מאת שלמה שמיר, "הארץ"

בשיא התופת הנאצית חולצו ארבעה אדמו"רים חסידיים מרכזיים ומפורסמים, שהיו מושא להערצתם של עשרות אלפי חסידים במזרח אירופה לפני השואה, בדרכים ובתחבולות שיכולים להזין כמה סרטים בנוסח "רשימת שינדלר".

סיפוריהם של שלושה מהאדמו"רים התפרסמו מאז: בשנות ה-50 פורסם בישראל ספר דקיק שסקר את "נס ההצלה" (כהגדרת הספר) של האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, מוורשה הכבושה והנצורה. האדמו"ר הקשיש, אשתו הרבנית ושלושה מבניו הוסעו תחת אבטחה של קצינים נאצים ששוחדו לטרייסט באיטליה, ומשם הגיעו ב-1942 לחיפה. על הברחתו של האדמו"ר מבעלזא, רבי אהרון רוקח, מגטו בוכניה להונגריה בחסות קצינים נאציים, והגעתו לישראל ב-1943, פורסמו עדויות וסיפורים שנועדו מלכתחילה להפצה בקרב החסידים.

האדמו"ר השלישי שחולץ היה האדמו"ר מסאטמור, רבי יואל טייטלבוים, שאת חילוצו מהונגריה ביוני 1944 חוגגים חסידי סאטמור בכל שנה בכ"א כסלו כ"יום ההצלה". הרבי היה בין 1,684 היהודים שיצאו את הונגריה ברכבת שאירגן המנהיג הציוני ישראל (רז'ה) קסטנר, שעמד בראש פעולות ההצלה בבודפשט. הרכבת הופנתה לברגן בלזן ומשם לשווייץ. העובדה שהרבי חב את חייו לאיש המזוהה כמנהיג ציוני כבלה את חרצובות לשונותיהם של חסידי סאטמור, שממעטים לדבר על נסיבות הצלתו של אדמו"רם הנערץ.

יותר מ-60 שנה לאחר החורבן שפקד עשרות חצרות חסידיות במזרח אירופה, מתפרסם סיפור הצלתו של האדמו"ר מלובביץ', רבי יוסף יצחק שניאורסון, שמבחינה כרונולוגית היה ראשון האדמו"רים שחולצו מאירופה הבוערת.

בספר "להציל את הרבי" חושף המחבר, ההיסטוריון האמריקאי בריאן מארק ריג, כיצד חילצו קצינים נאצים את הרבי מלובביץ' מוורשה הכבושה.

*

יש הבדל בולט בין מה שסופר ופורסם על אופן הצלתם של האדמו"רים מגור, מבעלזא ומסאטמור, לבין הנראטיב שנפרש בספר החדש. הידיעות והפרסומים על חילוצם של שלושת האדמו"רים התבססו בעיקר על עדויות של חסידים ושתדלנים חרדים, שמתוך הערצה וסיפוק אישי על מעורבותם במבצעי ההצלה, נחשדו כמי שנקטו לשון הפרזה, לא הקפידו על דיוק היסטורי והעלימו פרטים שנראו להם לא חשובים או פוגעים.

"להציל את הרבי", לעומת זאת, הוא סיכום של מחקר היסטורי, שבחלקו הגדול מתבסס על מסמכים, עובדות מתועדות וראיונות עם שורה ארוכה של אישים וגורמים שהיו מעורבים בפעילות להצלת האדמו"ר השישי לחסידות לובביץ' (ומחותנו של האדמו"ר השביעי והאחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון). בריאן מארק ריג אינו נחשד כשייך לחסידות לובביץ'; סקירת האירועים הקשורים לחילוצו של הרבי מוורשה אינה חשודה לפיכך כניזונה מהערצה לרבי, או בנטייה להאדרת חלקם של מי שהיו מעורבים במבצע ההצלה.

לעומת זאת, בתיאורי ראשיתה של חסידות לובביץ' בארה"ב מפריז ריג בהערכת היקפה והשפעתה; רבים יחלקו על קביעתו כי "בשנת 1927 היתה חב"ד תנועה חזקה וחשובה בארצות הברית" (עמ' 42). בהמשך קובע ריג כי במהלך פעילותם לשחרר את הרבי מהנאצים ולהביאו לארה"ב, השתדלו עסקני חב"ד בניו יורק ליצור רושם שהם פועלים בשמה של חצר חסידית גדולה וחזקה. לטענת ריג, מטרתם היתה להשפיע על הנשיא רוזוולט ובכירים במסדרונות הממשל לאפשר את מבצע ההצלה ולזכות בקולותיהם של המוני חסידים.

הספר הוא הוכחה מתועדת למה שקבוצה קטנה ושולית של חסידים ועסקנים מניו יורק היתה מסוגלת להשיג ולהגשים בזכות נאמנות ומסירות בלי גבול לרבי, וחרדה אובססיבית לשלומו ולביטחונו. קבוצה זו פעלה ללא לאות לגיוס גורמים בארה"ב ובאירופה הכבושה, שנחשבו ו"סומנו" כמי שמתוקף מעמדם ותפקידיהם בשלטון יכולים לקדם את הצלת הרבי.

הקשר הראשון עם גורם נאצי בברלין, שהניע את תהליך חילוצו של הרבי, היה עם הלמוט וולתט, שהמחבר מגדירו כ"נאצי מתלבט". וולתט למד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, והתהדר בקשריו עם בכירים אמריקאים, בהם רוברט פל, שכיהן כעוזר לראש החטיבה לעניינים אירופיים במשרד החוץ האמריקאי.

