מערכת COL
|
יום י"ד חשוון ה׳תשס״ח
26.10.2007
"הרב וולפא רוצה תמונה שלו בעיתון של חילונים"
לפקודת היום של ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, אביגדור אסקין, הרב שלום וולפא וקיצוניים אחרים יש שורת מטרה אחת: להיכנס לתקשורת ■ הרב וולפא רוצה תמונה שלו בעיתון של חילונים. של שמאלנים ■ אני פונה מכאן לחבריי הכתבים ומתחנן בפניהם: בפעם הבאה שהפקס שלכם פולט הודעה פרובוקטיבית מאת "הוועד לשלמות העם והארץ" על איזה כינוס טיפשי או פולסא או שמולסא, צריך לא לפחד שמא העיתון המתחרה יפרסם, אלא באומץ לב להשליך אותה לאשפה ■ טורו של העיתונאי קובי אריאלי שהתפרסם היום (שישי) ב"מעריב" לסיפור המלא
"חמצן החיים של החבורה הבעייתית הזו הוא החשיפה התקשורתית". קובי לצד טורו
קובי אריאלי, 'מעריב'
אי שם לפני כשש שנים ישבתי יום אחד בחדרי במערכת העיתון החרדי המצוין "בקהילה," שאותו ערכתי אז. מולי ישב וליהג בקול אחד ברוך מרזל. ברוך היה מבקר קבוע במערכת. הוא היה ספק ידיעות בלתי נלאה, ובאופן כללי ידיד חביב. כל מי שמכיר את הטיפוס הזה אישית יודע שמדובר באיש נחמד וטוב לב עד קיצוניות, ובעיקר - אחד שמבין תקשורת. תוך כדי שיחה קיבל פתאום הודעה בביפר, קם בחופזה, זרק לי משהו כמו "אני רץ להפגנה מול הרבנות הראשית," ונעלם.
כעבור שעה, כשסיימתי את יום עבודתי ופניתי לצאת את העיר ירושלים, חלפתי בדרכי ליד בניין הרס בנות הראשית ברחוב ירמיהו. רגע, אמרתי לעצמי, בוא רגע נראה את ההפגנה של מרזל. מה שראיתי שם היה כדלהלן: מרזל עומד עם שלט ענק ביד, סביבו מתגודדים סקרנים, ומולו ניצבים בערך 20 עיתונאים שתוחבים לו מיקרופונים לפה. הוא לבדו. בדקתי היטב. לא היה שם אף אחד אחר.
בלילה, בבית, כבר ראיתי את הדיווח על הפגנת הימין הקיצוני מול בניין הרבנות הראשית ואף חזיתי בתגובתו הנחרצת של נציג המון המפגינים, אחד ברוך מרזל, שהיה, כרגיל, לוחמני ופרובוקטיבי. בינגו. המטרה הושגה.
המטרה הושגה? תלוי מה המטרה. אני לא מצליח להיזכר מה בדיוק היתה הסוגיה שעמדה להכרעה אז, אולם אם המטרה היתה לשנות משהו מהותי או להשפיע על ההחלטה, הרי שהיא בוודאי לא הושגה. המרזלים והאיתמר בן-גבירים לא באמת מסוגלים לשנות ולהזיז דברים. הם סתם ליצני רחוב מוזנחים, אנשים משולי החברה שלא יודעים לייצר שום דבר פרודוקטיבי. העניין הוא שהמטרה המוצהרת שלהם, כמו של כל האחרים מסוגם כבר שנים ארוכות, אינה לשנות משהו. המטרה שלהם היא לחדור לתוך סדר היום התקשורתי. להשיג נראות תקשורתית. לייצר סדר יום תקשורתי. בזה הוא הצליח וגם מצליח מאז ועד היום בצורה ראויה לציון.
יש סוד גדול ונפלא, בלתי ידוע לחלוטין, שמלווה במשך שנים את התנהלותם של גורמים ימניים-קיצוניים, והוא שמרחב החיים שלהם הוא אך ורק במגרש התקשורתי. לאנשים ולגופים האלה אין באמת מרחב פעולה ותהודה. הם פועלים בתוך התקשורת ולשם הם גם מכוונים.
לפקודת היום של ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, אביגדור אסקין, הרב שלום וולפא וקיצוניים אחרים יש שורת מטרה אחת: להיכנס לתקשורת. ולא סתם לתקשורת. לתקשורת הממוסדת. ל"מעריב," ל"ידיעות," ל"הארץ," ל-,nrg ל-.Ynet הרב וולפא רוצה תמונה שלו בעיתון של חילונים. של שמאלנים. לא מספיק לו האתר רוטר.נט. מעבר לזה אין להם כל מטרה. הם גם לא מעוניינים ביותר מכך והם גם לא מסוגלים ליותר.
