ר' ציון ביטון על בנו ז"ל / הראיון המרגש שמעורר גלים
בשבת חנוכה, כ"ח כסלו, חל יום ה'יארצייט' הראשון לפטירת שלושת ה'תמימים' היקרים שנהרגו בדרכם ל"מבצע חנוכה" אשקתד באילת: הת' יונתן ביטון, הת' משה גולן, והת' לוי הענדל.
ר' ציון ביטון, אביו של הת' יונתן ביטון, העניק ראיון לשבועון "כפר-חב"ד" וסיפר על תחושותיו בעקבות האסון הנורא.
COL מתכבד להגיש את הראיון המלא באדיבות שבועון 'כפר-חב"ד'
"אנחנו רק מבקשים שיזכרו אותם"
"אנחנו מתמודדים לבדנו עם הכאב, אבל לפחות שיעשו משהו שקצת ינחם אותנו. מה נשאר לנו, אחרי הכל? לפחות שנדע שיש באיזה מקום בכפר-חב"ד מזכרת לבן שלנו ולשני חבריו הקדושים. משהו קטן. שלא ישכחו אותם", מבקש ר' ציון ביטון כשדמעות ממלאות את עיניו * במלאת שנה לתאונת-הדרכים המחרידה שבה קופחו חייהם של שלושה 'תמימים' יקרים, בדרכם למבצע-חנוכה באילת, פוגש יעקב קפלן את הוריו הדואבים של אחד מהם, הת' יונתן ביטון ע"ה, המדברים על החלל שנותר, על הכאב הקשה מנשוא ועל הקושי העצום להיאחז באמונה, ולהתחזק
מאת יעקב קפלן
צילום: שלמה ניימרק
אולי נתחיל מההתחלה. כיצד קיבלת את הידיעה המרה על האסון?
באותו יום, בשעה 4:20 אחרי הצהריים עוד הייתי בעבודה. התכוננתי לחזור הביתה מוקדם מהרגיל כדי להספיק להגיע בזמן להדלקת נר חנוכה. ואז התקשר אלי מישהו שלא הכרתי אישית ואמר לי משהו כמו: 'שלום, אדון ביטון. הבן שלך היה מעורב בתאונה מחרידה'. לרגע הייתי המום, אבל מיד אמרתי לו: 'תגיד לי: הבן שלי חי או מת?'. האלמוני ענה לי בטון עמום: 'אני לא יודע מה להגיד לך, תשאל בצעירי אגודת חב"ד', ומיד ניתק את הטלפון. לפי הצורה שהוא דיבר אתי, הבנתי שבכל מקרה קרה משהו חמור מאוד.
היה לי קשה מאוד באותם רגעים. בדיוק אז לא היתה לי אפשרות לנהל שיחות יוצאות מהפלפון שלי, ולא ידעתי מה לעשות. ברגע הראשון רציתי לקחת מונית הביתה, אבל מרוב בלבול אפילו לא עליתי על אוטובוס. את הדרך הביתה עשיתי ברגל, כשאני מתפלל בליבי: 'רק שהבן שלי יישאר בחיים!'. וככה רצתי מהתחנה המרכזית באשקלון עד הבית, כולי מתנשף. לא היה לי חשק לעצור מונית, לא היה לי מצב רוח לעשות כלום. בדרך ראיתי את אחד השלוחים באשקלון, שהוא ידיד אישי שלי, ואמרתי לו: 'תגיד לי, מה קרה לבן שלי?'.
האמת היא שבאותו יום, כבר בשעה שתיים וחצי בצהריים, ידעו על האסון בכל הארץ, אבל גם הוא התחמק. אני לא מאשים אותו, כנראה גם הוא לא היה מסוגל לומר לי את האמת המרה. כשהגעתי הביתה, אשתי היתה עסוקה במטבח, והילדים עדיין לא שבו הביתה. הם היו באיזה אירוע של חנוכה שהתקיים במקום סמוך. אשתי הבחינה כיצד אני מתנשף ושאלה מה קרה. אמרתי לה: 'אני בכלל לא יודע אם יונתן שלנו בחיים'. (בקול שנוק) ואז התחילו לרוץ כל השיחות הטלפוניות... עד שנודע לי שהוא היה באילת, וששם קרתה התאונה.
לא ידעת שהוא נסע לאילת?
אני לא ידעתי. יונתן ז"ל היה 'ילד של אימא'. כשהחליט לנסוע ל'מבצעים' בחנוכה, הוא דיווח על זה לאשתי. קיבל רשות – ונסע.
(האם מוסיפה): הוא כל כך רצה ללכת ל'מבצעים', ואיך הוא התלהב מהנסיעה הזאת לאילת. ובכל זאת, לא נסע לפני שביקש ממני רשות לנסוע. נער בשנת ה-18 לחייו – ולא יוצא ל'מבצעים' לפני שיבקש רשות מהוריו...
ר' ציון: ויש דבר שכואב לי מאוד. ביום חמישי שלפני האסון הוא הגיע הביתה. בערב הוא כבר היה צריך לחזור להתוועדות יום-הולדת של חבר, ומשם להמשיך ביום שישי בשביל הנסיעה לאילת. לכן, ביום חמישי בצהריים הוא ביקש ממני שאקפיץ אותו לתחנה המרכזית, אבל בדיוק באותו ערב רציתי להתפלל ערבית ליד הבית והיה לי קשה להחזיר אותו לתחנה המרכזית. אילו רק ידעתי שלא אזכה עוד לראות אותו בחיים... אני מרגיש החמצה אמיתית בזה שלא ליוויתי אותו אז. זה פלא בעיניי, כי בדרך כלל הייתי מרבה להסיע אותו לתחנה המרכזית, ודווקא בפעם הזאת החמצתי. לא יודע מה קרה לי באותו יום.
יותר מזה: ביום שישי, בשעה ארבע וחצי בבוקר קמתי משנתי. משום-מה שכחתי שיונתן כבר עזב את הבית. העפתי מבט לעבר מיטתו עם השמיכה, היה נדמה לי שהוא ישן בה ואמרתי לעצמי: 'ברוך השם, יונתן בסוף לא נסע'. לא יודע למה אמרתי את זה, אלה היו המילים שנכנסו לי לפה. כשהתקרבתי יותר למיטתו, ראיתי שבעצם הוא כן נסע והצטערתי שלא אראה אותו...
קולו של ר' ציון נשנק: בהיותו באילת – יום לפני שחייו קופחו – הוא התקשר לאשתי. הוא נשמע אז צרוד וחולה, ובאמת היה קשה לו להמשיך ב'מבצעים', ובכל זאת החליט להישאר שם. הוא עשה מסירות-נפש ממש בזה שבכלל יצא ל'מבצעים' למרות שהרגיש מאוד לא טוב...
