מאת יהודה ל' צייטלין
צילומים: מאיר דהן

על פניה, הקהילה היהודית בבאזל אינה תלויה ברב זלמן וישצקי. והוא הראשון שיודה בכך. הכל קיים כאן, וכפי המסורת השווייצרית, הכל נשאר על מקומו המדוייק. בזמן שהוא למד בישיבה הגדולה ב"תורת אמת", בית-האבות בעיר היה מלא בישישים; בית-הכנסת 'אגודת אחים' כבר היה קיים ופעיל עוד לפני שחותנו עלה מרוסיה לקריית-מלאכי; ובית-הכנסת המקומי של הקהילה המרכזית נוסד שנתיים לאחר שהאדמו"ר המהר"ש נ"ע קיבל עליו את עול הנשיאות. ועוד לא הזכרנו את בתי-הספר, המסעדות, האיטליז, עמותות עזרה לנזקקים ואפילו מקוואות-טהרה (בור על גבי בור!).

ובל נשכח את המיקום המכובד שהעיר תפסה בדפי ההיסטוריה של העם היהודי ומחקרי מדעי המדינה. שני המזוקנים תיאודור הרצל ומקס נורדאו קיימו בה את הקונגרס הציוני הראשון, ובכך הניחו את היסודות למדינת ישראל, כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, על שלל תלאותיה.

כל זה לפני שהשליח הדינמי הצעיר הזה אפילו דרך בבירמאנסגאסע או כל רחוב אחר בבאזל.

"יש פה הכל", מודה הרב וישצקי שהתקשה בשבוע שעבר למצוא יום פנוי למסיבת החנוכה שלו עקב כמות אירועי החג הנערכים בעיר. "זו לא שליחות רגילה. פה צריך לחפש לאיפה 'לפרוץ'. מי שמגיע (בשליחות) לקליפורניה, גרמניה או רוסיה יש לו די אנשים המעוניינים בפעילותו. כאן, מי שמעוניין כבר יש לו מקום. יש פה ארבעה רבנים – שניים מהם בגילי, 'כולל' אברכים, ארבעה מניינים בהם נוסח ספרדי וחרדי, מוסד עזרה לאבלים וארגון 'שומרי תורה' שהוקם כבר לפני 110 שנים ומארגן 41 שיעורי תורה בשבוע".

הוא מזכיר בהקשר זה את הסיפור על רב עיר שניגש יום אחד לראש הקהילה והודיע על התפטרותו. לשאלה אם פגעו בו או לא שילמו משכורת, הרב ענה: "אני כאן כדי לענות לשאלות. היום הגיעה יהודייה זקנה והציגה לפניי שאלה. ומכיוון שלא הייתה לי תשובה עבורה, הריני מתפטר". כבוד הרב, מתעניין ראש הקהל בדאגה, מה יכולה כבר ישישה לשאול שלתלמיד-חכם כמוך לא תהיה תשובה?! "היא נכנסה ללשכתי", ענה הרב, "דפקה בחוזקה על השולחן ואמרה 'רעבע, מי צריך אותך כאן?'. זה כמה שעות אני מנסה לחפש תשובה לשאלה וכיוון שאיננו מוצא הריני מתפטר".

לדניאל א' רוטשילד הייתה אותה דעה. בגיל 54, הוא גזבר של ארגון-הגג המוכר במוסדות הממשלה בשמו 'הפדרציה השווייצרית של קהילות יהודיות' ומעורה היטב בזירה היהודית בבאזל עיר מגוריו. לדעתו, מה שסייע לקהילה היהודית לשרוד תחת סכנות מלחמות העולם באירופה, היה הממסד היהודי המאורגן בבאזל. הוא גם חי טוב עם המחשבה שהקהילה עושה עבודה טובה. שני דברים גרמו לו לשנות את דעתו בעניין: העובדה ששלושה מבין ארבעת ילדיו מתגוררים בישראל, ובואם של הרב זלמן והגב' דבורה וישצקי לעיר, בפורים תשס"ב.

