מספר הרב אהרון ליפסקער, משלוחי חב"ד בפלורידה ומפעילי מכון 'אלף' - העוסק בטיפול ושיקום אסירים יהודים הכלואים בבתי-כלא בארצות-הברית: "היה זה לפני כמה שנים. חברי ואני, היינו בסיור בין בתי-הכלא השונים באיזור פלורידה, במטרה לבקר את היהודים הכלואים ולהאיר את עיניהם באור התורה, במצוות הרבי זי"ע מליובאוויטש". "לילה אחד, מצאנו עצמנו תועים ומבולבלים בדרך. עייפים, רצוצים מריצות היום, תקועים בעיירה בשם ג'קסון-ויל. עיירה זו, לא היתה מוכרת לי, והחילונו לתור אחר תחנת-דלק ואכסניית דרכים שבה נוכל להעביר את הלילה בבטחה". "לאחר חיפוש לא קל, מצאנו תחנת-דלק. נכנסנו, מעבר לדלפק עמד גוי גדול ומגושם, 'א גזונטע-גוי', וזה, כשראה אותנו לבושים עם ה'זיידנע-זופיצע', הלבוש החסידי, פנה אלינו וביקש מאיתנו ללוות אותו לאגף האחורי של תחנת הדלק". הרב ליפסקער מוסיף ומספר: "איני יודע מהיכן שאבנו את הכוח וההסכמה להתלוות לגוי הענק והמפחיד הזה, אבל, כנראה האינסטינקט הטבעי שבנו אמר לנו ללכת אחריו ולבטוח בו". כשהגיעו לחדר האחורי, נפגשו באדם זקן שישב מעבר לשולחן, פניו היו חרושות קמטים, ונראה היה שעבר הרבה בחיים.. הזקן פנה אל שני הבחורים (שלא הבינו לרגע 'מה הם עושים שם, בג'קסון-ויל באמצע הלילה, ועוד בתחנת דלק חשוכה ונידחת'..) ואמר להם באידיש: "מאיפה אתם"? הבחורים ענו לו בשפתו: "אנחנו נציגים של הרבי מליובאוויטש".. "הזקן, כששמע את תשובתם, פרץ בבכי חסר מעצורים, בכי שלא פסק כחצי שעה. הזקן ייבב כתינוק והתקשה להרגע". לאחר ששבה אליו רוחו, ביקש מהבחורים לשבת עמו ולשמוע את סיפורו: "אני, אמר הזקן, הייתי יהודי חסידי כמוכם. הוריי, היו יהודים חסידים שגרו בעיירה חסידית בפולין. אבי חבש שטריימל ואמי היתה אשה צדקנית. למדתי בחיידר יחד עם אחיי ואני זוכר את הרעבע, האוירה החסידית, הניגונים, שבת, פורים, חנוכה, ראש-השנה ויום-כיפור. חייתי כחסיד ואף נישאתי לבחורה חסידית והקמנו יחד בית חסידי לתפארת". "עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בין השנים 1937-1940, הוריי, אחיי ואחיותיי, רעייתי וכל בני-משפחתי, נשלחו למשרפות באושוויץ. לא נותר זכר מכל בני-משפחתי. היטלר ימ"ש לא הותיר אף לא אחד מכל היקר לי". "כניצול יחיד מכל בני-משפחתי, עשיתי מאמצים מרובים והגרתי לאמריקה הגדולה. כמו רבים משארית הפליטה, יוצאי פולין והונגריה, גם אני פניתי תחילה לגור בשכונת וילאמסבורג שבברוקלין. אבל, לא יכולתי לסבול את שכניי. שנאתי את אלוקים, את היהודים, את התורה, ואת כל מה שקשור ליהדות. לא יכולתי לסבול ולראות ביהודים האמריקאיים שנועצים את המזלג בשניצל ובעוף, או לוגמים כוס יין במסיבות רעים, בזמן שמול עיניי עמדו למעלה משלושה מיליון מיהודי פולין שנטבחו ונשרפו בעודם חיים". "שנאתי אותם, שנאתי את אלוקים"... "החלטתי, שאני עובר לגור כמה שיותר רחוק מברוקלין. כמה שיותר רחוק מיהודים ויהדות. וכך הגעתי לג'קסון-ויל. עם הזמן, רכשתי את תחנת-הדלק, נישאתי לאשה גויה ונולדו לי שלושה ילדים. את הגוי הגדול והמגושם (כלשונו) הזה שראיתם מעבר לדלפק, זה אחד מבניי"... "עברו שנים, לילה אחד, היה זה בתחילת שנות השמונים, שנתי נדדה. התעוררתי בערך בשעה אחת-עשרה וחצי, ולא יכולתי להירדם. כמו כל אמריקאי טיפוסי, פתחתי את הטלויזיה, והחילותי לשוטט בין הערוצים במטרה למצוא משהו מעניין".. "לפתע, בעודי