מערכת COL
|
יום י"ג כסלו ה׳תשס״ח
23.11.2007
בלב הטרמינל, קיבל הסטודנט את ההחלטה ● מגזין
מאחורי כל אחד ואחד מאלף הסטודנטים שהשתתפו ב'שבתון' האחרון בקראון-הייטס יש סיפור מיוחד ■ למשל, הסטודנט מאריזונה שהחליט לנתק את הקשר עם מתוך שאלת חברתו הלא-יהודייה הסיק שכדאי לו לנתק איתה את הקשר, או הסטודנטית משיקגו שנולדה בריאה ושלמה בברכת הרבי ובאה ל'אוהל' הקדוש כדי לומר "תודה" ■ ויש גם סיפור אחד עצוב, על סטודנט מקולורדו שלא הגיע ל'שבתון' ■ COL מתכבד להגיש את כתבתו של מנחם גורן המתפרסמת השבוע במגזין 'כפר-חב"ד' לסיפור המלא ● 1,000 סטודנטים בשבת עוצמתית בקראון-הייטס
השלוחים והסטודנטים בריקוד שמחה סוער, בסיום ה'שבתון' ● צילום: אלי קאהן, COL
מנחם גורן, ניו-יורק
צילום: אלי קאהן
יום שישי, ערב שבת-קודש פרשת וירא תשס"ח, שדרת קינגסטון, קראון-הייטס. מאות סטודנטים שוטפים את השדרה, מפלסים להם דרך בין המוני החסידים המקומיים הנחפזים איש-איש לענייניו, בדרכם לסיום ההכנות לשבת שבפתח. בעוד שעות מספר יפגשו אלו את אלו – הסטודנטים את החסידים – כאשר הראשונים יסעדו את סעודת ליל-שבת על שולחנם של האחרונים, ויטעמו – אולי לראשונה בחייהם – מטעמה המופלא של סעודת-שבת אמיתית, באווירה משפחתית-יהודית-חסידית.
זו כבר מסורת רבת שנים: פעם בשנה מגיעים הסטודנטים – אותם בני-מזל שזכו לפגוש ולהכיר את שלוחי הרבי לאוניברסיטאות שלהם – לעשות שבת בקראון-הייטס. למעשה מדובר ביותר משבת. זהו סוף-שבוע גדוש ומרוכז במפגשים ובחוויות שאת זיכרונם יישאו הסטודנטים בליבם לזמן רב.
מאחורי כל סטודנט וסטודנט המגיע ל'שבתון' הזה מסתתר סיפור מיוחד על ניצוץ יהודי שהוצת; על צעיר שלא שמע על אלוקיו או ששמע וכבר הספיק לשכוח, ודווקא בתוככי המבצר האקדמי גילה אותו לראשונה או מחדש; וגם סיפור על שליח אמיץ ומסור שהשקיע הרבה מאוד ידע תורני, חום אנושי ואכפתיות יהודית כדי להזכיר לאותו סטודנט שהקב"ה אוהב אותו ומצפה לו, יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה. , גם אם הסטודנט מצידו העדיף להתעלם מקיומו.
כאלף סטודנטים באו ל'שבתון' האחרון. קבוצות-קבוצות הם הגיעו. כל קבוצה מונהגת על-ידי השליח שהביא אותה. אפשר כמעט 'לקרוא' את הסיפוק והגאווה על פני השליח הצועד בראש כל אחת מהקבוצות הללו, בבחינת "ראו גידולים שגידלנו". והגידולים אכן ניכרים בשטח, אצל כל סטודנט וסטודנט על-פי דרכו ומדרגתו. אצל אחד, בכיפה שעל ראשו, אצל שני בציציות המשתלשלות תחת לחולצתו, ואצל שלישי, בזקנקן ובפאות המעטרים כבר את פניו.
למחרת בבוקר הופתעתי מאוד
לגלות את ה'חברותא' שלי לגמרא,
בתפילת שחרית בבית-חב"ד.
התעניינתי בשלומו ושאלתיו מה
נשתנה הבוקר הזה מכל הבקרים...
הוא חייך אליי בביישנות כמי שנתפס
ב'קלקלתו', ואמר: "הסיפור
שלך אמש הוא ששינה"
ליווינו את הסטודנטים במהלך השבת והתרגשנו לכל אורכה, ביחד איתם. מאוחר יותר פגשנו או שוחחנו בטלפון עם כמה מהשלוחים וליקטנו מפיהם אי-אלו סיפורים 'קטנים' ומיוחדים, שיש בהם לאפיין את פעילותם באוניברסיטאות.
אנחנו פוגשים את הרב לוי ג'ייקובסון (טורונטו, קנדה), המספר לנו על אחד הסטודנטים שהביא עמו ל'שבתון', סיפור שלדבריו לימד אותו "פרק חשוב בעבודת השליחות":
באחד הימים פנה אליי סטודנט יהודי שפגשתי והכרתי ברחבי הקמפוס, וביקש ללמוד איתי גמרא. מובן שנעניתי לו בחיוב. הסטודנט הודה לי בחום אולם תכף ומיד הבהיר לי חד-משמעית כי אין הוא מעוניין כלל שאדבר איתו על שמירת מצוות, דבר שאפילו לא עולה על דעתו, כהגדרתו. התחלנו ללמוד גמרא ובלית-ברירה צייתי לתנאי שהציב לי – ולא דיברתי איתו מילה על קיום תורה ומצוות.
יום אחד הודעתי בקמפוס על פתיחת קורס ב'פנימיות התורה'. ההיענות הייתה רחבה, מעל ומעבר למצופה. בין הסטודנטים הרבים שבאו לקורס בבית-חב"ד הבחנתי גם בראשו המבצבץ של ה'חברותא' שלי לגמרא. הנחתי כי גם במקרה הזה – כמו בלימודנו המשותף – בואו לקורס נובע מסקרנות ומרעב אינטלקטואלי גרידא, ולא מתוך כוונה כלשהי ליישם את הנלמד.
במהלך הקורס שאל אותי אחד המשתתפים שאלה כלשהי ובתשובתי עליה סיפרתי בין השאר על חוויה אישית שחוויתי כמה שנים קודם לכן, בהיותי עדיין בחור, בשליחות מטעם ה'מרכז' בצ'אנג-מאי, תאילנד: הגעתי לשם עם חבר כדי לארגן תפילות וסעודות חג בימים-הנוראים. ימים מספר לפני ראש-השנה יצרנו קשר עם הקונסוליה הישראלית וביקשנו להפנות אלינו יהודים שיתקשרו לקונסוליה להתעניין היכן אפשר להתפלל ולסעוד בראש-השנה. בקונסוליה שמחו להצעתנו ובימים הבאים אכן הפנו אלינו כמה וכמה מטיילים.
אחד המטיילים התקשר אלינו ובירר את זמני התפילות בראש-השנה. לאחר שענינו לו, אמר כי יבוא רק לתפילות היום אך לא לתפילת הלילה. ניסינו להבין מדוע לא יבוא גם בלילה ולמה בכלל הוא טורח להדגיש זאת. שאלנו אותו ואז הוא הסביר לנו כי המלון שבו הוא שוהה שוכן במרחק כארבע שעות הליכה ממקום התפילה, ויקשה עליו לעשות את הדרך הארוכה הזו גם בלילה וגם ביום; לכן יגיע רק ביום – כדי לשמוע תקיעת-שופר. הזמנו אותו לעשות את כל החג בחברתנו וכך יחסוך לעצמו את ההליכה המייגעת וגם יוכל להשתתף בכל התפילות כולן. זהו הסיפור שסיפרתי בתשובתי לשאלת הסטודנט. הקורס תם והמשתתפים התפזרו למעונותיהם.