את רוטשילד פגשתי בשולחן 74. זה היה בסוף חודש מרחשוון השנה, כשהגיע לניו-יורק להשתתף בכינוס השלוחים העולמי. במשקפיים מרובעים אופנתיים, כיאה למוצאו ואישיותו הדקדקניים, הוא הקדיש כמה דקות בעיצומו של ה'באנקט' החגיגי במזח 94 להסביר מה נשתנה.

"לנו, לקהילה הממוסדת, יש ערכים שמרניים", הוא אומר. אנחנו דמוקרטיים והיררכיים שלא יכולים לעשות שלושה צעדים קדימה מבלי לקחת אחד אחורה. ככל שנעשה – ואנחנו עושים – לא נצליח להגיע לכולם. חב"ד היא בלתי-פורמלית ומעשירה בכך את חיינו. אנחנו מאבדים את חברי הקהילה להתבוללות או עלייה לישראל וצריכים את הערך המוסף הזה. הממסד אינו מספיק היום".

להתאים את התבלין לתבשיל

כינוס השלוחים הוא המועד הקבוע בו אני מתראה עם ר' זלמן, בעל חכמת-חיים וזריזות קלילה, שנולד בכפר-חב"ד ובולט מבין הדור הצעיר של שלוחים באירופה. לפני שנתיים הוא התבקש להנחות את מושב המלווה-מלכה המרכזי בכינוס (ביידיש) ובשבוע שעבר הוא שוב היה בכותרות כשהציג את הבניין החדש 'פלדינגר חב"ד צנטר' שנרכש ברחוב ארון-שטראסע (ועובר שיפוצים). מה שלא מגיע לעיניים ולאוזניים של הציבור זו ההליכה התמידית שלו בין הטיפות, הצורך להתמודד עם החשדנות הטבעית ברב החדש והעצמאי, והתורם-מקורב שחלה במחלה ממארת ל"ע אך אמונתו בקב"ה איתנה (וזאת ראוי להפנים: יחסי שליח-מקורב אמיתיים נוטים להיות הרבה יותר מאשר רב-חבר קהילה).

"שבוע לאחר בואנו לבאזל", הוא סיפר לי פעם, "שמעתי שבאולם הקהילה היהודית תתקיים הרצאה. לא הכרתי איש ואת הדרך מביתי הטרי לבית הקהילה עשיתי לפי מפת רחובות. היטבתי את העניבה (שהבאתי עמי קשורה עוד מהארץ) וצעדתי בביטחון ומלא שמחה ואושר – הנה, אני שליח. אפילו זמזמתי לעצמי 'שלוחי אדוננו, להביא משיח צדקנו'. ואז נכנסתי לאולם – הגעתי בזמן, כלומר באיחור של שבע דקות – שהיה מלא עד אפס מקום בכארבע-מאות איש בהם עורכי דין, רופאים, אנשי עסקים וכאלה. רבים מהם הביטו לעברי מאחור. ואני רק ניסיתי להיזכר איזה שיר שרתי קודם. זה היה הלם. כאן, אל הקהל הזה נשלחתי. היצליח ה' דרכי?".

הרהורים כאלה שיכולים להישמע אצלו בהתוועדות רעים באולם 'אהלי תורה', אינם חלק מהשגרה שהוא משדר. הוא מהיר חשיבה, אבל אופי פעילותו מראה שיש לו את התבונה להתאים את התבלין לתבשיל. כמו שלוחים אחרים ביבשת הישנה - השליח הראשי לשווייץ הרב מנחם-מענדל רוזנפלד בהם - הוא למד כי לאט, בלי רעש ובלי פרסומות – הוא המתכון המדוייק.

אז מה שליח עושה כשהוא מגיע למקום חדש?