משוטט, אני רואה על המסך יהודי זקן, הדור פנים עם זקן לבן ומגבעת שחורה שמדבר באידיש, שפה שאני כמובן מבין".. "בתחתית המסך 'רצה' כיתובית: "הרב מנחם-מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, נואם בפני החסידים בברוקלין, ניו-יורק". "רותקתי למסך. הרבי דיבר באידיש ואמר בין השאר את המילים הבאות: "הנביא ישעיה אומר "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"". רש"י, מפרש התנ"ך אומר: "שהקב"ה בכבודו ובעצמו יהי' "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" - ומוליכו - יחד עם כל בני ישראל. שהקב"ה מוליכם ב"קהל גדול" (בלשון יחיד) - ומוציאו מן הגלות "מיד הן נגאלין", בגאולה האמיתית והשלימה". הרבי הוסיף ושאל: "מה החידוש בדברי הנביא? הרי זה ברור שעם הגאולה ייתאחדו כל ישראל. איזה מסר רצה להעביר הנביא בנבואותו?" הרבי הסביר: "פעמים שיש יהודי, עם נשמה אלוקית מיוחדת, יהודי שעמד עם כולם במעמד הר-סיני, וחושב לעצמו שהנה הוא "בורח", מנותק, אין לו שייכות לעם הנבחר ממנו בא. הוא מרגיש מנותק רגשית ושכלית מעם ישראל. בא הנביא ואומר, שגם יהודי כמוהו, בתת-הכרה הוא חש געגועים וקשר למקורות, ועליו הנביא מדבר באומרו: "שהקב"ה בכבודו ובעצמו יהיה "אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו". היכן שלא יהיה. "כי לא ידח ממנו נידח"." "הייתי המום. לא נרדמתי כל הלילה". אמרתי לעצמי: "איך, כיצד, יהודי שגר בברוקלין, ניו-יורק, יודע מה איתי, אי-שם בג'קסון-ויל? מי אמר לו שאני אתעורר ואשוטט בין ערוצי הטלויזיה"? "למחרת, קראתי לאשתי ובניי ל"ישיבת חרום" ואמרתי להם: תדעו, אני יהודי! ילדיי, הביטו בי כאחד שנפל מעולם אחר". "החילותי לספר להם את כל הקורות אותי. סיפרתי להם על השבת, האוירה החסידית, הניגונים, ועל השבתות והימים-טובים. שמי לא ג'ק, אני חיים-יענקל. סיפרתי להם הכל. ילדיי נבהלו. הם הבינו שמדובר כאן ב'מקרה מיוחד'.. אמרתי להם שזו לא בעיה שלהם.. זו בעיה שלי. אני היהודי היחידי פה, הם לא יהודים, וכשיבואו לקחת אותי, ייקחו אותי ולא אותם... "עכשיו כשנכנסתם לתחנת-הדלק, בני, הגוי, ראה אתכם עם הלבוש החסידי. הוא זיהה אתכם מהסיפורים שסיפרתי לו אודות העיירה החסידית. הוא ביקש ממכם להמתין ונכנס אליי ואמר לי: "פפה (אבא), הם באו לקחת אותך"..." הרב ליפסקער מספר שהוא וחברו "עמדו במקום סמורי שיער, המומים מסיפורו של האיש". בו במקום החליטו הרבנים-השלוחים לשנות את מסלולם. הרב ליפסקער וחברו נשארו בעיירה הנידחת במשך כמה ימים, אכלו ושתו, שוחחו עם היהודי שזה עתה גילה את עולמו וחייו מחדש וקשרו עמו קשרי ידידות. באותו שבוע, קבע הרב ליפסקער מזוזות בדלתות ביתו, ולפני שנפרדו, סיכמו לשמור על קשר טלפוני, לבקר אחד את השני וכו'. עברו כמה שנים מאז החל היהודי לחזור למקורות היהדות, יום אחד, מקבל הרב ליפסקער טלפון מהיהודי, וזה אמר לו כך: "הרב ליפסקער, אני יודע שלא חזרתי להיות יהודי טוב כהוריי, אחיי ואחיותיי, אבל, אני יודע שרציתי, עשיתי עד כמה שידי מגעת. לפחות עשיתי עד כמה שיכולתי ואני שמח ומודה לך על-כך".. כשבועיים לאחר שיחת הטלפון, חזרה נשמתו של היהודי הקדוש לכור מחצבתה. "כי לא ידח ממנו נידח". ------------------------------------------------ תודתנו נתונה לשליח חב"ד בטורונטו, הרב יוסף-יצחק דרוקמן שהעלה את הסיפור על הכתב.