בקטע הראשון - מדובר אודות ההכרח שבהתיישבות בכל יש"ע, והקביעה הנחרצת של הרבי: אם יש"ע לא שלנו, גם בני-ברק וכפר-חב"ד לא שלנו. בקטע השני - מדובר על חומרת איסור מסירת השטחים, לא רק מצד "לא תחנם", אלא בעיקר מצד פיקוח-נפש. בקטע השלישי - קובע הרבי חד-משמעית, שיש לשמוע רק למומחי הצבא שאומרים שמסירת שטחים - תוביל לפיקוח-נפש של כל בני-ישראל. הרבי אף מבהיר מה קורה כשמסרבים לשמוע לדעתם של אנשי הצבא, ומביא כדוגמא את מלחמת יום-הכיפורים אשר בה נפלו אלפי קרבנות. בקטע הרביעי - מסביר הרבי מדוע הוא מוחה ומוחה ללא הרף, אף "שלכאורה" זה לא יעזור מאומה. השיחה, מופיעה בשלימותה בהוצאה החדשה של הספר "קראתי ואין עונה" שיכנס לדפוס בימים הקרובים אשר בו מופיעים כל שיחותיו של הרבי על בטחון ושלימות ארץ ישראל. הספר מכיל 2 כרכים בני 600 עמודים כ"א; מפתח ענינים מפורט (ובו מאות ענינים, ערכים, שמות ומקומות); יומן מאורעות מפורט (בכל שיחה מצויין הרקע לאמירת השיחה והמאורעות שקדמו לאמירתה). כל השיחות שבספר נערכו בסגנון קליל ומחודש. קטע מהשיחה: קטעים ערוכים משיחת מוצאי ש"פ בראשית תשל"ט, בפרסום ראשון בלה"ק - מתוך ההוצאה החדשה של הספר "קראתי ואין עונה" אם לא מיישבים יהודים בירושלים העתיקה - לא ניתן לטעון לבעלות על כפ"ח, ב"ב ות"א! בתקופה שלאחר הנצחונות הגדולים - הצעתי והפצרתי: נצלו את ההזדמנות שנוצרה מכך שהעולם כולו עומד נפעם ונרעש מהנצחון הניסי - ותיישבו את כל השטחים המשוחררים, ובפרט את הגבולות! - אף אחד לא יפתח את פיו אם תעשו זאת! אך תמורת יישוב השטחים - שלחו שלוחים ואמרו שכלל לא מתכוננים ליישב את השטחים - אלא ימתינו ל'עת-רצון' בה הערבים יהיו מוכנים לקחת זאת בחזרה! כעת רואים, עד כמה נחוץ היה ליישב שטחים אלו. ולכן יש לעשות זאת עכשיו - זה אמנם קשה יותר מלפני שנה, אך זה קל יותר ממחר ומחרתיים. היות ובכל יום שעובר זה נעשה קשה יותר ויותר. בתורתו מורה הקב"ה לבני-ישראל שאם צרו נכרים על ערי הספר, וכל מטרתם היא "עסקי תבן וקש" בלבד - אזי הדין הוא ש"יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת". כלומר, אין הפירוש רק שמותר לעשות זאת, אלא אדרבה: מוכרחים לעשות זאת; חייבים לעמוד עם כלי-נשק ולא להניח למצב בו "תפתח הארץ לפניהם". אפילו אלו שרוצים למסור להם את שטחי הגבול - מודים שבעקבות כך תפתח הארץ לפניהם, רק טוענים הם, שעבור השלום זה כדאי... אך עיקר הבעיה היא, שכאן כלל לא מדובר בשלום - זהו שלום הכתוב על הנייר בלבד, ובנוי על 'תנאים' שבכל יום עלולים להשתנות - ומי יודע אם יעמדו בלחץ! וכאמור: כל אחד מבין, שאם לא מיישבים את ירושלים העתיקה - הרי שאז לא ניתן לטעון לבעלות בתל-אביב, כפר-חב"ד ובני-ברק. וכשבדיבור אומרים שרוצים את ירושלים העתיקה (בכך שמסרבים למסור אותה), אך למעשה לא מניחים ליהודים להתיישב בה - הרי שאז רואים כל אומות-העולם ש"אתי מעשה ומבטל דיבור"! איסור מסירת שטחים מצד פיקוח נפש - כלל לא קשור ללאו של "לא תחנם"! והמצב כה מבהיל, עד שיהודים מעיזים לקשר זאת עם