למחרת בבוקר הופתעתי מאוד לגלות את ה'חברותא' שלי לגמרא, בתפילת שחרית בבית-חב"ד. התעניינתי בשלומו ושאלתיו מה נשתנה הבוקר הזה מכל הבקרים?... הוא חייך אלי בביישנות כמי שנתפס ב'קלקלתו', ואמר: "הסיפור שלך אמש הוא ששינה. חשבתי בליבי על אותו מטייל שהיה מוכן לעשות ברגל דרך של ארבע שעות לכל צד, כדי להגיע לתפילה, והנה לי יש פה 'מתחת לאף' בית-כנסת ואינני מגיע אליו... החלטתי אפוא לבוא ולהתפלל".
מאז אותו בוקר חל שינוי בכל הגישה של ה'חברותא' שלי ליהדות. בשלבים הוא עלה על דרך-המלך וכיום הוא שומר תורה ומצוות.
המקרה הזה הוא אחד מרבים, אבל הוא הותיר בי אישית חותם מיוחד, שכן לפתע קלטתי את כוחה של מילה. אתה אף-פעם לא יודע איזו מילה תיכנס לליבו של פלוני או אלמוני ותחולל מפנה בחייו.
שיעור ב'גאווה יהודית'
אכן, אי-אפשר לדעת איזו מילה 'תתפוס' ואיזו חוויה תחולל עשה אצל הסטודנט את המפנהסוויץ'. הנה מקרה שבו יוזמה פשוטה של בעלת הבית שבו התארח הסטודנט, חוללה את השינוי. מספר הרב חיים-ברוך ליפסקר, השליח באוניברסיטה של מרכז פלורידה:
הגעתי ל'שבתון' עם קבוצה המונה שבעה-עשר סטודנטים. אחד הסטודנטים, ג'ק, הגיע לפני כולם, ביום חמישי בלילה, ואני הדרכתי אותו לאיזו משפחה בקראון-הייטס עליו לפנות. ביום שישי בבוקר, כשהוא בא לצאת, שאלה אותו המארחת אם כבר הניח תפילין באותו בוקר. הוא השיב לה בשלילה והוסיף כי אין לו תפילין וגם אינו יודע כיצד עושים זאת.
בעלת הבית יצאה החוצה וקראה לבחור-ישיבה שחלף בסמוך וביקשה ממנו לבוא ולהניח לאורח שלה תפילין. בסיום הנחת התפילין שאל הסטודנט את בחור הישיבה אם הוא מוכן להשאיר אצלו את הכיפה שלו, שכן לבחור היתה מגבעת. "בשמחה!", ענה הבחור. ביום שישי בבוקר אני הולך ברחוב קינגסטון ופוגש את הסטודנט צועד עם כיפה על ראשו. "מה זה, ג'ק?", אני שואל אותו בחיוך ומביט בכיפה. "יושב עליי טוב, לא?", ענה לי בהומור.
לאורך כל השבת ראיתי שהוא משתלב יפה במרחב. לפני שובנו לפלורידה הוא בא אליי ואמר שמעולם לא חווה שבת מלאת שמחה ואהבה כמו השבת הזאת. הבחור חזר לפלורידה, לביתו ולאוניברסיטה – והכיפה עדיין על ראשו...
הזמנתי אותו לאכול אצלנו, והוא
הגיע, ביחד עם הגויה. כחודש
לאחר אותה שבת, ניגש אליי
ואמר לי כי לאחר הסעודה בביתנו,
הביעה באוזניו את פליאתה על
כך שאנשים פותחים את ביתם
לרווחה לפני אנשים שהם כלל
לא מכירים...
הרב דב ווגנר, מדרום קליפורניה, מספר סיפור מרגש שאליו הוא נחשף תוך כדי ה'שבתון' בקראון-הייטס:
למחרת השבת, שעות ספורות בטרם עזבנו את קראון-הייטס, נסענו כולנו ל'אוהל' הקדוש של הרבי. באוטובוס ל'אוהל' יצא לי לשבת ולשוחח בנחת עם קבוצת סטודנטים שהביא שליח אחר ל-770. נושא השיחה היה, מטבע הדברים – הרבי.
באמצע דבריי שהתמקדו בהשפעתו החובקת-עולם של הרבי, אמרה אחת הצעירות כי היא "חייבת לספר משהו על הרבי". תחילה סיפרה בקצרה על משפחתה (המתגוררת בשיקגו). הוריה, כך אמרה, משתדלים לשמור מצוות – בזכות הרבי ו...בזכותה.
והיא סיפרה:
כשהייתה בבטן אימה, חל סיבוך בהיריון והרופאים ציוו על אימה לשכב כל תקופת ההיריון במיטה ולנוח מנוחה מוחלטת, כאשר גם כך הם אינם מבטיחים לה היריון ולידה תקינים.
בינתיים נודע על כך לאחד מבני המשפחה שהפנה את תשומת לב ההורים לכתובתו של 'הרבי מליובאוויטש'. "כדאי לכם לפנות אליו ולבקש את ברכתו", יעץ הלה.
האם, כאמור, הייתה רתוקה למיטתה, אבל האב שעה לעצה ועד מהרה טס לניו-יורק. כעבור שעות מספר מצא עצמו – בהשגחה פרטית – בתור הארוך של חלוקת ה'שליחות מצווה' ביום ראשון בשבוע. לאחר שסיפר לרבי על מצב רעייתו והריונה, בירך אותו הרבי ש"הכול יעבור בשלום".
ברכת הרבי הרגיעה במידת-מה את לב ההורים אך קשה לומר כי היא הסירה כליל דאגה מליבם. גם החודשים הבאים עברו עליהם אפוא בלא-מעט חשש אך בסופו של דבר . בחודש השביעי להריונה ילדה האם את בתה – בריאה ושלמה. בעקבות המאורע החלו ההורים להתחזק בשמירת מצוות.
"והנה אני כאן לפניכם, בפעם הראשונה בחיי בקראון-הייטס", סיימה הסטודנטית את סיפורה האישי והנוגע ללב. "באתי לכאן כדי לדעת יותר על יהדותי וגם כדי להודות לרבי על הברכה שנתן להוריי – ברכה ששייתכן כי בזכותה אני מדברת איתכם היום"...
מיותר לציין כי הסיפור ריגש את כל הנוכחים באוטובוסקבוצת הסטודנטים ולא-פחות מכךאני בכללם. – אותי. לאחר מכן כבר לא הייתי צריך להוסיף שום מילה. השיחה המשיכה להתגלגל באותו כיוון והיא הייתה ההכנה הכי טובה שלנו לכניסה ל'אוהל' הקדוש.
סיפור מאלף נוסף, סיפר לנו הרב מענדל מטוסוב, ממדיסון, וויסקונסין:
אחד הסטודנטים שהחל להתקרב ליהדות אצלנו, הוא ישראלי. כמו במקרים רבים אחרים, בארץ הקשר שלו עם יהדות היה רופף למדי. לעומת זאת כאן, בחו"ל, התחזק מאוד ב'אידישקייט' וגם בקשר שלו עם בית-חב"ד.
הוא החל לקיים מצוות אך התקשה לשבור את מחסום-הבושה מהחברים. תמיד אמר לי שהוא רוצה להיראות 'נורמלי' בעיניי חבריו ושאם, למשל, יניח כיפה על ראשו, יהיה מיד מושא ללעג אצל החברים. גם את הנחת התפילין, מדי בוקר, ביצע בסתר.