"יוצר קשר עם גרעין ראשוני של יהודים שמעוניינים לשמוע על יהדות. עושה פעולה נחמדה בחנוכה או בפורים, כדי למשוך קהל. עורך סדר ציבורי בפסח, דואג לקרוא במגילה בבית-אבות או בשעות שונות, מקיים קייטנה, מקים מערך של שיעורי-תורה. השאלה היא מה יעשה שליח שמגיע למקום בו יש קהילה מסודרת ופעילה שלכל מי שמחפש או מתעניין ביהדות יש עבורו מענה זה מאתיים שנה. זו שאלה שכולם שאלו אותנו בקול בתקופה הראשונה לבואנו. התשובה שלי: קשר אישי עקיב ואמיתי עם המון חום ואהבה יהודית".

מה עושים עם כיסא ריק

זהו אכן אחד הדברים שרוטשילד אהב בו. בניסיון לבדל את עצמו מהאחרים במדינה שבה גיוס הכספים מצוי כמו עובדים-זרים בישראל, הוא יצר לעצמו אלמנט נוסף. "הסיסמה שלי הייתה שכשאתה לא מבקש כסף – תורמים לך יותר. את החדר בבית-חב"ד הייתי מעניק בחינם לבריתות ושבע-ברכות מתוך גישה שהמקום אינו שלי אלא של קהילת באזל. אני לא אדם פרטי אלא 'שייך' לקהילה. הקפדתי גם לעשות הכל בעצמי. יש הרי ארגונים שמוכנים לתת חמש-מאות פרנק חסות לאירוע, אך אז הם בולעים אותך. לפתע אתה הופך ל'שיפוצניק' של האירוע".

מה היה אירוע הפריצה שלך?

"אפשר לומר השבתות. קבלת-שבת והסעודה ובהמשך שחרית. אנו עושים זאת פעם בשלושה שבועות ומעגל המשתתפים מונה כמאה וחמישים איש. בהתחלה התחיל בלגן. בקהילה התרגזו שחב"ד עושה מניין. הייתי מוכן לזה מראש וניגשתי לתומך שלי (מורלית יותר מכספית). הראיתי לו את רשימת המשתתפים וביקשתי שיזהה שמות של מתפללים שכביכול 'לקחתי' מהם. הוא ביטל את העניין וביקש שאפגש עם נשיא בית-הכנסת הגדול שדרש להפסיק את המניין ונתן לי ארבעה ימים לחשוב. אמרתי שאין צורך כי בסך-הכל אני פונה לקהל חדש ואפילו מביא ילדים לבית-הספר של הקהילה. ולבסוף הם השלימו עם העניין".

רכישת בניין תוך חמש וחצי שנות שליחות – נשמע כמו הישג מרשים!

"אנחנו בונים בניין יפה ומכובד אבל לרגע לא שוכחים שזו לא המטרה, זה רק אמצעי. אנחנו בסך-הכל יוצרים עוד חלל ריק מתוך מטרה אחת, כדי שיהיה את מה למלא. בסוף שנות השבעים, כשיהדות העולם עסקה בבעיית יהודי רוסיה מאחורי מסך-הברזל, ראשי הפדרציה היהודית באמריקה יזמו רעיון שכל משפחה תשאיר כיסא אחד ריק בשולחן ה'סדר' להזדהות עם יהודי רוסיה. כשהגיעו להציע את זה לרבי, התשובה הייתה: אני מסכים שיש להוסיף כיסא ב'סדר' אבל בתנאי אחד – שעל הכיסא הריק הזה תושיבו מישהו...

"המסר הזה הוא תמצית העבודה של השלוחים ברחבי העולם, וכמובן זו המטרה שלנו כאן בבאזל. זה בעצם מה שאנו עושים בחמש וחצי השנים האחרונות. עבדנו ואנו עובדים כדי שבבית-הספר, או בגן, או בבית-הכנסת יהיה פחות כיסא אחד ריק. מאות כיסאות בפורים, בחנוכה ובפסח, בל"ג בעומר ובראש השנה התמלאו במשך השנים האחרונות. לפני ארבע שנים, כששכרנו את בית-חב"ד בליאון שטראסע, המקום היה ריק. היו לנו חמישים כסאות, וכששאלתי את ידידי מיכי עטר, איך אתה נותן סכום כל כך גדול כדי לשכור מקום לבית חב"ד בזמן שאין לי את מי להושיב שם? הוא אמר: אם לא יהיה מקום ריק, גם לא יהיה לנו את מה למלא. ב"ה, המקום שם כבר היה מלא ואף עולה על גדותיו".