התורה, וכדלהלן (ואמנם דובר על-זה כבר כמה-פעמים, ולכאורה יצאנו ידי-חובת הדברים, אך מכל-מקום - נחזור על כך שוב): איסור מסירת שטחים מתבסס על שני דינים: הדין האחד, הוא הלאו של "לא תחנם". איסור זה חל על ירושלים העתיקה, על חברון, על יהודה ושומרון ועל כל שטחי ארץ ישראל - בשווה; לאו אחיד, ואין כל חילוק אם המדובר הוא על ירושלים או על שטח אי-שם ביהודה ושומרון. הדין השני, הוא הדין של פיקוח-נפש. כלומר, שאסור למסור אף שטח מארץ ישראל היות ו"שמא תפתח הארץ לפניהם"! - לאיסור זה אין שום קשר ושייכות לאיסור של "לא תחנם", היות וסיבת איסור זה - היא אך ורק מצד פיקוח-נפש הדוחה את כל התורה כולה! מובן, שכשישנו שטח שעליו חלים שני הדינים הללו - הנה, היות ש"קם ליה בדרבה מיניה", לכן מובן שיש לאסור מסירת שטח זה ולדבר רק על הדין של פיקוח-נפש (ולא לאסור זאת מצד ה"לא תחנם"). כשהשטח נמצא בארץ ישראל, לא צריכים לחכמה מיוחדת בכדי להבין שישנו הלאו של "לא תחנם", אולם מהיכן יודעים שישנו גם איסור מצד פיקוח-נפש? - זה אינו יכול לדעת רב, מלמד, בחור ישיבה, פוליטיקאי, שר או ראש ממשלה - זאת יכולים לדעת רק מומחי הצבא! ואכן, שאלו את אנשי הצבא - וכולם ענו פה-אחד שמסירת השטחים תוביל לפיקוח-נפש (לא של יהודי בודד, אלא) של כל ארץ ישראל. ולאחרי כל זה, בא יהודי ואומר שאמנם על שטחים אלו חל הדין של "לא תחנם" - אולם באם לא ימסרו אותם - יהיה פיקוח-נפש, והיות שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה (גם את הדין של "לא תחנם") - ממילא - מצד פיקוח-נפש - יש למוסרם! אותם יהודים שהציגו בפניו את השאלה (שבעקבותיה פסק את מה שפסק) הציגו בפניו רק חצי מהשאלה: האם פיקוח-נפש דוחה את הדין של "לא תחנם" - ועל-זה ענה שאכן פיקוח-נפש דוחה זאת! - אכן אילו היה מצב שכזה - הרי שפסק-דינו היה מתאים! אך הם לא הציגו בפניו את החצי השני - מה שאומרים כל מומחי הצבא - שמסירת שטחים אלו, היא זו שתביא לפיקוח נפש של אלפי יהודים! ויהודים אלו - יחד עמו - נושאים באחריות לכך! - בטוחני, שכאשר הוא ידע זאת (קביעתם של אנשי הצבא) - אין ספק שהוא יֵצא בפסק-דין ברור (לפי הפסק הברור בשולחן-ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט), שאסור למסור אף טפח ואף שעל מארץ ישראל - היות שהתורה פוסקת שאם המומחים לדבר (ובעניננו: מומחי הצבא), קובעים שזה פיקוח-נפש - אזי זה נהיה פסק בתורה, שזה פיקוח-נפש אשר (ממילא) דוחה את כל התורה כולה. ועל-אחת-כמה-וכמה שפיקוח-נפש דוחה גם את כל החשבונות הפוליטיים האומרים, שלמרות שאנשי הצבא קובעים שאסור למסור שטחים - אך בשביל למצוא-חן בעיני הגוי - מותר לוותר על נושאים של פיקוח-נפש! העדפת דעת המדינאים על פני דעת אנשי הצבא - טעות טראגית שעלתה ביוקר!!! אין זו הפעם הראשונה בה מעדיפים את חוות-דעתם של הפוליטיקאים על-פני דעתם של מומחי הצבא: זמן קצר קודם מלחמת יום-כיפור, הגיעו ידיעות שהערבים עומדים לתקוף. כל מומחי הצבא אמרו אז שאם ישראל לא תפתח ראשונה במתקפה - זה יעלה במספר רב של