היו מסרים שהוא 'שידר' בתקופה האחרונה?
כחודש לפני האסון היה מקרה מוזר. יום אחד הוא נראה רציני מאוד. אמרתי לו: "למה אתה לא שמח?". הוא אמר לי: "לא יודע". הרגשתי שמשהו אצלו לא כרגיל. ניסיתי לדובב אותו, לא ידעתי איך להסביר את התופעה הזו. בכלל, בחודש האחרון לחייו פניו היו מאוד רציניות.
אחד הגבאים בבית-הכנסת שיונתן היה קורא אצלם תמיד בתורה, סיפר לי שפגש אותו ביום חמישי שלפני האסון ואמר לו: "ברוך ה', הגיע חנוכה. עכשיו תקרא לנו בתורה שתי שבתות רצופות". ויונתן ענה לו עם החיוך שלו: "עד אחרי חנוכה אין לך סיכוי לראות אותי" (בגלל ה'מבצעים'). אבל הוא אמר את זה ברצינות רבה ומדאיגה.
היו ביטויים מיוחדים שנשמעו מפיו בימיו האחרונים?
נזכרתי עכשיו במשהו מדהים: היה לי אח חורג (מצד אמי) שנפטר לפני כשנתיים, חנניה היה שמו. יונתן אמר לי בשנה שעברה, כשישבנו בבית בסמוך לאזכרה: "אבא, למה אתה לא אומר לזכרו דברי תורה?". אמרתי לו: "קשה לי לומר דברי תורה ברבים". יונתן חייך ואמר: "אבל 'קדיש יתום' אתה יכול לומר כמו שצריך...". ממש לא חלמתי אז שגם על יונתן אצטרך לומר 'קדיש'...
באותה תקופה ישבנו פעם בבית ביום של חופשה וראיתי פתאום שככה מתקרבת השקיעה. השמעתי דאגה באוזניו: מה יהיה עם מנחה? ויונתן חייך ואמר לי: מה אתה דואג? אני עדיין פחות מגיל עשרים, אני עדיין לא בר ענישה בשמים. הוא שידר ככה סימנים לאוויר. והוא היה אחד שחושב לפני שיענה תשובה, הוא לא ירה סתם תשובות באוויר. היו לו תשובות חכמות כאלה.
אחי סיפר לי משהו שקרה יום לפני האסון של יונתן. אימא שלי מחלשה מאוד ולקחנו אותה לבית-הרפואה. באותו יום פתאום אימא שאגה שאגה אדירה כזאת. אחי לא הבין: אין לה כוחות, היא לא יכולה לדבר, מאיפה השאגה הזאת? אחי שאל אותה: "מה יש, אימא? את מי את רוצה – את שמעון או את דרור?". והיא עונה: "לא, זה ציון". אחי לא הבין מה היא רוצה. אחרי יום קרה האסון, ואז הבנו את זה...
אני מבין שקשה לך לחוות מחדש את אותם רגעים.
כן, רק לאחר ה'שבעה' שמענו מהבחורים הפצועים שהיו באותו רכב איך בדיוק זה קרה. הלכנו לבקר אותם בבית-הרפואה, ואחד הפצועים, שהיה חבר-חדר של יונתן, אברהם פרוס שמו, סיפר לנו כיצד התרחשה התאונה שבעקבותיה הידרדר הרכב לתהום בעומק של כחמישה מטר. אגב, עדיין לא אזרתי אומץ בנפשי לנסוע למקום התאונה, למרות שאומרים שיש סגולה להתפלל דווקא במקום ההוא. אני מאמין שיבוא יום ואעשה את זה. בכל אופן, חלק מהיושבים ברכב טענו שכשהנהג הבחין ברכב שבא ממול, הוא לקח את הסיבוב במהירות קצת גבוהה.
אבל מה איכפת לי מכל ההסברים האלה? ברור שזוהי גזירה שנגזרה מלמעלה, וזה הכל. אנחנו מאמינים בני מאמינים, ומקבלים עלינו דין שמים. כתוב שהקב"ה אינו גוזר על האדם גזירה שאינו יכול לעמוד בה, ואם לא הייתי יכול לעמוד בדבר הזה, זה לא היה נגזר עלי. אני מקבל את הדין. קשה, קשה, אבל מה לעשות? לא מהרהרים, חס ושלום, אפילו לשנייה אחת. אוהבים את הקב"ה, וממשיכים להתחזק באמונה. הרב יהודה דרעי, רבה של באר-שבע, ביקר אצלנו ב'שבעה' ואמר: זה דבר שאי-אפשר להסביר אותו בכלל. זה רק 'קרבנות ציבור'. אין מה להסביר.
אמר שעדיף לזרוק את התעודות
אתה משדר בדבריך חוסן נפשי חזק.
נכון, אבל זה לא מפחית מעוצמת הכאב בגלל האסון שאירע לנו. זאת צלקת שלא תימחה לעולם. יונתן היה ילד שכל הבית התנהל סביבו. ולא רק הבית. זה היה ילד בן 17 ושבעה חודשים שהספיק להכיר כשלושת-אלפים איש מכל אשקלון והסביבה.
עובדה: בימי ה'שבעה' באו אלינו לניחום אבלים אלפי אנשים שהכירו אותו. אני באמת לא יודע מאיפה כל האנשים האלה הכירו אותו. אולי מבית-הכנסת, אולי מבית-חב"ד ואולי ממקומות אחרים. האנשים שהכירו את הילד הזה, ממש בכו. הם לא יכלו להסתכל לי בעיניים. רק אז התחיל להתברר לי באיזו מסירות-נפש הוא היה יוצא בשבתות לשמש כבעל-קורא ולחזור דברי תורה וחסידות בבתי-כנסת בסביבה. כל הדברים האלה הם דברים שבכלל לא ידעתי עליהם בחייו. פתאום אנשים באים ומספרים עליו עוד דברים ועוד דברים. פתאום התברר לי שממש לא הכרתי את הבן שלי, כמעט לא ידעתי כלום עליו. פתאום אני שומע סיפורים מחברים ומאנשים בשכונה, בקושי הוא היה מדבר אתי על כל זה.
ממי לדעתך הוא קיבל את הכוח לכל המעשים הנפלאים האלה?