פעם פליט, היום תומך

חלק מקהלו של הרב וישצקי הוא עובדי תעשיות הרוקחות והכימיה שהעיר משופעת בהן. "אנחנו ניסינו להביא אותם אלינו, אבל זה היה קשה", מסביר יוסי העס, חבר מועצת הקהילה היהודית של באזל שהגיע לכינוס השלוחים. "אלה שבאים לבאזל לא נעשים חברים בקהילה בגלל התשלום הנדרש. הם רואים את עצמם יהודים וזה מספיק עבורם. אנשים לא אוהבים לשלם עבור 'דת'. לכן לחב"ד יש כל-כך הרבה הצלחה. לכן אני אומר לכולם, ככל שנעבוד ביחד ככה נצליח יותר. זלמן אינו מתחרה אלא חבר".

שתיים מתוך שלוש בנותיו של העס, מנהל פיננסי שהיה מתפלל בבית-חב"ד הונג-קונג בעת מגוריו בסין, מתגוררות מחוץ לשווייץ. כשהוא נשאל לעתידה על יהדות באזל הוא מתפתל קמעה. "לקהילה יש עתיד בחמישים-שישים השנים הבאות, אבל המצב מתדרדר והולך. שמע, אנחנו עובדים. קשה להגיע לאלה שלא מעוניינים בדת. והאופי השווייצרי שלהם הוא רק סיבה אחת. המצב ככה ברוב אירופה שהאוכלוסייה היהודית בירידה. יש יוצאי דופן, אבל בלגיה והולנד באותה בעיה בדיוק".

מה שהולך לשנות את התמונה הקודרת הוא הבניין החדש שגם שופך אור על אנושיותם של היהודים בתקופה שמדינתם נותרה אנוכית – מלחמת העולם השנייה. כשמשפחת רוהר נמלטה מליון בצרפת הלא-כבושה של 1943, הם הוברחו לתוך שווייץ. האב והאם נלקחו למחנה פליטים במורגין, בעוד שהבן שמואל רוהר נשלח לבית-ילדים ליד באזל. כמה מחברי הקהילה היהודית אספו לביתם ילדים פליטים ורוהר התקבל לביתם החמים של ר' שלמה-זלמן ורוחה פלדינגר ע"ה, שטיפלו בו כשווה זכויות בין ילדיהם. "הם הקרינו כלפיו חמלה נדירה", מספר וישצקי. "הוא אמר לי שבסעודת שבת הראשונה שלו עם המשפחה, האב שאל מי המבוגר וכשהתברר שסמי הוא המבוגר מכולם, הוא גם זכה בכל ההעדפות של בן בכור".

הרב דוב שוחט ז"ל, יליד טלז הליטאית שבערוב ימיו נעשה חסיד וכיהן כרב בית-הכנסת בבאזל, הראה דאגה כנה לרוהר, ולקח אותו תחת כנפיו. מסופר כי כשרוהר לא הגיע פעם לאמירת תהילים בשעה 6.30 בשבת בבוקר, הרב שאלו לפשר ההיעדרות.

"סוף-סוף יש לי יום אחד בשבוע שאני יכול לישון", ענה רוהר הצעיר שלמד בתיכון מתקדם במהלך השבוע ובמקביל הקפיד על משטר של לימוד תורה בהמלצת הרב שוחט.

"סוף-סוף יש לך יום בשבוע שאתה יכול לומר תהילים, ואתה ישן בו?", גער בו הרב בחביבות.