כך נמשכו הדברים עד ל'שבתון' בקראון-הייטס שבו הוא השתתף. טסנו ביחד לניו-יורק וכבר בשדה-התעופה אירע דבר. כשהבוקר האיר הוצאתי את שקית הטלית והתפילין שלי, ונעמדתי להתפלל לעיניהם של אלפי הגויים שחלפו על פנינו. לכאורה, עניין שגרתי ומוכר למדי, ליהודים שומרי מצוות הטסים בעולם. אבל בשביל הסטודנט הזה היה מדובר במחזה יוצא-דופן.
הבחנתי כי הוא עוקב אחריי ולא מסיר ממני את עיניו. כשסיימתי להתפלל ניגש אלי ובהתרגשות רבה ביקש גם-כן להתפלל "בדיוק כמוך, כאן בלב הטרמינל". הוא הסביר לי כי בהתנהגותי הצלחתי לשבור אצלו את מחסום-הבושה מהסביבה. אמר שלימדתי אותו שיעור ב'גאווה יהודית' ושזה נתן לו הרבה כוח. כעבור כמה דקות כבר עמד בתפילה כשהתפילין שלי כרוכות על זרועו ועל ראשו.
הסיפור הזה אירע בשנה שעברה וכעת הסטודנט הזה הולך באופן קבוע עם כיפה וציצית ואף משפיע על חבריו – אותם חברים שמהם התבייש בתחילה – להתחזק בקיום מצוות.
לא התעניין באוכל
הניסיון הוכיח כי אחת מנקודות-המפנה המשמעותיות ביותר אצל חלק ניכר מהסטודנטים היא סעודת-שבת בבתי המארחים, תושבי שכונת קראון-הייטס הידועים ברוחב ליבם ובהכנסת-האורחים המופלאה שלהם. על מפנה שכזה, מספר הרב איתן ווב מאוניברסיטת פרינסטון שבניו-ג'רסי:
בליל-שבת סעדנו בביתו של הרב משה קוטלרסקי, איש ה'מרכז'. במהלך הסעודה, פנה הרב קוטלרסקי לכל אחד מהסועדים והתעניין בשמו ובשאיפותיו לעתיד. כשהגיע תורה של אאחת מבנות הקבוצה, היא הציגה את עצמה בשמה והוסיפה כי ברצונה לכהן בעתיד כ'רבנית' קונסרווטיבית.
הרב קוטלרסקי עצר את שטף דבריה, תוך שהוא מנתח אותם ומצביע על הסתירה הפנימית הטמונה בהם. אפשר היה לראות עליה כיצד דבריו חודרים לליבה ומשנים בשעת מעשה את מבטה על כל העניין. החמימות שהקרין והאופן שבו הציג את הדברים, עם אמונה פנימית עזה ועם אכפתיות אמיתית – עשו את שלהם.
הרב קוטלרסקי עצר את שטף
דבריה, תוך שהוא מנתח אותם
ומצביע על הסתירה הפנימית
הטמונה בהם. אפשר היה לראות
עליה כיצד דבריו חודרים לליבה
ומשנים בשעת מעשה את מבטה
על כל העניין. דבריו עשו את שלהם
המקרה הזה אירע ב'שבתון' שהתקיים בשנה שעברה. והנה בעוד כמה ימים אני עומד בעזרת ה' לסדר לאותה צעירה חופה וקידושין, כדת משה וישראל. מיותר לציין כי התכנית השטותית שהעסיקה אותה אז פינתה את מקומה לרעיונות הרבה יותר רציניים, ואפשר לומר שהצעירה הזאת צועדת בדרך הנכונה.
על מהפך נוסף בחשיבה שהתחולל תוך כדי שהייה בבית המשפחה המארחת, מספר הרב מנחם שמידט, השליח באוניברסיטת פן סטייט בפילדלפיה:
עם קבוצת הסטודנטים שהגיעה עמי באה גם צעירה יהודייה הנמצאת בשלבים התחלתיים מאוד של התעניינות ביהדות. על-אף היכרותנו הקצרה, כבר ידעתי כי לצעירה זו יש קשר הדוק עם צעיר לא-יהודי.
במהלך כל השבת הבחנתי כי החוויה הקדושה סוחפת אותה. ראיתי זאת בסעודות וראיתי זאת בזמן ההרצאות. היא הקשיבה לכל הדוברים בריכוז, שאלה שאלות וגילתה מעורבות מעשית ורגשית רבה מאוד.
ביום ראשון, בטיסה חזרה הביתה, היא ניגשה אליי ואמרה לי כי בעקבות השבת הזאת היא מבינה הרבה יותר לעומק את ערך המשפחה היהודית. היא אף הביעה באוזניי את רצונה להקים בעתיד בית אשר יושתת על תורה.
התקשיתי להסתיר את התרגשותי. מה ששבת אחת בלבד יכולה לעשות!...
הסביבה שבה פועל הרב ירחמיאל גורליק מפורט קולינס שבקולורדו, קשה למדיי. מדובר באזור שבו לנוצרים יש השפעה 'דתית' חזקה מאוד. בשנה שעברה, למשל, הוא נאלץ להתמודד עם ראש עיר שסירב בתוקף להתיר הצבתה של חנוכייה מרכזית בשטח ציבורי, אך בה בעת התעקש להציב על אותו שטח עצמו – להבדיל אלף-אלפי הבדלות – עץ אשוח. "ליהודים שגרים פה, אין כמעט מושג ביהדות", הוא אומר. "כל סטודנט שמגיע לבית-חב"ד זהו הישג גדול בשבילי. מדובר בחבר'ה שלא ראו מעולם תפילין ושמעודם לא שמעו על המושג 'שמירת שבת'".
בפיו סיפור מצער על סטודנט שהוא קירב ליהדות והסטודנט ...לא בא ל'שבתון':
לפני מספר שנים, פגשתי סטודנט שאמו יהודייה ואביו גוי. הוא ביקש ממני ללמוד איתו תורה. במיוחד רצה ללמוד גמרא, מפני שלמד עריכת-דין והוא שמע שגמרא זה "משהו חזק", אז הוא ורצה "לבדוק את זה".
כעבור מספר שבועות של לימוד, הבחור התחיל לשמור שבת ולאחר מכן החל לקיים עוד מצוות. הלימוד שלנו גלש לשיחות על 'חכמת החיים' לפי היהדות. בחור מעמיק מאוד. ביום-הכיפורים הראשון מאז היכרותנו הגיע לבית-הכנסת לפני כולם והשתתף בכל התפילות עד תומן. בגמר הצום, כשכולם מיהרו לביתם לשבור את הצום, הוא ניגש אליי ושאל מה לגבי הלימוד השבועי שלנו. הוא שאל זאת כי יום-הכיפורים חל בדיוק ביום של הלימוד שלנו והוא רצה לדעת באיזה יום נשלים זאת.
התפעלתי מכך שבמקום לחשוב על אוכל, הוא חושב על הלימוד. קבענו ללמוד למחרת בבוקר.
בבוקר הקדים והגיע לתפילת שחרית, לפני הזמן. באותו בוקר הוא גם סיפר לי על ההחלטה שגמלה בליבו – "להיות דתי". לאחר התפילה דיברנו על כך שעה ארוכה ולאחר מכן השלמנו את השיעור השבועי המשותף שלנו. בגמר הלימוד פנה ללימודיו באוניברסיטה.
הוא היה בחור קלאסי להשתתף ב'שבתון' השנתי בקראון-הייטס, וביני לבין עצמי כבר תכננתי להציע לו להשתתף ב'שבתון' שעתיד היה להתקיים כעבור מספר שבועות.