יונתן נולד לנו בט' באייר תשמ"ט, וכבר בגיל צעיר ביותר הלך ללמוד בתלמוד-התורה חב"ד בקריית-מלאכי. זה לבד היה סיפור של מסירות-נפש בפני עצמו, גם בשבילו וגם בשבילנו. לשלוח ילד קטן למקום רחוק מהבית, זה היה קשה לנו ההורים מבחינה רגשית. מה גם שעד גיל שש הוא היה בן יחיד. באותו זמן כתבנו לרבי על ההתלבטות והחלטנו מראש חד-משמעית: מה שהרבי יפסוק – ככה נעשה. ובהשגחה פרטית מצאנו אז תשובה נפלאה ב'אגרות קודש': הרבי כתב שבענייני חינוך אין מקום לשום פשרות! וזהו. מאז הוא למד שם, בת"ת חב"ד ב'נחלה'. היו עוד חברים מאשקלון שנסעו איתו ל'נחלה', הבן של השליח הרב ליברמן ואחרים. אבל בשביל יונתן זה בא במסירות-נפש. יונתן מקטנותו היה קשור אל הרבי. הרבי כתב שאין פשרות בחינוך ולכן שלחנו אותו רחוק מהבית. ילד קטן שיצא מאשקלון יום-יום והלך ללמוד בקריית-מלאכי. הבית שלנו לא מזוהה כבית חב"די מובהק, ובכל-זאת הוא התעקש ללמוד דווקא בחב"ד. וב"ה הוא היה מאוד מרוצה שם.
בשלב זה ר' ציון קורא לבנו: "יוסי, לך תביא את התעודות של יוני!". יוסי מזדרז לשלוף ממדף מיוחד את תעודות ההערכה של יונתן מכל שנות לימודיו בתלמוד-תורה, ואני ממש משתומם. כמעט כל הציונים הם 'טוב מאוד' בידיעות וציון 'אל"ף' בהערכה. אני קורא את משפטי ההערכה שציינו מוריו, ושוב מתקשה להסתיר את התפעלותי. מוריו כתבו לו משפטים מחמיאים כמו "חוננת בתפיסה מהירה", "הנהגתך החסידית מופת לחבריך" והוסיפו לשבחו על התקדמותו והצטיינותו בלימודים ובהנהגה חסידית.
אבל ר' ציון מדגיש שיונתן ז"ל לא אהב את המחמאות: במעמד ה'שלושים' פגש אותי הרב טוביה זילברשטרום מירושלים, שלימד אותם גם טעמי המקרא (יונתן ידע לקרוא בתורה מצויין גם בטעמים אשכנזיים וגם בטעמים ספרדיים. זה פלא פלאים).
הוא אמר לי: 'איי, איי, איי. כששמעתי שיונתן התחיל לקרוא בתורה בבתי-כנסיות, אמרתי לו שגם אני רוצה לשמוע אותו. והוא ענה לי: 'אבל אתה מורה לטעמי המקרא, אתה לא צריך לשמוע אותי...' הביישנות שלו היתה משהו מיוחד. היתה לו הבנה וחשיבה מאוד מעמיקה, אך הוא הצניע את זה. פעם רציתי לבוא לאסיפת הורים, והמורה שלו אמר לי: 'בשביל מה אתה בא? יש לי רק דברים טובים להגיד עליו...' אני זוכר שהרב שלו מ'נחלה', הרב יקותיאל אלפרוביץ, אמר עליו שהוא נועד לגדולות.
כולם ראו עליו שהוא עמוק-עמוק. גם הרב יוסף-יצחק זוהר, אחד המורים שלו ב'נחלה', ציין לפניי במיוחד את תכונת הביישנות שלו. לדבריו, כשיונתן אמר משהו בשיעור – הוא היה ממש מבריק. ובכל זאת, השתדל תמיד להצניע את חכמתו".
שלושה שבועות לפני פטירתו רעייתי אמרה לו שברצונה לרכז את כל התעודות שלו בצורה מסודרת, והוא אמר לה שעדיף לזרוק את הכל. בסוף היא ביקשה ממנו שישאיר את זה והוא הסכים. זה ממש פלא.
האימא, גב' לאה ביטון שתחי', שומעת את שיחתנו תוך כדי עבודה במטבח ונזכרת: ריכזתי באלבומים את כל התמונות שלו מאז שהיה ילד קטן. כשגדל מעט, הוא מאוד לא אהב להצטלם. רק בשמחות משפחתיות, כשביקשתי ממנו להצטלם עם כל המשפחה, הוא מילא את בקשתי.
תמונות ילדות של יונתן נערמות על השולחן, והן מדברות בעד עצמן. בפורים התחפש גם בתור ילד קטן רק לדברי קדושה – ספר-תורה, משה רבנו וכדומה. בחנוכה הוא נראה מספר סיפור חסידי לאחיו הקטנים. וכן הלאה.
ושוב מדבר האב על מסירותו של הבן: יונתן היה ביישן, אבל כשהיה מדובר בדבר שבקדושה לא היתה לו בושה. אם צריך להתפלל לפני התיבה או להירתם לכל דבר שבקדושה – היה נענה בהתלהבות. כשהיה בן 13 בערך, ביקרנו פעם אצל אמי בהרצליה והגבאי שלח אותו בשבת לקרוא בתורה. עד אז לא יצא לי לשמוע אותו קורא בתורה, כי אני מתפלל בבית-כנסת קבוע אחד והוא היה הולך לקרוא בתורה בכמה בתי-כנסת אחרים. הפעם שמעתי אותו כשהוא קורא. אחר כך הגבאי ביקש ממנו שייגש להתפלל גם 'מוסף'. באותו רגע משכתי בחליפתו של יונתן מאחור, לא ידעתי אם הוא מסוגל להתפלל 'מוסף' של שבת לפני התיבה. שמעתי שמדברים עליו שהוא חונן מבורא עולם בקול נאה, אבל לא ידעתי עד כמה זה רציני. שואל אותי הגבאי: "למה אתה מושך אותו בחליפתו?". אמרתי לו: "אולי הוא לא יודע להתפלל 'מוסף'". אמר לי הגבאי: "אל תדאג, אני ביקשתי ממנו לגשת, זה על אחריותי". אחרי התפילה אמרו לי המתפללים: "הלוואי שבכל שבת הבן שלך יגיע לפה, הוצאות הנסיעה לכאן יהיו על חשבוננו..."
אף-פעם לא רצה כלום לעצמו
כיצד תוכל לסכם את שלוש שנות לימודיו בישיבת חב"ד בלוד?
דבר ראשון, כשיונתן אמר לי אחרי סיום הת"ת שהוא רוצה ללמוד בלוד, הסכמתי. הדבר שהכי בלט אצלו כל הזמן היתה החשיבה העצמאית שלו. הוא ידע טוב מאוד מה הוא רוצה מעצמו. תמיד הייתי אומר לו: "רק שתצליח במה שהחלטת". הוא היה בחור החלטי, שניהל את החיים שלו בתבונה רבה.
