מאת חיה טוויל, ארגנטינה

תמיד כשמגיע תאריך מיוחד או איזה חג, אני מתחילה לשחק ולדמיין מה היה קורה אם היינו גרים בקרב אנ"ש... אם הילדים היו חוזרים מהגן (ז"א הולכים לגן שלא אני הגננת וחוזרים עם סיפורים שלא אני זו שסיפרתי אותם...) אם הייתי יכולה לצאת להתוועדות ולא רק לנסות לגרד מהארכיון איזה סיפור ששמעתי לפני שנים... להנות מאיזה ווארט מוצלח ולאו דוקא של ילדיי (ולא שהחוכמע'ס האלו הם לא מקור לגאווה)... אם למצוא תמונה של אדמור הזקן למלאכה עם הילדים היה לקפוץ לשכינה או משו כזה...ואם...

ואולי... ואיך זה אצל אחרים, גם שם דומעים מגעגועים?... (כמובן לא כשאחרים רואים...) חכו לפני שתקפצו ותגידו לי שבכל מקום קשה ולכולנו אתגרים בכל פינה בעולם בה אנו נמצאים (אני יודעת את זה, כבר חזרתי על זה אולי כבר מאות פעמים מאז שיצאתי לשליחות ואני רק בהתחלה).

אז מה אני רק מפסידה?! לא! אני ממשיכה כמו תמיד לשאול ולענות לעצמי בו זמנית. חכי רק רגע.

אמנם בסלטה אין לקנות גלידה חלב ישראל לא בסופר ולא בשום מקום אחר, אבל תחשבי על זה: שליחות זה כמו גלידה בייתית. זה אומנם דורש מאמץ והשתדלות, אבל בשביל להנות וללקק גלידה צריך לעבוד בזריזות אך בזהירות, שהקצפת תצא יציבה. וקצפת טובה - זה כזו שגם אם הופכים את הקערה היא נשארת מוצקה.

וכשזה יוצא לא מי יודע מה, אז שוב לנסות מחדש לשטוף את הקערה לייבש ולהפריד את הביצים בקפידה בלי להתבלבל ובלי לתת לשום טיפה מהרע במקרה שלנו לחדור לבלילה התופחת ומכפילה את עצמה...

בקיצור תוך כדי כתיבה אני קולטת לבד שאולי אם לא הייתי פה עכשיו לא הייתי מסוגלת להגיע לתובנה הזו ואכן כמו שאמרתי אתמול במסנג'ר למישהי מהקהילה שניסיתי להסביר לה - למה זה יום חשוב בשבילי: "אם לא אדמור הזקן", נסיתי לדלות תשובה מיידית, "אנחנו פשוט לא היינו פה בסלטה"...

ואי-אפשר בלי לציין את הרבי שנותן כוחות. את החינוך החב"די שמכריח אותי ומזכיר להרים ראש מעל המים ולהיות גאה שאני בעצם בשום מקום וכמובן למשפחה שמעודדת תומכת ומאוד משתדלת לא להציק אם השאלה "נו אז מתי אתם באים לארץ" וכן אנחנו מקווים וחולמים להגיע בקרוב...

מוקדש באהבה לכל האנשים שעוזרים לי גם פה בסלטה הרחוקה להצליח להכין גלידה טעימה.