למחרת הגיעה שיחת טלפון לבית-חב"ד. לעולם לא אשכח את השיחה הזו. מעבר לקו דיבר חבר של הסטודנט. הוא התקשה להוציא את המילים מפיו. לבסוף הצלחתי להבין את האמת המרה – הסטודנט 'שלי' נהרג כמה שעות קודם לכן בתאונת-דרכים. ל'שבתון' בקראון-הייטס הוא כבר לא זכה להגיע...
צניעות מתוך הזדהות
פעילותם הנמרצת של השלוחים הפועלים באוניברסיטאות בארצות-הברית, היא אחת התשובות היותר יעילות לתופעה ההרסנית של נישואי-תערובת, שיש המכנים אותה 'השואה השקטה' של העם היהודי. גילם של הסטודנטים הוא בדיוק הגיל שבו נוצרים הקשרים הזוגיים, שיקבעו את גורלם ועתידם של דורות הצאצאים.
בעניין הזה יש לרב שמואל טייכטל, מאוניברסיטת אריזונה, שני סיפורים מעניינים:
בשבת הראשונה לשליחותי באריזונה, הגיע לבית-הכנסת בחור יהודי בלוויית צעירה שאיננה יהודייה. לאחר התפילה ניגש הבחור לשוחח איתי. מדבריו נודע לי כי נולד וגדל באחד הקיבוצים בארץ. מיששתי את הדופק בזהירות וקלטתי שאין לו שום מושג על כך שיש בעיה בקשר בין יהודי לגויה.
הזמנתי אותו לאכול אצלנו, והוא הגיע, ביחד עם הגויהחברתו כמובן. בימים שלאחר-מכן, הוא החל להגיע בקביעות לפעילות שלנו. כחודש לאחר אותה שבת, ניגש אליי ואמר לי כי לאחר הסעודה בביתנו, הביעה הצעירה חברה באוזניו את פליאתה על שאנשים פותחים את ביתם לרווחה לפני אנשים שאינם מכירים.
"מאז שאמרה לי את המשפט הזה, התחלתי להבין שיש בינינו פער מנטאלי גדול מאוד", אמר לי. פתאום הוא קלט שמושג-יסוד יהודי כמו 'הכנסת אורחים' נתפס אצלה חברתו הגויה כדבר מוזר ומופרך. כעבור זמן לא רב בא אליי ואמר לי שהקשר הזה הוא 'לא בשבילו' והם נפרדו.
בהמשך נסע הבחור לביקור מולדת בישראל, הפעם בסיור מודרך שמארגניו הבליטו את הצדדים היהודיים והקדושים של הארץ. הוא חזר מהביקור שונה לגמרי וכיום הוא חסיד לכל דבר. הוא לומד בישיבה בקראון-הייטס.
סיפר נוסף עוסק בסטודנטית שנולדה בטשקנט ולאחר-מכן עברה עם משפחתה לניו-יורק. הוריה רשמו אותה לבית-ספר יהודי בעיר, אולם כשגדלה קצת והחלה לדרוש יישום של כמה הדברים שלמדה בכיתה, בביתה – החליטו ההורים להעבירה לבית-ספר ממשלתי... הם פשוט לא הצליחו להתמודד עם שאלותיה ועם דרישותיה.
כעבור שנים מספר, עברה המשפחה לאריזונה – שם קיים ריכוז גדול של מהגרים מאוזבקיסטן וזה הסתדר להם – חברתית. יום אחד 'סחבה' אותה חברה לבית-חב"ד. כעבור זמן מה סיפרה לי כי חששות רבים ליוו את ביקורה הראשון בבית-חב"ד, אך עד מהרה "כשחזרה, סיפרה, היא הרגישה 'הרבה יותר קרובה לדת'. חברה שלה שביקרה מספר פעמים בבית-חב"ד שלנו, הציע לה להגיע לבית-חב"ד והיא ענתה לה 'זה לדתיים'... חברתה 'סחבה' אותה איך-שהוא לבית-חב"ד, למרות חששותיה. "כאן אני מרגישה בבית", הודתה לפניי כעבור זמן מה.
ביום ראשון, לאחר השבת המאוד
מיוחדת שחווינו, נסענו ל'אוהל'
הקדוש של הרבי. כשיצאנו משם
הסטודנטית עמדה בצד ובכתה
בדמעות שליש. הבנתי שהיא
נרגשת והנחתי לה. כשנרגעה
מעט, ניגשתי אליה לברר מה
עבר עליה ואיך היא מרגישה
לאחר מספר שבועות נסעה הצעירה לניו-יורק ובאותה הזדמנות ביקרה ב'אוהל' הקדוש. לפני כשנתיים השתתפה ב'שבתון' ולאחר מכן הכרתי לה סטודנט דתי. כעבור זמן לא רב השניים נישאו זה לזה והקימו יחדיו בית דתי. במרוצת הזמן הוסיפו להתחזק וכעת מדובר במשפחה חב"דית לכל דבר, כאשר שני בני הזוג – הסטודנטים לשעבר – פועלים כיום בשדה הפצת היהדות והחסידות כצמד שלוחים לכל דבר.
מה יכול להשפיע על סטודנטית צעירה לקום בוקר אחד ולשנות את אורחות חייה? הנה תשובה לגמרי לא-צפויה לשאלה הזאת.
מספר הרב שמואל פוזנר מאוניברסיטת בוסטון:
לפני חודשים מספר הצטרפה סטודנטית מהאוניברסיטה שבה אני פועל, לכמה מאות סטודנטים מאוניברסיטאות שונות ברחבי ארה"ב – שנסעו לביקור בארץ, במסגרת פרוייקט 'תגלית'. הביקור בארץ פרט אצלה על נימים יהודיים חבויים ובעקבותיו ביקשה הצעירה להצטרף ל'שבתון'.
בליל-שבת היא סעדה אצל משפחה בקראון-הייטס. האווירה החמה בסעודה – הקידוש, השירה וכל השאר ממש כבשו את ליבה. אולם הדבר שהכי הרשים אותה, היה כאשר נוכחה בהופעה הצנועה של בנות הבית. "עקבתי אחריהן וראיתי שהן עושות זאת מתוך הזדהות ושמחה ולא מכפייה", אמרה לי.
ימים מספר לאחר שחזרה לביתה התקשרה אליי מחנות ספרים יהודית ושאלה אילו ספרים ביהדות כדאי לה במיוחד לקנות. היא חזרה מה'שבתון' מלאת התלהבות ורצון טוב להוסיף להתקדם ב'אידישקייט'.
סטודנטית נוספת, הושפעה עמוקות באופן אחר. הרב זלמן טייכטל, השליח באוניברסיטת קנזס: יש לנו אין-ספור סיפורים יפים ומיוחדים, ובעצם כל צעיר וכל צעירה שמתקרבים לתורה ומצוות הם 'סיפור' מיוחד.
הנה אפיזודה טרייה, מסוף ה'שבתון' האחרון: באוניברסיטת קנזס, בה אני פועל, יש סטודנטית אחת שמאוד נקשרה לבית-חב"ד ולפעילות שלנו. היא הכירה אותנו באמצעות חברה נוספת שלה שגם כן משתתפת בקביעות בשיעורים ופעולות בבית-חב"ד.
לפני זמן מה הביעה את רצונה להשתתף ב'שבתון' בקראון-הייטס. ביום ראשון, לאחר השבת המאוד מיוחדת שחווינו, נסענו ל'אוהל' הקדוש של הרבי. כשיצאנו משם הסטודנטית עמדה בצד ובכתה בדמעות שליש. הבנתי שהיא נרגשת והנחתי לה. כשנרגעה מעט, ניגשתי אליה לברר מה עבר עליה ואיך היא מרגישה.