דבר שני, מה שהיה מיוחד אצלו זה שבשבתות הוא רצה תמיד לחזור לאשקלון. אותי זה הפליא בהתחלה וגם המשגיח בישיבה, הרב בוטמן, התפלא בהתחלה על נסיעותיו התכופות של יונתן לשבתות לאשקלון. הוא חשב שכנראה הבחור הצעיר גר רחוק ומתגעגע הביתה. יונתן מצידו לא רצה להתגאות ולגלות מיד למה הוא נוסע. בסוף הוא נאלץ להסביר לרב בוטמן שהוא קורא בתורה בכמה בתי-כנסיות, עובר בחלקם לפני התיבה כשליח ציבור וגם אומר דברי תורה לפני הקהל. וגם בבתי-הכנסת עצמם עשה את מלאכתו בצניעות האופיינית לו. אחד המתפללים כאן אמר לי לאחרונה: "אבא של יונתן, אין לך מושג איזו קריאה נפלאה בתורה היתה לו, בלי שגיאה אחת. ובאיזו ענווה היה לוחץ יד לכל המתפללים, אומר לכולם 'שבת שלום' ויוצא בשקט".
והוא המשיך בזה גם כשעבר לישיבה הגדולה בקריית-גת. יש אצלנו מכתב של הרב בר-ששת, רב בית-כנסת באשקלון, שנועד אל הרב גרונר מהישיבה בקריית-גת.
יונתן לא הספיק למסור את המכתב הזה ליעדו, כי התבייש מהשבחים שכתובים שם עליו. המכתב מלא בדברי הערכה על העבודה שיונתן עושה אצלם בבית-הכנסת.
דבר שלישי, כשהיה מבקר בשבתות באשקלון, היה קשור מאוד אל הסבא שלו (מצד האימא) שמתגורר בסמיכות לביתנו. לפני כמה שנים חלה הסבא ונחלש, ויונתן היה בא לעזור לו להתלבש בבקרים. הם היו קשורים בלב ונפש. הסבא אמר לי: "איבדתי אישה, איבדתי בת ל"ע, אבל עם האובדן של הנכד הזה מאוד קשה לי". הם ממש אהבו אחד את השני.
מלבד כל זאת, הוא הקפיד מאוד על הנהגות חסידיות. לדוגמה, ידוע לי שמאז הבר-מצוה הוא היה מקפיד מאוד בכל התפילות להתפלל ב'שני מקיפים' (כיפה ומגבעת) וחליפה. הוא לא היה מוותר על זה בשום מצב ובשום מקום. תמיד החליפה היתה עליו לפני התפילה. הוא גם הקפיד להניח תפילין דרבנו תם מיום הבר-מצווה שלו, בלי פשרות. חצי מהכסף של הדברים האלה יצא מהכסף הפרטי שלו. הוא היה מקבל דמי-כיס מהסבא ומהמשפחה המורחבת, ושמר את זה בשביל לקנות תפילין דרבנו תם. גם בשביל התפילין דרש"י שלו הוא שילם המון כסף, קנינו לו תפילין מהודרות מאוד אצל איזה סופר מצפת. לאחרונה קיבלתי על עצמי להניח את התפילין שלו ביום שישי, כי הרב אמר לי שיש עניין גדול בזה גם בשביל הנשמה. אני גם מקפיד לומר את שיעורי החת"ת היומיים בספר החת"ת שהיה של יונתן.
אני מתאר לעצמי שאחרי פטירתו שמעת מחבריו דברים רבים עליו. תוכל לשתף אותנו במקצתם?
על ידיעותיו בתורה לא יכולתי לשמוע ממנו הרבה, הוא מאוד הצניע את עצמו. רק לאחרונה החברים שלו מהישיבה מצאו והביאו לי מחברות של חידושי תורה שכתב. ממש בחסדי ה' מצאו את הדברים האלה, כי בדרך כלל הוא לא היה מפרסם את ידיעותיו בתורה. לאחר פטירתו סיפרו לי מוריו שהקב"ה חנן את יונתן בקליטה מהירה, הוא היה יכול לראות דף גמרא ולתפוס אותו במהירות. ממש ככה. פגש אותי אחד הבחורים וסיפר לי שהאחראי לכיבוי האורות בלילה בישיבה היה צריך תמיד לשכנע את יונתן לסגור את הספר כדי שיוכל לכבות את האור. עד שעה מאוחרת בלילה היה יושב ולומד.
חבריו סיפרו לי שבישיבה הוא היה עובר בכוונה ליד בחורים חלשים ושואל מדי פעם את אחד הבחורים: 'אולי אתה צריך עזרה בגמרא?'. לפעמים יונתן היה עושה עצמו כאילו שעכשיו הוא לא באמצע ללמוד, כדי שיוכל לעזור להם בלי בעיה. כל מי שהיה חלש בגמרא והיה זקוק לעזרה, ידע שאפשר לבוא אל יונתן.
באמת דיברו הרבה גם על מידותיו הנפלאות.
בעצרת הזיכרון שהיתה בהיכל-התרבות, סיפר לי אחד הבחורים שלמד איתו: הבן שלך היה שחקן מצויין בשחמט, אבל הוא אהב לשחק דווקא עם שחקנים חלשים. פעם שיחק עם איזה שחקן חלש, והחלש ניצח אותו. כולם התפלאו על זה והילד החלש הזה התפאר בכך שניצח אותו. אחר כך אמר לי יונתן – כך מספר לי הבחור – שהוא נתן בכוונה לחלש לנצח אותו כדי לתת לו הרגשה טובה.
בחור אחר סיפר לי: "בצהריים היינו לפעמים ממש רעבים, ולפעמים היו כאלה שנטלו ידיים בחיפזון ורצו מהר לחדר האוכל. אבל יונתן היה תמיד עומד בנחת עם מגבת ונוטל ידיים שלוש פעמים עם כל ההידורים לפי מנהג חב"ד".
מישהו אחר מהבחורים סיפר לי שיום אחד הוא היה רעב ורצה לקנות משהו, אבל כל החנויות היו כבר סגורות. הוא ניגש ליונתן ויונתן הוציא לו חבילת ופלים. הבחור הציע לו סכום כסף, אבל יונתן סירב לקבל. הוא אהב מאוד לעזור לחברים.
חבר טוב שלו אמר לי: "ליונתן היה חוש הומור". אנחנו בבית הכרנו אותו בתור בחור שקט, ולדעתי, גם ההומור שלו היה שקט כזה. ההומור שלו היה קשור לדברים עם מסר וחשיבה רצינית, הומור מחודד ועמוק. כולם היו מרוצים ממנו, היה כיף להיות בחברתו.
החברים שלו אספו במשך השנה האחרונה הרבה סיפורים עליו, עכשיו הם עומדים להוציא לאור חוברת עם כל הסיפורים.
שמעתי שהוא גם אהב לעזור הרבה לאחיו בבית.