הרב וישצקי, שמשוחח עם רוהר בתיווכו של הרב משה קוטלרסקי מהמרכז-לענייני-חינוך, מספר כי "רוהר רואה בפרוייקט הזה משהו אישי ולכן הוא העניק לנו תרומה גדולה כל כך, והוא מעורב בכל פרט מתוכניות הבנייה. בן למשפחת פלדינגר הוא נשיא הקהילה החרדית בבאזל, אבל מכיוון שסמי מאמין בחב"ד – הוא רוצה לתרום לחב"ד דווקא. כשטלפן אליי לפני חנוכה הוא שמע רעשים ושאל היכן אני נמצא. אמרתי שבמארקט פלאץ, מקים את החנוכייה הציבורית. הוא שאל כמה מגיעים. עניתי שצפויים להגיע כארבע-מאות איש. וכמה לביבות? הוא התעניין. עניתי מאתיים. 'אני לא מבין אותך', הוא ענה, 'אם באים ארבע-מאות איש אז צריך להביא שש-מאות לביבות!'. הבטחתי לו להמשיך לחשוב בגדול".

= = = =

עשרת הדיברות של שליחות
מאת הרב זלמן וישצקי

א. מהרגע בו יצאת לשליחות עליך לדעת שאתה 'חסין נפשית', שאין לך אפשרות להיפגע. זה לא קל אבל עליך להחליט, 'אני לא נפגע מאף אדם'. ישנם הרבה אתגרים בשליחות ואתה עלול למצוא את עצמך רוב היום פגוע.

ב. כשסיפרו לך על 'כיבוש', הכוונה הייתה ל'כיבוש הלבבות'. זו הדרך הישרה והבטוחה ביותר. החיוך שלך הרבה יותר חשוב מהעניבה היפה.

ג. תן כבוד – לכל אדם מגיע כבוד, ובמיוחד לנבחרי הציבור או הרבנים. זה כלל לא משנה מה דעתך על האישיות שלהם, אתה מחויב לכבדם, הם נבחרי הציבור. זכור – כשאתה מכבד אותם, אתה מכבד את עצמך.

ד. יחס שווה לכל אדם. לעני מגיע יחס כמו לעשיר, ולחרדי מגיע יחס שווה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות. אנחנו לא עסקנים, אנחנו שלוחים, שלוחים אל הנשמות.

ה. היחיד הוא הכל. עיקר העבודה מבוססת על קשר אישי, אחד על אחד. השתדל לזכור תמיד את שמו הפרטי של בן שיחך ופרטים אישיים על משפחתו ותחום התעניינותו.

ו. דאג מדי-פעם לארח בסעודת שבת משפחה אחת בלבד – רק כך, כשהם לבד איתכם, הם ייפתחו אליכם ותוכלו להיות חברים.

ז. אגו או רבי. לפני כל פעולה, ובמיוחד לפני מה שעשוי להתפרש כצעד פוליטי, שב עם עצמך וחשוב, האם זה מה שהרבי רוצה שאעשה כרגע. פרוייקט בומבסטי הוא לא בהכרח מה שהכי נצרך כעת לשליחות עצמה.

ח. חוברת הדרכה – חובה. אנשים מכל הסוגים משתמשים בעלוני המידע לחגים עם הסברים נאים ובלי טעויות כתיב, בדיוק כמו שאתה פותח 'לוח כולל חב"ד' או 'נטעי גבריאל'. חשוב: כשזה בא כחוברת-הדרכה נטו, בלי פרסומות או כתבות על הפעילות שלך, הסיכוי שישתמשו בזה הרבה יותר גדול.

ט. דרשות איכות. לפני כל דרשה, גדולה או קטנה, שב וכתוב לעצמך מה אתה מתכוון לומר. חפש סיפור או רעיון ש'ייגע' בקהל שלך. אפילו הרבי הכין לעצמו לפעמים טיוטה לפני שדיבר בחתונה או בר-מצווה (וראה ערך 'רשימות').

י. אולי יותר חשוב מהכל – המשפחה שלך, האישה והילדים גם הם יהודים, וגם להם יש פורים, פסח ושבת. חשוב עליהם.


הכתבה מתפרסמת השבוע במגזין של שבועון 'כפר-חב"ד'