היא אמרה לי בערך במילים האלו: "תמיד אני שומעת ממך סיפורים מופלאים על אנשים שזכו לפגוש את הרבי ושבאותן הפגישות הרבי 'נגע' בליבם. כשהייתי בתוך ה'אוהל' הרגשתי שגם אני פוגשת את הרבי. פשוט הרגשתי את זה והוא אכן 'נגע' בליבי".
צילום: אלי קאהן
יום שישי, ערב שבת-קודש פרשת וירא תשס"ח, שדרת קינגסטון, קראון-הייטס. מאות סטודנטים שוטפים את השדרה, מפלסים להם דרך בין המוני החסידים המקומיים הנחפזים איש-איש לענייניו, בדרכם לסיום ההכנות לשבת שבפתח. בעוד שעות מספר יפגשו אלו את אלו – הסטודנטים את החסידים – כאשר הראשונים יסעדו את סעודת ליל-שבת על שולחנם של האחרונים, ויטעמו – אולי לראשונה בחייהם – מטעמה המופלא של סעודת-שבת אמיתית, באווירה משפחתית-יהודית-חסידית.
זו כבר מסורת רבת שנים: פעם בשנה מגיעים הסטודנטים – אותם בני-מזל שזכו לפגוש ולהכיר את שלוחי הרבי לאוניברסיטאות שלהם – לעשות שבת בקראון-הייטס. למעשה מדובר ביותר משבת. זהו סוף-שבוע גדוש ומרוכז במפגשים ובחוויות שאת זיכרונם יישאו הסטודנטים בליבם לזמן רב.
מאחורי כל סטודנט וסטודנט המגיע ל'שבתון' הזה מסתתר סיפור מיוחד על ניצוץ יהודי שהוצת; על צעיר שלא שמע על אלוקיו או ששמע וכבר הספיק לשכוח, ודווקא בתוככי המבצר האקדמי גילה אותו לראשונה או מחדש; וגם סיפור על שליח אמיץ ומסור שהשקיע הרבה מאוד ידע תורני, חום אנושי ואכפתיות יהודית כדי להזכיר לאותו סטודנט שהקב"ה אוהב אותו ומצפה לו, יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה. , גם אם הסטודנט מצידו העדיף להתעלם מקיומו.
כאלף סטודנטים באו ל'שבתון' האחרון. קבוצות-קבוצות הם הגיעו. כל קבוצה מונהגת על-ידי השליח שהביא אותה. אפשר כמעט 'לקרוא' את הסיפוק והגאווה על פני השליח הצועד בראש כל אחת מהקבוצות הללו, בבחינת "ראו גידולים שגידלנו". והגידולים אכן ניכרים בשטח, אצל כל סטודנט וסטודנט על-פי דרכו ומדרגתו. אצל אחד, בכיפה שעל ראשו, אצל שני בציציות המשתלשלות תחת לחולצתו, ואצל שלישי, בזקנקן ובפאות המעטרים כבר את פניו.
למחרת בבוקר הופתעתי מאוד
לגלות את ה'חברותא' שלי לגמרא,
בתפילת שחרית בבית-חב"ד.
התעניינתי בשלומו ושאלתיו מה
נשתנה הבוקר הזה מכל הבקרים...
הוא חייך אליי בביישנות כמי שנתפס
ב'קלקלתו', ואמר: "הסיפור
שלך אמש הוא ששינה"
ליווינו את הסטודנטים במהלך השבת והתרגשנו לכל אורכה, ביחד איתם. מאוחר יותר פגשנו או שוחחנו בטלפון עם כמה מהשלוחים וליקטנו מפיהם אי-אלו סיפורים 'קטנים' ומיוחדים, שיש בהם לאפיין את פעילותם באוניברסיטאות.
אנחנו פוגשים את הרב לוי ג'ייקובסון (טורונטו, קנדה), המספר לנו על אחד הסטודנטים שהביא עמו ל'שבתון', סיפור שלדבריו לימד אותו "פרק חשוב בעבודת השליחות":
באחד הימים פנה אליי סטודנט יהודי שפגשתי והכרתי ברחבי הקמפוס, וביקש ללמוד איתי גמרא. מובן שנעניתי לו בחיוב. הסטודנט הודה לי בחום אולם תכף ומיד הבהיר לי חד-משמעית כי אין הוא מעוניין כלל שאדבר איתו על שמירת מצוות, דבר שאפילו לא עולה על דעתו, כהגדרתו. התחלנו ללמוד גמרא ובלית-ברירה צייתי לתנאי שהציב לי – ולא דיברתי איתו מילה על קיום תורה ומצוות.
יום אחד הודעתי בקמפוס על פתיחת קורס ב'פנימיות התורה'. ההיענות הייתה רחבה, מעל ומעבר למצופה. בין הסטודנטים הרבים שבאו לקורס בבית-חב"ד הבחנתי גם בראשו המבצבץ של ה'חברותא' שלי לגמרא. הנחתי כי גם במקרה הזה – כמו בלימודנו המשותף – בואו לקורס נובע מסקרנות ומרעב אינטלקטואלי גרידא, ולא מתוך כוונה כלשהי ליישם את הנלמד.
במהלך הקורס שאל אותי אחד המשתתפים שאלה כלשהי ובתשובתי עליה סיפרתי בין השאר על חוויה אישית שחוויתי כמה שנים קודם לכן, בהיותי עדיין בחור, בשליחות מטעם ה'מרכז' בצ'אנג-מאי, תאילנד: הגעתי לשם עם חבר כדי לארגן תפילות וסעודות חג בימים-הנוראים. ימים מספר לפני ראש-השנה יצרנו קשר עם הקונסוליה הישראלית וביקשנו להפנות אלינו יהודים שיתקשרו לקונסוליה להתעניין היכן אפשר להתפלל ולסעוד בראש-השנה. בקונסוליה שמחו להצעתנו ובימים הבאים אכן הפנו אלינו כמה וכמה מטיילים.
אחד המטיילים התקשר אלינו ובירר את זמני התפילות בראש-השנה. לאחר שענינו לו, אמר כי יבוא רק לתפילות היום אך לא לתפילת הלילה. ניסינו להבין מדוע לא יבוא גם בלילה ולמה בכלל הוא טורח להדגיש זאת. שאלנו אותו ואז הוא הסביר לנו כי המלון שבו הוא שוהה שוכן במרחק כארבע שעות הליכה ממקום התפילה, ויקשה עליו לעשות את הדרך הארוכה הזו גם בלילה וגם ביום; לכן יגיע רק ביום – כדי לשמוע תקיעת-שופר. הזמנו אותו לעשות את כל החג בחברתנו וכך יחסוך לעצמו את ההליכה המייגעת וגם יוכל להשתתף בכל התפילות כולן. זהו הסיפור שסיפרתי בתשובתי לשאלת הסטודנט. הקורס תם והמשתתפים התפזרו למעונותיהם.
למחרת בבוקר הופתעתי מאוד לגלות את ה'חברותא' שלי לגמרא, בתפילת שחרית בבית-חב"ד. התעניינתי בשלומו ושאלתיו מה נשתנה הבוקר הזה מכל הבקרים?... הוא חייך אלי בביישנות כמי שנתפס ב'קלקלתו', ואמר: "הסיפור שלך אמש הוא ששינה. חשבתי בליבי על אותו מטייל שהיה מוכן לעשות ברגל דרך של ארבע שעות לכל צד, כדי להגיע לתפילה, והנה לי יש פה 'מתחת לאף' בית-כנסת ואינני מגיע אליו... החלטתי אפוא לבוא ולהתפלל".