בוודאי, כל הבית התנהל סביבו. הוא היה מסודר מאוד בכל הליכותיו, ואת האווירה הזאת השרה סביבו. בערבי חגים היה עוזר לנו לקנות לאחים שלו בגדים לחגים. למרות שהיה רק בן 17, היתה לו נפש הרבה יותר מבוגרת. דאג שיהיה טוב לכל האחים שלו. כששמע שיש חנות 'עזרה ואחווה' בבני-ברק שיש שם ביגוד זול לילדים, רץ לשם לקנות חליפה במבצע לאחים שלו. הוא היה עושה את זה לבדו במסירות רבה.
כשקנינו מיטת קומתיים, הוא ויתר לאחיו הקטנים על המיטה למעלה. הוא לא רצה כלום לעצמו, רק שהאחרים ייהנו. הוא אהב מאוד לקרוא סיפורי חסידים בלילה. הייתי אומר לו בלילה שילך לישון, והוא ביקש לקרוא עוד קצת סיפורי חסידים.
בכלל, בכל פעם שהיה מבקר בבית, היה מאוד מכבד את ההורים. בנוסף לכך שבכל יום הוא היה מתקשר מהישיבה הביתה. היה ממש מסור למשפחה. הוא לא היה עוזב את הבית בדרך לישיבה לפני שסיים את העזרה בהעברת האוכל מביתנו לבית הסבא. רק לאחר שווידא שהכל בסדר עם האוכל בשביל סבא, הרשה לעצמו לצאת לדרך.
וכעת בוודאי מורגש חסרונו שבעתיים...
כשהוא היה פה בבית, הכל הלך פיקס. הוא היה זריז ומהיר, הייתי נעזר בו המון. בניית הסוכה, למשל. לפני סוכות היה לי קשה מאוד השנה להקים סוכה חדשה. יש לי סוכה ישנה, לא מברזל, שלוקח שעתיים רק להקים אותה. זה עשוי מפי-וי-סי מהדרין, אבל השנה לא היה לי כוח נפשי להקים אותה. יונתן היה לי חסר מאוד. מצד אחד, הרגשתי שזאת עצת היצר שלא להקים סוכה, ומצד שני היתה לי מלחמה פנימית מאוד קשה עם עצמי. ממש ברגע האחרון, שעתיים לפני כניסת החג, הסוכה עמדה מוכנה על הגג. בחיים זה לא קרה לי. היה לי קשה מאוד בסוכות. אגב, הוא פעם אמר לי: "בחב"ד לא ישנים בסוכה, אבל אם אתם ישנים בסוכה – אני אישן איתכם". כזה היה ה'כיבוד אב' שלו...
הנה, עכשיו לפני חנוכה, אחד הילדים הזכיר לי שצריך לקנות שמן ופתילות. שוב נהיה לי קשה להסתגל למציאות החדשה, תמיד הייתי רגיל שיונתן דואג לכל הדברים האלה ושהכל יהיה בשיא ההידור. כבר מקטנות היה מדליק חנוכייה עם שמן ופתילות, ודאג להשיג הכל לבדו. גם לפני חנוכה הוא היה אומר לי: "אבא, אתה לא צריך לקנות כלום. אני אביא את הכל מן המוכן". קשה לי מאוד אפילו להיזכר בזה...
בדברים שנכתבו לזכרו לאחר פטירתו, סופר על חליפה זולה שהוא השיג באיזה גמ"ח כדי להקל על ההורים.
אני לא ידעתי על כל הדברים האלה, עד שהתפרסמו אחרי פטירתו. הרבה דברים הוא לא היה מגלה לי. גם לאחר שחסך כסף במשך שנה שלמה כדי לנסוע לרבי, בסוף הוא שמע על המצב הדחוק בבית והחליט לתרום את כל הסכום עבור הבית. זה ממש מסירות-נפש, מה שהוא עשה. במשך השנים הוא עזר לנו הרבה בכספו.
האימא מצטרפת לשיחה: הוא היה פשוט מסתפק במועט. ילד צנוע, לא רצה שיקנו לו בגדים. הוא היה עוזר לי המון בבית ביום חמישי להסתדר עם כל הבלגן של ההכנות לשבת. בבית היה לחץ של בישולים, ולא יכולתי להתחיל בעבודה עד שהיה מגיע. מיד כשהיה מגיע הביתה, כל-כך שמח לעזור. הוא לא הגיע הביתה בשביל להתפנק, רק בשביל להציע עזרה. היה כיף בבית כשהוא היה כאן.
כוחות בשביל להתמודד עם הכאב
ר' ציון ביטון נולד לפני 46 שנה במעברת עולים, וכעבור כמה חודשים עברו הוריו להרצליה. בשנות ילדותו למד בבית-ספר ממ"ד בהרצליה, ובנעוריו המשיך בישיבת 'בני עקיבא' בחדרה. במלחמת יום-הכיפורים נהרג אחיו, בוגר 'בית-הספר למלאכה' בכפר-חב"ד, ואז התחיל ציון בן ה-12 להכיר לראשונה מקרוב את אנשי חב"ד כשבאו לנחם את המשפחה.
אחיו ר' דרור הוא מחסידי חב"ד בהרצליה, ויש לו גם אח בכפר-תפוח, ר' מאיר שמו. ר' ציון עצמו התחתן עם רעייתו לאה שתחי' בהרצליה לפני כעשרים שנה. אחרי החתונה היתה להם התלבטות לגבי מקום הסתדרותם בחיים. באותה תקופה עמדו בני הזוג ביטון בקשר רצוף עם השליח בהרצליה, הרב ישראל הלפרין, והוא כתב בשמם את השאלה לרבי. כעבור זמן קצר מסר להם הרב הלפרין את תשובת הרבי: לעבור לאשקלון (שם התגוררו הוריה של הגב' ביטון). ר' ציון שאל אותו האם זה זמני או קבוע, והרב הלפרין ענה: "כאשר הרבי אומר לעבור דירה – זה לכל החיים!". מאז ועד היום הם שם, באשקלון.
במשך השנים התפרנס ר' ציון מעבודות שונות. במשך תקופה היה משגיח כשרות.
כיום, הוא מזהה את עצמו כמי שקשור מאוד לחב"ד: "בסך הכל, כל הילדים שלי לומדים במוסדות חב"ד וכל אגורה של כספי צדקה שאני מוציא – הולכת למוסדות חב"ד. אני באמת מעריך את כל הדברים היפים שחב"ד עושה".
עם זאת, לדבריו, לא זכתה משפחתו להתייחסות הראויה לאחר האסון. "קצת חורה לי שבגלל שאנחנו בכל זאת לא מזוהים רשמית כמשפחה חב"דית, ככה לפחות אני מרגיש, ההתייחסות אלינו היא קצת שונה".
היו עצרות התעוררות לזכרם של השלושה, בבנייני-האומה ובהיכל-התרבות.