קרבנות. ולמרות זאת, היות וישראל לא רצתה להצטייר כתוקפנית (ו"אל תתגרה בגוי קטן") - לכן, קבעו הפוליטיקאים שישראל לא תפתח ראשונה במתקפה, ואף כלל לא גייסו כוחות. ובעקבות זאת, נפלו מאות קרבנות מיותרים! אך במקום ללמוד מכך את הלקח, עדיין ישנם כאלה המדברים ללא הרף על "אל תתגרה בגוי קטן" - ועדיין מקשרים את איסור מסירת השטחים רק לדין של "לא תחנם", ומעלימים את מה שקבעו מומחי הצבא - שאם ימסרו אפילו שעל אחד מיהודה ושומרון - ארץ ישראל לגבולותיה - זה יביא לפיקוח-נפש של אלפי יהודים, היה-לא-תהיה! ולזה נוסף עוד פרט: אפילו לטענתם - שמסירת שטחים אלו תקרב את השלום, הנה רואים בבירור, שמאז החלו למסור שטחים - השלום רק התרחק יותר ויותר. וזאת, כיון ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתים". ברגע שהערבים ראו שלא מניחים ליהודים להתיישב ביהודה ושומרון, חברון וירושלים העתיקה - מיד הכפילו ושילשו את תביעותיהם, ובגלוי! ואילו היו מיישבים את השטחים - הרי שאז לא היו מגיעים לתביעות מופרזות אלו מכיוון הערבים. אך תמורת זאת - בצורה עקבית - לא איפשרו ליהודים להתיישב שם. ולכן, אף שהיום זה קשה הרבה יותר מלפני שנה (היות שאם היו מיישבים לפני שנה - כולם היו שותקים, אך כעת אומות-העולם יבואו בטענה: הרי כבר הסכמתם למסור את השטחים, ואם-כן, כיצד אתם מיישבים אותם?!) - מכל-מקום, זה עדיין קל יותר מאשר אם יעשו זאת מחר ומחרתיים, היות ובכל יום שעובר המצב רק מחמיר והלחץ רק גובר. ורק יישוב השטחים, יתן את הכוח שלא למסור שטחים אלו. וכאמור: כל מומחי הצבא (לא רק מומחה אחד או שניים) קבעו שמסירת שטחים אלו תהווה סכנת פיקוח-נפש לבני-ישראל! ואין לזה כל קשר ל"לא תחנם" ל"אל תתגרה" או ל"שלושת השבועות". הסיבה להמשך המחאה: "הוכח תוכח - אפילו מאה פעמים"! אחת מן השאלות ששאלו אותי, היתה: היות ואני תובע את תיקון הענין כבר זמן רב, ובכל-זאת ממשיכים בכיוון של כניעה ומסירת שטחים, אם-כן - 'חבל על הזמן' - שהרי בין-כה לא ניתן לפעול בזה?! ישנן בזה שתי תשובות: א) אילו כלל לא היו צועקים (ומהם: כאלה הצועקים בחשאי וכאלה הצועקים בפומבי. כאלה הצועקים באידיש וכאלה הצועקים בלשון אחרת) - המצב היה גרוע הרבה יותר!!! ב) בתורה נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" ומפרשת על-זה הגמרא "אפילו מאה פעמים". ומהפוסקים משמע שזוהי לא גוזמא - אלא "מאה פעמים" כפשוטו. כלומר, אפילו אם הוא קיים את הציווי "הוכח תוכיח" אפילו תשעים ותשע פעמים - מצוה עליו התורה לעשות זאת גם בפעם המאה, ובאותה התלהבות בה עשה זאת בפעם הראשונה - היות וזה אותו ציווי! ולכאורה אינו מובן: הרי הוא כבר הוכיח את השני תשעים ותשע פעמים, ואם-כן, מה תועיל הפעם המאה?! - ההסבר לזה יובן על-פי דברי הרמב"ם המובאים בתור פסק-דין, שכאשר העולם אינו במצב של "מחצה על מחצה" - אזי מעשה אחד אינו יכול להכריע את כל העולם, אולם כאשר העולם שקול, "מחצה על מחצה" - אזי על-ידי צעקה אחת ויחידה, הוא "מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".