מאז אותו בוקר חל שינוי בכל הגישה של ה'חברותא' שלי ליהדות. בשלבים הוא עלה על דרך-המלך וכיום הוא שומר תורה ומצוות.
המקרה הזה הוא אחד מרבים, אבל הוא הותיר בי אישית חותם מיוחד, שכן לפתע קלטתי את כוחה של מילה. אתה אף-פעם לא יודע איזו מילה תיכנס לליבו של פלוני או אלמוני ותחולל מפנה בחייו.
שיעור ב'גאווה יהודית'
אכן, אי-אפשר לדעת איזו מילה 'תתפוס' ואיזו חוויה תחולל עשה אצל הסטודנט את המפנהסוויץ'. הנה מקרה שבו יוזמה פשוטה של בעלת הבית שבו התארח הסטודנט, חוללה את השינוי. מספר הרב חיים-ברוך ליפסקר, השליח באוניברסיטה של מרכז פלורידה:
הגעתי ל'שבתון' עם קבוצה המונה שבעה-עשר סטודנטים. אחד הסטודנטים, ג'ק, הגיע לפני כולם, ביום חמישי בלילה, ואני הדרכתי אותו לאיזו משפחה בקראון-הייטס עליו לפנות. ביום שישי בבוקר, כשהוא בא לצאת, שאלה אותו המארחת אם כבר הניח תפילין באותו בוקר. הוא השיב לה בשלילה והוסיף כי אין לו תפילין וגם אינו יודע כיצד עושים זאת.
בעלת הבית יצאה החוצה וקראה לבחור-ישיבה שחלף בסמוך וביקשה ממנו לבוא ולהניח לאורח שלה תפילין. בסיום הנחת התפילין שאל הסטודנט את בחור הישיבה אם הוא מוכן להשאיר אצלו את הכיפה שלו, שכן לבחור היתה מגבעת. "בשמחה!", ענה הבחור. ביום שישי בבוקר אני הולך ברחוב קינגסטון ופוגש את הסטודנט צועד עם כיפה על ראשו. "מה זה, ג'ק?", אני שואל אותו בחיוך ומביט בכיפה. "יושב עליי טוב, לא?", ענה לי בהומור.
לאורך כל השבת ראיתי שהוא משתלב יפה במרחב. לפני שובנו לפלורידה הוא בא אליי ואמר שמעולם לא חווה שבת מלאת שמחה ואהבה כמו השבת הזאת. הבחור חזר לפלורידה, לביתו ולאוניברסיטה – והכיפה עדיין על ראשו...
הזמנתי אותו לאכול אצלנו, והוא
הגיע, ביחד עם הגויה. כחודש
לאחר אותה שבת, ניגש אליי
ואמר לי כי לאחר הסעודה בביתנו,
הביעה באוזניו את פליאתה על
כך שאנשים פותחים את ביתם
לרווחה לפני אנשים שהם כלל
לא מכירים...
הרב דב ווגנר, מדרום קליפורניה, מספר סיפור מרגש שאליו הוא נחשף תוך כדי ה'שבתון' בקראון-הייטס:
למחרת השבת, שעות ספורות בטרם עזבנו את קראון-הייטס, נסענו כולנו ל'אוהל' הקדוש של הרבי. באוטובוס ל'אוהל' יצא לי לשבת ולשוחח בנחת עם קבוצת סטודנטים שהביא שליח אחר ל-770. נושא השיחה היה, מטבע הדברים – הרבי.
באמצע דבריי שהתמקדו בהשפעתו החובקת-עולם של הרבי, אמרה אחת הצעירות כי היא "חייבת לספר משהו על הרבי". תחילה סיפרה בקצרה על משפחתה (המתגוררת בשיקגו). הוריה, כך אמרה, משתדלים לשמור מצוות – בזכות הרבי ו...בזכותה.
והיא סיפרה:
כשהייתה בבטן אימה, חל סיבוך בהיריון והרופאים ציוו על אימה לשכב כל תקופת ההיריון במיטה ולנוח מנוחה מוחלטת, כאשר גם כך הם אינם מבטיחים לה היריון ולידה תקינים.
בינתיים נודע על כך לאחד מבני המשפחה שהפנה את תשומת לב ההורים לכתובתו של 'הרבי מליובאוויטש'. "כדאי לכם לפנות אליו ולבקש את ברכתו", יעץ הלה.
האם, כאמור, הייתה רתוקה למיטתה, אבל האב שעה לעצה ועד מהרה טס לניו-יורק. כעבור שעות מספר מצא עצמו – בהשגחה פרטית – בתור הארוך של חלוקת ה'שליחות מצווה' ביום ראשון בשבוע. לאחר שסיפר לרבי על מצב רעייתו והריונה, בירך אותו הרבי ש"הכול יעבור בשלום".
ברכת הרבי הרגיעה במידת-מה את לב ההורים אך קשה לומר כי היא הסירה כליל דאגה מליבם. גם החודשים הבאים עברו עליהם אפוא בלא-מעט חשש אך בסופו של דבר . בחודש השביעי להריונה ילדה האם את בתה – בריאה ושלמה. בעקבות המאורע החלו ההורים להתחזק בשמירת מצוות.
"והנה אני כאן לפניכם, בפעם הראשונה בחיי בקראון-הייטס", סיימה הסטודנטית את סיפורה האישי והנוגע ללב. "באתי לכאן כדי לדעת יותר על יהדותי וגם כדי להודות לרבי על הברכה שנתן להוריי – ברכה ששייתכן כי בזכותה אני מדברת איתכם היום"...
מיותר לציין כי הסיפור ריגש את כל הנוכחים באוטובוסקבוצת הסטודנטים ולא-פחות מכךאני בכללם. – אותי. לאחר מכן כבר לא הייתי צריך להוסיף שום מילה. השיחה המשיכה להתגלגל באותו כיוון והיא הייתה ההכנה הכי טובה שלנו לכניסה ל'אוהל' הקדוש.
סיפור מאלף נוסף, סיפר לנו הרב מענדל מטוסוב, ממדיסון, וויסקונסין:
אחד הסטודנטים שהחל להתקרב ליהדות אצלנו, הוא ישראלי. כמו במקרים רבים אחרים, בארץ הקשר שלו עם יהדות היה רופף למדי. לעומת זאת כאן, בחו"ל, התחזק מאוד ב'אידישקייט' וגם בקשר שלו עם בית-חב"ד.
הוא החל לקיים מצוות אך התקשה לשבור את מחסום-הבושה מהחברים. תמיד אמר לי שהוא רוצה להיראות 'נורמלי' בעיניי חבריו ושאם, למשל, יניח כיפה על ראשו, יהיה מיד מושא ללעג אצל החברים. גם את הנחת התפילין, מדי בוקר, ביצע בסתר.
כך נמשכו הדברים עד ל'שבתון' בקראון-הייטס שבו הוא השתתף. טסנו ביחד לניו-יורק וכבר בשדה-התעופה אירע דבר. כשהבוקר האיר הוצאתי את שקית הטלית והתפילין שלי, ונעמדתי להתפלל לעיניהם של אלפי הגויים שחלפו על פנינו. לכאורה, עניין שגרתי ומוכר למדי, ליהודים שומרי מצוות הטסים בעולם. אבל בשביל הסטודנט הזה היה מדובר במחזה יוצא-דופן.