זה משהו מימסדי. אני מדבר על יחס אישי אלינו. לפני חודש, בכ' במרחשוון, נערך בישיבה בלוד סיום של מסכת גיטין שנלמדה בשנה שעברה בישיבה, והיה מעמד חלוקת פרסים לזכר שלושת הבחורים שנפטרו. כשמטלפנים אלינו הביתה ומודיעים לנו על טקס כזה שנערך – לזה אני קורא יחס אישי.
לא באו לעודד ולתמוך במשך השנה?
כמעט אף אחד לא בא, מלבד הרב הבלין, הרב של קריית-גת, שבא אלינו במשך כל השנה האחרונה כדי לחזק. זה התחיל מיד אחרי ה'שבעה', ונמשך לאורך כל השנה. ביקורים, עזרה וכל מה שצריך. גם כשהיה ב'אוהל' של הרבי, התקשר אלינו משם והציע לנו שיבקש ברכה עבורנו. ואפילו כאשר הבריאות שלו היתה לקויה, השתדל להגיע אלינו בכבודו ובעצמו. עצם זה שיש לו זמן להקדיש למפגשים איתנו, זה מחזק אותנו. הרי הוא רב עיר, ועול גדול מוטל על כתפיו. פעם אמרתי לו: 'למה אתה מטריח את עצמך, כבוד הרב?', אבל הוא המשיך להקדיש מזמנו ולתת לנו ביקורים של שעה או שעה-וחצי. הוא תמך ותומך בנו מעל ומעבר, מעודד ועוזר לאורך כל הדרך.
הקהילה המקומית עומדת בקשר איתכם?
הקהילה כאן בסדר גמור, אנחנו ביחסים טובים מאוד עם הקהילה. אנשים מתעניינים לפעמים, הרב מנחם-מענדל גורליק מוסר בביתנו שיעורים, אבל קשר אישי חזק יש לי עם הרב הבלין. הוא מקדיש הרבה מזמנו עבורנו.
מי שכן הרגשתי את בואם לפה הם החברים של יונתן מהישיבה. ביום שישי, אחרי שעשו 'מבצע תפילין' באשקלון, הם הגיעו לפה כמה פעמים וגם עשו פה התוועדות. אין מה להגיד, הם בחורי חמד. ניכר עליהם שהם מתאמצים לשמור על קשר. הם גם אירגנו את כתיבת ספר-התורה לעילוי נשמתם של שלושת הבחורים. אמרו לי שעומדים להכניס את הספר לישיבה בקריית-גת בה' בטבת. הבנתי שבאותו מעמד יחנכו גם איזה אגף חדש שנבנה לאחרונה, ויקראו לו על שם משה גולן ז"ל ועל שם יונתן ז"ל.
אתה מרגיש שהדברים האלה מחזקים אתכם?
אחרי הכל, הכאב נשאר שלי. להתמודד עם הכאב הזה – זה בכלל לא פשוט. בשביל לקבל את הכוחות להתמודד עם זה – צריכים להתפלל לקב"ה שיעזור לנו.
קול יפה שממש הרעיד את הבית
כמעט שנה חלפה מאז האסון. מה זה עשה למשפחה שלכם?
כלפי חוץ אני משתדל להיראות חזק, לא רוצה להיראות 'נעבאך' כזה. אבל בלבי פנימה קשה לי מאוד לחיות עם כל המצב הזה. אני מתפלל ואומר 'קדיש' לעילוי נשמתו של יונתן, ועושה כל מה שצריך לפי ההלכה והמנהגים, אבל בפנים אני מרגיש כאב חזק מאוד. זה לא דועך ולא נחלש. אני מרגיש כמו בחלום לא-טוב.
זה מפריע לפעמים לסדר התקין של החיים?
אתן לך דוגמה. בדרך כלל, אנחנו עושים 'חלאקה' לילדינו בגיל שלוש על ציון הבאבא סאלי. בי"ב בסיוון האחרון היינו צריכים לערוך חלאקה לבננו, אבל לא היה לי שום מצב רוח לנסוע לנתיבות. בסוף בא הרב הבלין והציע לנו להצטרף לנהג שלו, ר' זלמן הכט, שעשה חלאקה לבנו באותו יום במירון. נסענו לשם כל המשפחה, וב"ה היה שמח.
בשבתות אני הכי נקרע, אני מרגיש שאני כמעט יוצא מדעתי, כשאני רואה את המקום הקבוע שלו ליד השולחן... כשהיה בא הביתה מהישיבה, היה תענוג לשמוע את הקול שלו בעת הכנת הפרשה כשהוא מסתלסל בסלון הבית. הוא היה עושה את זה בקלות, בתוך כשעה ידע היטב את כל הפרשה. ביום השבת היה גומר בבית-הכנסת להתפלל חצי שעה אחרי כולם, ואז הגיע אלינו לסעודה (לאחר שהיה קם מוקדם ועושה סבב בבתי-כנסיות). היה לו קול יפה שממש היה מרעיד את הבית. בפזמוני שבת היה כיף לשמוע אותו, כל כך יפה היה מסלסל בקולו. עכשיו הילדים בקושי מפזמים 'כי אשמרה שבת', וגם זה ככה מאולץ כזה...
איך המצב הזה משפיע על גידול הילדים?
משתדלים מאוד לנהל את החיים כרגיל, להמשיך להשקיע בבית ובילדים, אבל בלב קשה מאוד. איננו מהרהרים, חס וחלילה, אחר מידותיו של הקב"ה. איננו מתריסים כלפי שמיא, חס ושלום. לעולם לא. כל מה שיורד עלינו משמים הוא לטובה, ברוך השם. אבל מצד הרגש, מבחינה פסיכולוגית, קשה לי מאוד. אצלנו הספרדים הרגש עובד יותר חזק, וקשה מאוד לחזור לשיגרה. יונתן היה אצלנו שש שנים בן יחיד, והיחס שלנו אליו היה שונה מהיחס שלנו לארבעת הילדים האחרים. יש לנו בת בשם מוריה בגיל 12, בן בגיל 11 בשם יוסף, בן בגיל 8 בשם ישראל-אריאל ובן בגיל שלוש וחצי בשם ישי-דוד.
איך שורדים בניסיון הקשה הזה?
בהתחלה ניסיתי לקרוא ספרים שמחזקים את האמונה, ולפעמים הייתי מדליק ערוצי-קודש ברדיו כדי לשמוע דברי תורה. אבל למעשה, כמעט במשך כל השנה לא פתחתי רדיו. לא יכולתי להתקרב למכשיר הזה. לא היה לי מצב-רוח לכלום, לא לשמוע חדשות ולא לשמוע דברי חיזוק. אני קורא דברי תורה, משתתף בשיעור תניא, אבל קשה לי מאוד לרכז את המחשבה על האסון הזה. אני לא יודע איך להסביר את זה.
ההתמודדות עם שכול היא קשה מאוד...