בעקבות פנייה של בנג'מין כהן, אחד מיועציו הקרובים של הנשיא רוזוולט, הסכים פל להתערב לטובת הרבי מלובביץ'. פל ניצל את היכרותו עם וולתט (שבאותו זמן היה ממונה על תוכנית ארבע השנים של הרמן גרינג) - וביקש את התערבותו לשחרור הרבי. וולתט, שמתוקף תפקידו היה אחראי להחרמת עסקים יהודיים והחלפתם לבעלים אריים, נענה לפניית מיודעו האמריקאי.

וולתט הכיר מקרוב את האדמירל וילהלם קנריס, ראש המודיעין הגרמני (האבוור). לאחר שקיבל מפל את הפרטים על האדמו"ר הנצור בוורשה, נפגש עם האדמירל קנריס ודיווח לו על העניין שמגלים בוואשינגטון בהצלת הרבי. לדברי ריג, קנריס היה מתוסכל והתנגד לדרך שבה ניהל היטלר את המלחמה ולכן, למרות שידע שהוא מסכן את הקריירה שלו ואת חייהם של המעורבים בהצלת הרבי, הסכים להירתם למבצע. הוא הטיל את המשימה על מייג'ור ארנסט בלוך, קצין מצטיין בוורמכט, שהיה יהודי למחצה לפי חוקי הגזע הנאציים אך בגין הצטיינותו במלחמת העולם הראשונה והיעילות שגילה בתפקידיו בוורמכט, קיבל תעודה בחתימת היטלר שהכירה בו כבעל "דם גרמני".

הפרק המספר כיצד הקצין בלוך, בראש צוות חיילים גרמנים, חיפש את הרבי מלובביץ' שהסתתר עם משפחתו בוורשה המופצצת - הוא פרק מרתק ומדהים. בלוך עבר מבית לבית ברבעים היהודיים שלפי ידיעות שקיבל הרבי מתגורר בהם, ותיחקר יהודים שנתקל בהם ברחובות ובחדרי מדרגות. היהודים שנבעתו מהקצין הנאצי ברחו מפניו. הידיעה שקצין גרמני מחפש אותו הגיעה גם לרבי המסתתר, שתחילה חשש שמבקשים ללכוד אותו ולהורגו. רק לאחר שקיבל מידע מאיש קשר בריגה, שהקצין הגרמני קיבל פקודה מגבוה להצילו, נוצר קשר בין אנשי הרבי לבלוך.

לאחר תכנון מדוקדק נקבע מסלול יציאתם של הרבי ומשפחתו מוורשה, ובליווי בלוך וחייליו הוסעו הרבי, אשתו, אמו הישישה ואחדים ממקורביו במשאית; הם עברו מחסומים של הצבא הגרמני ובדיקות של קציני אס-אס והגיעו ברכבת לברלין. למחרת עלו לרכבת לריגה, ומשם המריא הרבי לשטוקהולם. ב-19 במארס 1940 עגנה אוניית הנוסעים השוודית "דרוטנינגהולם" בנמל ניו יורק, כשעל סיפונה הרבי מלובביץ' ובני משפחתו.

מהספר עולה כי המאמצים להשיג לרבי ולמלוויו אשרות כניסה לארה"ב היו בשלבים מסוימים קשים ומתסכלים יותר מהמאמצים שהושקעו בגיוס הגורמים הנאצים לחילוץ הרבי. הביורוקרטיה המסורבלת והכבדה שאיפיינה את שלטונות ההגירה האמריקאיים, לצד העוינות לפליטים יהודים וגילויים אנטישמיים שרווחו בקרב בכירים בממשל האמריקאי, הפכו את תהליך השגת אשרות כניסה לרבי ולמשפחתו להתנסות בלתי נעימה וממושכת, מלווה באכזבות, שעוררו לא פעם תחושת ייאוש בקרב המעורבים.

*

ריג אינו חוסך שבטו מראשי יהדות אמריקה; הוא מוקיע את דפוסי ההתנהלות הפסיבית וחוסר התושייה שגילו בשנות ה-30 המאוחרות לנוכח עליית הנאצים לשלטון, ובשנות ה-40, בעת שהנאצים השמידו את יהודי אירופה בעוד העולם נשאר אדיש. גם בפרק זה ריג אינו מחדש מאומה, וחוזר על האשמות וגינויים שפורסמו בספרים ובמחקרים (ספר חשוב בנושא זה "אמריקה, היהודים ועליית הנאצים לשלטון", מאת גולי נאמן-ערד, ראה אור ב-2006 בהוצאת עם עובד).

מה שצורם בספר הוא המאמץ המורגש מצדו של המחבר להאניש את הבכירים הנאציים שהיו מעורבים במבצע חילוץ הרבי. התיאורים האישיים האוהדים שהוא מקדיש להלמוט וולתט, עוזרו של גרינג, לאדמירל הנאצי וילהלם קנריס ובמיוחד לקצין הוורמכט ארנסט בלוך, מביכים. ריג מפריז בהערכתו את עוצמת ההסתייגויות וההתנגדות שגילו דמויות נאציות אלה מול מדיניות ההשמדה.

שני האדמו"רים הניצולים, רבי אברהם מרדכי אלתר מגור ורבי אהרון רוקח מבעלזא, העדיפו כמקום מקלט את ארץ ישראל. שניהם שיקמו את חצרותיהם בירושלים ובתל אביב, חצרות שהפכו בידי יורשיהם למרכזים חסידיים משגשגים ומשפיעים. הרבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ' ורבי יואל טייטלבוים מסאטמר השתקעו לעומת זאת בארצות הברית, והניחו על אדמתה את היסוד לשתי חצרות חסידיות שגדלו לממדים של תנועות המוניות.