הבחנתי כי הוא עוקב אחריי ולא מסיר ממני את עיניו. כשסיימתי להתפלל ניגש אלי ובהתרגשות רבה ביקש גם-כן להתפלל "בדיוק כמוך, כאן בלב הטרמינל". הוא הסביר לי כי בהתנהגותי הצלחתי לשבור אצלו את מחסום-הבושה מהסביבה. אמר שלימדתי אותו שיעור ב'גאווה יהודית' ושזה נתן לו הרבה כוח. כעבור כמה דקות כבר עמד בתפילה כשהתפילין שלי כרוכות על זרועו ועל ראשו.
הסיפור הזה אירע בשנה שעברה וכעת הסטודנט הזה הולך באופן קבוע עם כיפה וציצית ואף משפיע על חבריו – אותם חברים שמהם התבייש בתחילה – להתחזק בקיום מצוות.
לא התעניין באוכל
הניסיון הוכיח כי אחת מנקודות-המפנה המשמעותיות ביותר אצל חלק ניכר מהסטודנטים היא סעודת-שבת בבתי המארחים, תושבי שכונת קראון-הייטס הידועים ברוחב ליבם ובהכנסת-האורחים המופלאה שלהם. על מפנה שכזה, מספר הרב איתן ווב מאוניברסיטת פרינסטון שבניו-ג'רסי:
בליל-שבת סעדנו בביתו של הרב משה קוטלרסקי, איש ה'מרכז'. במהלך הסעודה, פנה הרב קוטלרסקי לכל אחד מהסועדים והתעניין בשמו ובשאיפותיו לעתיד. כשהגיע תורה של אאחת מבנות הקבוצה, היא הציגה את עצמה בשמה והוסיפה כי ברצונה לכהן בעתיד כ'רבנית' קונסרווטיבית.
הרב קוטלרסקי עצר את שטף דבריה, תוך שהוא מנתח אותם ומצביע על הסתירה הפנימית הטמונה בהם. אפשר היה לראות עליה כיצד דבריו חודרים לליבה ומשנים בשעת מעשה את מבטה על כל העניין. החמימות שהקרין והאופן שבו הציג את הדברים, עם אמונה פנימית עזה ועם אכפתיות אמיתית – עשו את שלהם.
הרב קוטלרסקי עצר את שטף
דבריה, תוך שהוא מנתח אותם
ומצביע על הסתירה הפנימית
הטמונה בהם. אפשר היה לראות
עליה כיצד דבריו חודרים לליבה
ומשנים בשעת מעשה את מבטה
על כל העניין. דבריו עשו את שלהם
המקרה הזה אירע ב'שבתון' שהתקיים בשנה שעברה. והנה בעוד כמה ימים אני עומד בעזרת ה' לסדר לאותה צעירה חופה וקידושין, כדת משה וישראל. מיותר לציין כי התכנית השטותית שהעסיקה אותה אז פינתה את מקומה לרעיונות הרבה יותר רציניים, ואפשר לומר שהצעירה הזאת צועדת בדרך הנכונה.
על מהפך נוסף בחשיבה שהתחולל תוך כדי שהייה בבית המשפחה המארחת, מספר הרב מנחם שמידט, השליח באוניברסיטת פן סטייט בפילדלפיה:
עם קבוצת הסטודנטים שהגיעה עמי באה גם צעירה יהודייה הנמצאת בשלבים התחלתיים מאוד של התעניינות ביהדות. על-אף היכרותנו הקצרה, כבר ידעתי כי לצעירה זו יש קשר הדוק עם צעיר לא-יהודי.
במהלך כל השבת הבחנתי כי החוויה הקדושה סוחפת אותה. ראיתי זאת בסעודות וראיתי זאת בזמן ההרצאות. היא הקשיבה לכל הדוברים בריכוז, שאלה שאלות וגילתה מעורבות מעשית ורגשית רבה מאוד.
ביום ראשון, בטיסה חזרה הביתה, היא ניגשה אליי ואמרה לי כי בעקבות השבת הזאת היא מבינה הרבה יותר לעומק את ערך המשפחה היהודית. היא אף הביעה באוזניי את רצונה להקים בעתיד בית אשר יושתת על תורה.
התקשיתי להסתיר את התרגשותי. מה ששבת אחת בלבד יכולה לעשות!...
הסביבה שבה פועל הרב ירחמיאל גורליק מפורט קולינס שבקולורדו, קשה למדיי. מדובר באזור שבו לנוצרים יש השפעה 'דתית' חזקה מאוד. בשנה שעברה, למשל, הוא נאלץ להתמודד עם ראש עיר שסירב בתוקף להתיר הצבתה של חנוכייה מרכזית בשטח ציבורי, אך בה בעת התעקש להציב על אותו שטח עצמו – להבדיל אלף-אלפי הבדלות – עץ אשוח. "ליהודים שגרים פה, אין כמעט מושג ביהדות", הוא אומר. "כל סטודנט שמגיע לבית-חב"ד זהו הישג גדול בשבילי. מדובר בחבר'ה שלא ראו מעולם תפילין ושמעודם לא שמעו על המושג 'שמירת שבת'".
בפיו סיפור מצער על סטודנט שהוא קירב ליהדות והסטודנט ...לא בא ל'שבתון':
לפני מספר שנים, פגשתי סטודנט שאמו יהודייה ואביו גוי. הוא ביקש ממני ללמוד איתו תורה. במיוחד רצה ללמוד גמרא, מפני שלמד עריכת-דין והוא שמע שגמרא זה "משהו חזק", אז הוא ורצה "לבדוק את זה".
כעבור מספר שבועות של לימוד, הבחור התחיל לשמור שבת ולאחר מכן החל לקיים עוד מצוות. הלימוד שלנו גלש לשיחות על 'חכמת החיים' לפי היהדות. בחור מעמיק מאוד. ביום-הכיפורים הראשון מאז היכרותנו הגיע לבית-הכנסת לפני כולם והשתתף בכל התפילות עד תומן. בגמר הצום, כשכולם מיהרו לביתם לשבור את הצום, הוא ניגש אליי ושאל מה לגבי הלימוד השבועי שלנו. הוא שאל זאת כי יום-הכיפורים חל בדיוק ביום של הלימוד שלנו והוא רצה לדעת באיזה יום נשלים זאת.
התפעלתי מכך שבמקום לחשוב על אוכל, הוא חושב על הלימוד. קבענו ללמוד למחרת בבוקר.
בבוקר הקדים והגיע לתפילת שחרית, לפני הזמן. באותו בוקר הוא גם סיפר לי על ההחלטה שגמלה בליבו – "להיות דתי". לאחר התפילה דיברנו על כך שעה ארוכה ולאחר מכן השלמנו את השיעור השבועי המשותף שלנו. בגמר הלימוד פנה ללימודיו באוניברסיטה.
הוא היה בחור קלאסי להשתתף ב'שבתון' השנתי בקראון-הייטס, וביני לבין עצמי כבר תכננתי להציע לו להשתתף ב'שבתון' שעתיד היה להתקיים כעבור מספר שבועות.
למחרת הגיעה שיחת טלפון לבית-חב"ד. לעולם לא אשכח את השיחה הזו. מעבר לקו דיבר חבר של הסטודנט. הוא התקשה להוציא את המילים מפיו. לבסוף הצלחתי להבין את האמת המרה – הסטודנט 'שלי' נהרג כמה שעות קודם לכן בתאונת-דרכים. ל'שבתון' בקראון-הייטס הוא כבר לא זכה להגיע...