ליוויתי מקרוב מצבים של שכול, וראיתי במו-עיניי כמה זה קשה. אחי יצחק ז"ל נהרג במלחמה בגיל 22, כשהייתי בן 12 וחצי. הוא שירת בחטיבה 7 ונהרג בקרב ברמת-הגולן. מאז פחדתי מאוד מהקטע הזה של שכול. באחד השלבים בחיי עבדתי ב'חברא קדישא', לפני עשר או חמש-עשרה שנה. באותה תקופה פניתי כמה פעמים לבורא עולם והתפללתי אליו: 'ריבונו של עולם, אני משתדל לעבוד את עבודת הקודש הזו במסירות. דבר אחד אני מבקש ממך: שתבטיח לי ששום אבא לא יקבור את ילדיו בחייו'. פחדתי מכל המצב הזה של שכול. בסוף זה חזר אלי ישר לפנים...
הילדים הקטנים בבית שואלים שאלות קשות?
הם מבינים היטב את משמעות האסון הזה. הם יודעים למה אני אומר קדיש, אבל לא שואלים שאלות. אחד הילדים שלנו מאוד מתקשה להתמודד עם זה. הוא מאוד השתנה בשנה האחרונה. דיברתי עם אשתי איך מטפלים בזה. הוא אהב את יונתן מאוד, הוא לא מסוגל בלעדיו. אבל הוא לא מדבר איתנו על זה בכלל. הילד הקטן, בן שלוש וחצי, אומר לאחיו: 'נכון יוני בשמים?', ואחיו בן השמונה "מסביר" לו: 'לא, הוא נפטר. אתה לא מבין שהוא נפטר? כשהמשיח יבוא – הוא יקום'...
איך הם מתמודדים עם האובדן?
אנחנו מרעיפים עליהם עכשיו הרבה חום, קונים להם יותר דברים. אבל יש רגעים קשים. הבן יוסי, שלומד כאן בת"ת חב"ד המקומי, ממש מתייסר. לפעמים הוא אומר לי: 'כמה היה טוב אם יוני היה עכשיו פה...'
והמשפחה המורחבת – איך היא מרגישה אחרי האסון?
הסבא של יונתן לקח את זה מאוד קשה. הוא אלמן זה ארבע שנים. כל שבת אנחנו מבשלים אוכל בביתנו והולכים לאכול אצלו את הסעודות. יונתן היה מאוד קשור אליו. עכשיו, לפעמים בשבת בבוקר הוא קם ואומר: 'מה עשית לנו, אלוקים?' קשה לו מאוד. הוא עבר חיים לא קלים, והדבר האחרון הזה שיבש לו את כל עולמו. כחודש לאחר שהתאלמן מאשתו, לפני כארבע שנים, נפטרה בתו הבכורה בגיל חמישים ומשהו ממחלה, והבן של אותה בת נפטר בגיל 28. הוא חזק באמונה וביטחון בה', אבל האסון עם הנכד הזה קשה לו מאוד. הנכד הזה היה הכי קשור אליו, ונפשו קשורה בנפשו.
שמעת מחברים של יונתן איך הם קיבלו את זה?
אני לא מאחל לאף יהודי משברים כאלה, שאף אחד לא יצטרך לעמוד בנסיונות כאלה. אחד מחסידי חב"ד סיפר לי שבנו שהה בחצר הרבי באותו זמן. הוא היה חבר של יונתן. האב סיפר לי מה שהבן סיפר לו בעצמו: באותו רגע ששמע על פטירתו של יונתן, הוא אחז בידיו מחשב נייד חדש שקנה באלף דולר. ברגע ששמע מה שקרה ליונתן, המחשב נפל מידיו ונהרס... הבן אמר לאביו: "לרגע עלו דמעות בעיניי, אבל אז אמרתי לעצמי: מה זה מחשב מול אובדן כמו יונתן?..."
אתם עומדים בקשר עם משפחות גולן והנדל?
משפחת גולן התקשרה אלינו לפני שבוע וביקשה לתאם בקשר למועדי האזכרות, שהבחורים יוכלו להגיע לשני המקומות (הם יערכו טקס בירושלים במוצאי שבת ואנחנו נקיים אזכרה באשקלון ביום ראשון). נפגשנו גם במעמד התחלת כתיבת ספר-התורה באירוע שהתקיים בהיכל-התרבות ובכינוס הגדול שהתקיים בבנייני-האומה ביום ה'שלושים'. גם כשהיה לפני כחודש סיום מסכת גיטין בישיבה בלוד, פגשתי את הרב הנדל ואת משפחת גולן.
אנחנו שותפים לאסון אחד. היתה לנו בכ"ה בתמוז עצרת התעוררות באשקלון עם הרב יורם אברג'ל, ועשינו אותה לעילוי נשמתם של כל שלושת הבחורים שעלו לשמים ביחד. גם כל השיעורים שאנחנו עושים בבית זה לזכר כל השלושה, אפילו שאני לא מכיר אותם בכלל. בשבילי זה פאזל אחד שלם – שלושת הבחורים שעומדים תמיד מול העיניים שלי: הבן שלי, משה גולן ולוי הנדל עליהם-השלום. עובדה ראויה לציון: שלושת הבחורים שנפטרו – שלושתם נולדו בחודש אייר. הרב הבלין הסביר לי שיש לזה קשר לקו הגבורות.
אבל לדעתי, לנו הכי קשה להתמודד עם זה. אמרתי לאשתי: 'נכון שאותו כאב יש לכל שלוש המשפחות, אבל אצלנו זה בן בכור וגם אין לנו חתנים'. חתן יכול להיות התחליף בבית לבן בכור, אבל כאן נשארו בבית רק ילדים קטנים. זה לא אותו דבר.
ייסדתם שיעורי תורה לזכרו?
בימים ראשון ושלישי התקיים במשך כל השנה בביתנו שיעור תורה, ביום ראשון לנשים וביום שלישי לגברים. ברוב הפעמים השתדלנו שיימסרו השיעורים ע"י אנשי חב"ד – בעיקר הרב גורליק והרב חירותי, וגם הרב אורי כהן, מבית-חב"ד באשקלון, מוסר שיעור אצלנו.
אבל אחד הדברים שמפריעים לי הוא עניין ההנצחה של הבנים בחב"ד. כתוב שמהשמים נגזרת הגזירה על המת שישתכח מן הלב. אני מבין שהזיכרון הזה ילך וידעך, בסוף הכאב יישאר שלנו. אבל לפחות אני אומר דבר אחד: אצל גוף כזה גדול כמו חב"ד, למה שלא תבוא איזה יוזמה יפה בקשר לשלושת הנערים שנהרגו בשעה שהיו באמצע מילוי שליחות של הרבי? אני מדבר על משהו יפה ורציני שייעשה לזכרם. למשל, שיקימו איזו פינת הנצחה קטנה ב-770 שבכפר-חב"ד. שיבואו לשם ילדים ויראו הנצחה לזכרם של הבחורים הללו, כמה שורות של מזכרת-נצח. שיוכלו לקרוא שם על הנערים הללו, בחורי חמד שבמקום לבלות בחופש עם בני משפחותיהם בחנוכה, יצאו לזכות יהודים במצוות. יכול להיות לזה מסר אדיר בשביל הנוער, יש הרבה מה ללמוד מהבחורים הצדיקים האלה. בן פורת יוסף, כל אחד מהם היה צריך להיות גדול בתורה.
