעותם לבין לשון הצורות המוחשיות.
אנשי חב"ד, כרוב אנשי הקהילות החרדיות, מנותקים כליל מן השאלה הזאת. חנוכיות חב"ד אינן גילום של השקפה אחרת, מסורתית, עתיקה או פשוט לא-ציונית, אלא הן גילום של העדר השקפה גמור; הן מוצר תעשייתי זול המדיף את האנונימיות התעשייתית-עכשווית-גלובלית במערומיה.
חנוכיות חב"ד, ככל היוזמות החב"דיות, הן צירוף של כוונה טובה המלווה ברעש גדול המכריז על בעליה. אפילו בקבלות השבת שלהם בבתי החולים יש איזה תו קולני המגלה בהן פנים אחרות, מיסיונריות ויהירות.
במיצג החנוכיות מגלה חב"ד את הרגל הגסה שבתוך הכוונה הטובה בצורתה הבוטה ביותר. יש בהן איבה למקום ואיבה לרואה אותן. משום שכאן נגעו אנשי חב"ד בסמל מוחשי ועשו בו מעשה: את הסמל היהודי המעודן, שכל טעמו הוא אור ויופי, הם "מביאים לכל מקום ומקום" כערימת חוטי חשמל וברזלים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