צניעות מתוך הזדהות
פעילותם הנמרצת של השלוחים הפועלים באוניברסיטאות בארצות-הברית, היא אחת התשובות היותר יעילות לתופעה ההרסנית של נישואי-תערובת, שיש המכנים אותה 'השואה השקטה' של העם היהודי. גילם של הסטודנטים הוא בדיוק הגיל שבו נוצרים הקשרים הזוגיים, שיקבעו את גורלם ועתידם של דורות הצאצאים.
בעניין הזה יש לרב שמואל טייכטל, מאוניברסיטת אריזונה, שני סיפורים מעניינים:
בשבת הראשונה לשליחותי באריזונה, הגיע לבית-הכנסת בחור יהודי בלוויית צעירה שאיננה יהודייה. לאחר התפילה ניגש הבחור לשוחח איתי. מדבריו נודע לי כי נולד וגדל באחד הקיבוצים בארץ. מיששתי את הדופק בזהירות וקלטתי שאין לו שום מושג על כך שיש בעיה בקשר בין יהודי לגויה.
הזמנתי אותו לאכול אצלנו, והוא הגיע, ביחד עם הגויהחברתו כמובן. בימים שלאחר-מכן, הוא החל להגיע בקביעות לפעילות שלנו. כחודש לאחר אותה שבת, ניגש אליי ואמר לי כי לאחר הסעודה בביתנו, הביעה הצעירה חברה באוזניו את פליאתה על שאנשים פותחים את ביתם לרווחה לפני אנשים שאינם מכירים.
"מאז שאמרה לי את המשפט הזה, התחלתי להבין שיש בינינו פער מנטאלי גדול מאוד", אמר לי. פתאום הוא קלט שמושג-יסוד יהודי כמו 'הכנסת אורחים' נתפס אצלה חברתו הגויה כדבר מוזר ומופרך. כעבור זמן לא רב בא אליי ואמר לי שהקשר הזה הוא 'לא בשבילו' והם נפרדו.
בהמשך נסע הבחור לביקור מולדת בישראל, הפעם בסיור מודרך שמארגניו הבליטו את הצדדים היהודיים והקדושים של הארץ. הוא חזר מהביקור שונה לגמרי וכיום הוא חסיד לכל דבר. הוא לומד בישיבה בקראון-הייטס.
סיפר נוסף עוסק בסטודנטית שנולדה בטשקנט ולאחר-מכן עברה עם משפחתה לניו-יורק. הוריה רשמו אותה לבית-ספר יהודי בעיר, אולם כשגדלה קצת והחלה לדרוש יישום של כמה הדברים שלמדה בכיתה, בביתה – החליטו ההורים להעבירה לבית-ספר ממשלתי... הם פשוט לא הצליחו להתמודד עם שאלותיה ועם דרישותיה.
כעבור שנים מספר, עברה המשפחה לאריזונה – שם קיים ריכוז גדול של מהגרים מאוזבקיסטן וזה הסתדר להם – חברתית. יום אחד 'סחבה' אותה חברה לבית-חב"ד. כעבור זמן מה סיפרה לי כי חששות רבים ליוו את ביקורה הראשון בבית-חב"ד, אך עד מהרה "כשחזרה, סיפרה, היא הרגישה 'הרבה יותר קרובה לדת'. חברה שלה שביקרה מספר פעמים בבית-חב"ד שלנו, הציע לה להגיע לבית-חב"ד והיא ענתה לה 'זה לדתיים'... חברתה 'סחבה' אותה איך-שהוא לבית-חב"ד, למרות חששותיה. "כאן אני מרגישה בבית", הודתה לפניי כעבור זמן מה.
ביום ראשון, לאחר השבת המאוד
מיוחדת שחווינו, נסענו ל'אוהל'
הקדוש של הרבי. כשיצאנו משם
הסטודנטית עמדה בצד ובכתה
בדמעות שליש. הבנתי שהיא
נרגשת והנחתי לה. כשנרגעה
מעט, ניגשתי אליה לברר מה
עבר עליה ואיך היא מרגישה
לאחר מספר שבועות נסעה הצעירה לניו-יורק ובאותה הזדמנות ביקרה ב'אוהל' הקדוש. לפני כשנתיים השתתפה ב'שבתון' ולאחר מכן הכרתי לה סטודנט דתי. כעבור זמן לא רב השניים נישאו זה לזה והקימו יחדיו בית דתי. במרוצת הזמן הוסיפו להתחזק וכעת מדובר במשפחה חב"דית לכל דבר, כאשר שני בני הזוג – הסטודנטים לשעבר – פועלים כיום בשדה הפצת היהדות והחסידות כצמד שלוחים לכל דבר.
מה יכול להשפיע על סטודנטית צעירה לקום בוקר אחד ולשנות את אורחות חייה? הנה תשובה לגמרי לא-צפויה לשאלה הזאת.
מספר הרב שמואל פוזנר מאוניברסיטת בוסטון:
לפני חודשים מספר הצטרפה סטודנטית מהאוניברסיטה שבה אני פועל, לכמה מאות סטודנטים מאוניברסיטאות שונות ברחבי ארה"ב – שנסעו לביקור בארץ, במסגרת פרוייקט 'תגלית'. הביקור בארץ פרט אצלה על נימים יהודיים חבויים ובעקבותיו ביקשה הצעירה להצטרף ל'שבתון'.
בליל-שבת היא סעדה אצל משפחה בקראון-הייטס. האווירה החמה בסעודה – הקידוש, השירה וכל השאר ממש כבשו את ליבה. אולם הדבר שהכי הרשים אותה, היה כאשר נוכחה בהופעה הצנועה של בנות הבית. "עקבתי אחריהן וראיתי שהן עושות זאת מתוך הזדהות ושמחה ולא מכפייה", אמרה לי.
ימים מספר לאחר שחזרה לביתה התקשרה אליי מחנות ספרים יהודית ושאלה אילו ספרים ביהדות כדאי לה במיוחד לקנות. היא חזרה מה'שבתון' מלאת התלהבות ורצון טוב להוסיף להתקדם ב'אידישקייט'.
סטודנטית נוספת, הושפעה עמוקות באופן אחר. הרב זלמן טייכטל, השליח באוניברסיטת קנזס: יש לנו אין-ספור סיפורים יפים ומיוחדים, ובעצם כל צעיר וכל צעירה שמתקרבים לתורה ומצוות הם 'סיפור' מיוחד.
הנה אפיזודה טרייה, מסוף ה'שבתון' האחרון: באוניברסיטת קנזס, בה אני פועל, יש סטודנטית אחת שמאוד נקשרה לבית-חב"ד ולפעילות שלנו. היא הכירה אותנו באמצעות חברה נוספת שלה שגם כן משתתפת בקביעות בשיעורים ופעולות בבית-חב"ד.
לפני זמן מה הביעה את רצונה להשתתף ב'שבתון' בקראון-הייטס. ביום ראשון, לאחר השבת המאוד מיוחדת שחווינו, נסענו ל'אוהל' הקדוש של הרבי. כשיצאנו משם הסטודנטית עמדה בצד ובכתה בדמעות שליש. הבנתי שהיא נרגשת והנחתי לה. כשנרגעה מעט, ניגשתי אליה לברר מה עבר עליה ואיך היא מרגישה.
היא אמרה לי בערך במילים האלו: "תמיד אני שומעת ממך סיפורים מופלאים על אנשים שזכו לפגוש את הרבי ושבאותן הפגישות הרבי 'נגע' בליבם. כשהייתי בתוך ה'אוהל' הרגשתי שגם אני פוגשת את הרבי. פשוט הרגשתי את זה והוא אכן 'נגע' בליבי".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