הנציחו בישיבה לזכרם 'חדר וידאו' שבו צופים במראות-קודש.
זאת יוזמה של הבחורים עצמם, של החברים שלהם. גם כתיבת ספר-התורה היתה יוזמה של הבחורים עצמם, הרב הבלין סיפר לי את זה אישית. אני מדבר על יוזמות של המימסד החב"די. אנחנו אוהבים את חב"ד, ונמשיך לאהוב את חב"ד תמיד. הבית שלנו קשור מאוד לחב"ד, ושום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בזה. יקר לי מאוד הדבר הזה שחב"ד אוהבת כל יהודי. אבל בלי כל קשר לזה, לדברים האלה של ההנצחה יש לדעתי חשיבות רבה. אני חושש שלא נותנים לנו מספיק יחס שמגיע לנו כעת.
פניתם לגורמים הרשמיים?
דיברתי על זה עם רבנים מחב"ד והם אמרו לי: 'אתה לא יודע באיזה עולמות גבוהים נמצא הבן שלך'. בסדר, הכל טוב ויפה, אבל ביחד עם זה חשוב שהממסד החב"די ינציח אותם באופן שיעביר מסר לדורות הבאים. זה לא עניין אישי שלי, זה דבר שאמור להוות מודל לחיקוי עבור הדור הצעיר. שהדור הצעיר יחקה את חיי הטהרה והקדושה של הבחורים האלה.
למה היית מצפה?
כל הזמן מסבירים לנו ששלוחו של אדם כמותו, והבחורים האלה הלכו בשליחותו של הרבי, אז שיעשו משהו צנוע לפחות לזכרם של הבחורים הקדושים הללו שנהרגו. אנשים עושים מבצעים – שישתפו אותנו יותר בזה. אנחנו מתמודדים לבדנו עם הכאב, אבל לפחות שיעשו משהו שקצת ינחם אותנו. מה נשאר לנו, אחרי הכל? לפחות שנדע שיש באיזה מקום בכפר-חב"ד מזכרת לבן שלנו ולשני חבריו הקדושים. משהו קטן. שלא ישכחו את השלושה.
אף אחד לא מרים אלינו טלפון, מלבד הרב הבלין שמבקר אצלנו הרבה. אנחנו מוחלים לכולם, אבל לפחות שיעשו משהו לזכרם של הילדים האלה. זה יהיה הסיפוק שלנו. נחמא פורתא. הנה, שנה חלפה – שיראו לנו שזוכרים אותם.
עכשיו פורסם ש'מבצע חנוכה' יוקדש השנה לזכרם.
ברוך ה'. שמעתי שעושים בחנוכה מבצע "חנוכה פי שלושה". באמת אין לך מושג מה זה עושה לנו, כמה זה מרומם את הלב. דבר כזה מראה לנו שחושבים על הילדים שלנו. אנחנו רק מבקשים שיזכרו אותם.
נשאר לנו לאחל לכם רק שמכאן ולהבא אך טוב וחסד ירדפו אתכם תמיד.
אמן, שיהיו רק שמחות לנו ולכל עם ישראל.
אבל כבד אפף את חסידי חב"ד
בדיוק שנה חלפה מאז האסון שאירע בחנוכה אשתקד. ביום שלישי כ"ח כסלו תשס"ז, בעיצומו של 'מבצע חנוכה', קופחו חייהם של שלושה מתלמידי ה'תמימים' – הת' יונתן ביטון ע"ה (בן 17), הת' משה גולן ע"ה (בן 17) והת' לוי הכהן הנדל ע"ה (בן 14).
השלושה היו חלק מקבוצה גדולה של בחורים שהגיעו לסייע לבית-חב"ד באילת בפעילות 'מבצע חנוכה' למשך מספר ימים. באותו יום, בשעה 1:30 בצהריים, נפרדו מצוות בית-חב"ד כשהם נוטלים עמם ארגזי סופגניות, חנוכיות וחומר הסברה רב. הם היו בדרכם לבסיס צוקי-עובדה שבאזור אילת, שם משרתים כ-2500 חיילים. בסיס זה שוכן במרחק רב מהעיר אילת ומכל נקודת יישוב אחרת. בסביבות השעה שתיים, כשהרכב היה ליד מחנה שיזפון, אירעה תאונה מחרידה, במהלכה התהפך מספר פעמים רכב הטרנזיט שבו נסעו. שלושה מיושבי הרכב נהרגו ומלבד הנהג שנפצע, היו ארבעה 'תמימים' נוספים שנפצעו (התמימים זושא ניימרק מלוד, שניאור-זלמן נבון מצפת, משה-יצחק הכט מאילת ואברהם פרוס מלוד).
נסיבות התאונה המחרידה התבררו לאחר מכן: הדרך לבסיס עוברת דרך כביש עובדה, כביש מפותל מאוד. רכב שהגיע ממול אילץ את נהג הטרנזיט הצעיר לסטות ממסלולו סטייה חדה שבעקבותיה אירעה ההתהפכות אל התעלה שבצד הדרך.
בהלוויה שנערכה בנר חמישי של חנוכה, כ"ט כסלו – היום שלעולם אינו יכול לחול בשבת, אלא ביום חול בלבד – השתתפו אלפים מחסידי חב"ד ברחבי הארץ, לצד חיילי היחידה הצבאית שאליה היו השלושה אמורים להגיע.
אבל כבד אפף את חסידי חב"ד בימים הבאים, והזעזוע ההמוני הפך בתוך שבועות אחדים למסע התעוררות לחיזוק האחדות במחננו. במלאות 'שלושים' לאסון התקיימה עצרת אחדות גדולה בבנייני האומה בירושלים, בה התקבלו החלטות מעשיות בנושא האחדות, וכעבור שבועות אחדים התקיימה בהיכל-התרבות בתל-אביב עצרת המונית נוספת, מיוחדת לתלמידי ה'תמימים' מכל רחבי הארץ.
השבוע, לקראת יום-היארצייט של השלושה, ביקשנו לשוחח עם אביו של אחד מהם – ר' ציון ביטון שי' – כדי לשמוע על בנו התמים יונתן ע"ה, על השנה שחלפה על האב ועל משפחתו, ועל התחושות הממלאות את לבם בימים אלה.
מאפשרים לכם לקבל