מכאן, שזו גם הדרך היחידה להיאבק בתופעה הזו. בוויכוח הוותיק, ששוב התלהט השבוע, האם יש או אין לחשוף פרובוקציות של קיצוניים בתקשורת, יש שתי גישות מסורתיות: זו הגורסת שיש לפרסם, כדי שיידע הקהל, יוקיע וייזהר, וזו הגורסת שאין לפרסם מאחר שמדובר בתופעת שוליים בלתי רצינית. בין שתי הגיס שות הללו, אני מסכים כמובן עם הראשונה. אין דבר כזה תופעת שוליים, כל עוד ברור שהיא עלולה ומסוגלת לעודד גורמים קיצוניים ושוליים עוד יותר לפעולה אלימה.
העניין הוא שיש גישה שלישית, והיא שהתעלמות תקשורתית מחבורת הנבלים הזו תביא אוטומטית לחיסולם המוחלט בזמן קצר מאוד. באחריות. חמצן החיים של החבורה הבעייתית הזו הוא החשיפה התקשורתית.
איך עושים את זה? פשוט מאוד. זה רק דורש מעט אומץ לב. אני פונה מכאן לחבריי הכתבים ומתחנן בפניהם: בפעם הבאה שהפקס שלכם פולט הודעה פרובוקטיבית מאת "הוועד לשלמות העם והארץ" על איזה כינוס טיפשי או פולסא או שמולסא, צריך לא לפחד שמא העיתון המתחרה יפרסם, אלא באומץ לב להשליך אותה לאשפה. זה קשה, אני יודע. אבל מה אם אומר לכם כי אם זה לא יפורסם האירוע המדובר לא יתקיים כלל? נוהל עקבי כזה, לאורך זמן, יחסל לחלוטין את התופעה. על דברתי. הנה דוגמה לנושא אחד שבו כוחה של התקשורת לשנות הוא טוטאלי.
אי שם לפני כשש שנים ישבתי יום אחד בחדרי במערכת העיתון החרדי המצוין "בקהילה," שאותו ערכתי אז. מולי ישב וליהג בקול אחד ברוך מרזל. ברוך היה מבקר קבוע במערכת. הוא היה ספק ידיעות בלתי נלאה, ובאופן כללי ידיד חביב. כל מי שמכיר את הטיפוס הזה אישית יודע שמדובר באיש נחמד וטוב לב עד קיצוניות, ובעיקר - אחד שמבין תקשורת. תוך כדי שיחה קיבל פתאום הודעה בביפר, קם בחופזה, זרק לי משהו כמו "אני רץ להפגנה מול הרבנות הראשית," ונעלם.
כעבור שעה, כשסיימתי את יום עבודתי ופניתי לצאת את העיר ירושלים, חלפתי בדרכי ליד בניין הרס בנות הראשית ברחוב ירמיהו. רגע, אמרתי לעצמי, בוא רגע נראה את ההפגנה של מרזל. מה שראיתי שם היה כדלהלן: מרזל עומד עם שלט ענק ביד, סביבו מתגודדים סקרנים, ומולו ניצבים בערך 20 עיתונאים שתוחבים לו מיקרופונים לפה. הוא לבדו. בדקתי היטב. לא היה שם אף אחד אחר.
בלילה, בבית, כבר ראיתי את הדיווח על הפגנת הימין הקיצוני מול בניין הרבנות הראשית ואף חזיתי בתגובתו הנחרצת של נציג המון המפגינים, אחד ברוך מרזל, שהיה, כרגיל, לוחמני ופרובוקטיבי. בינגו. המטרה הושגה.
המטרה הושגה? תלוי מה המטרה. אני לא מצליח להיזכר מה בדיוק היתה הסוגיה שעמדה להכרעה אז, אולם אם המטרה היתה לשנות משהו מהותי או להשפיע על ההחלטה, הרי שהיא בוודאי לא הושגה. המרזלים והאיתמר בן-גבירים לא באמת מסוגלים לשנות ולהזיז דברים. הם סתם ליצני רחוב מוזנחים, אנשים משולי החברה שלא יודעים לייצר שום דבר פרודוקטיבי. העניין הוא שהמטרה המוצהרת שלהם, כמו של כל האחרים מסוגם כבר שנים ארוכות, אינה לשנות משהו. המטרה שלהם היא לחדור לתוך סדר היום התקשורתי. להשיג נראות תקשורתית. לייצר סדר יום תקשורתי. בזה הוא הצליח וגם מצליח מאז ועד היום בצורה ראויה לציון.
יש סוד גדול ונפלא, בלתי ידוע לחלוטין, שמלווה במשך שנים את התנהלותם של גורמים ימניים-קיצוניים, והוא שמרחב החיים שלהם הוא אך ורק במגרש התקשורתי. לאנשים ולגופים האלה אין באמת מרחב פעולה ותהודה. הם פועלים בתוך התקשורת ולשם הם גם מכוונים.
לפקודת היום של ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, אביגדור אסקין, הרב שלום וולפא וקיצוניים אחרים יש שורת מטרה אחת: להיכנס לתקשורת. ולא סתם לתקשורת. לתקשורת הממוסדת. ל"מעריב," ל"ידיעות," ל"הארץ," ל-,nrg ל-.Ynet הרב וולפא רוצה תמונה שלו בעיתון של חילונים. של שמאלנים. לא מספיק לו האתר רוטר.נט. מעבר לזה אין להם כל מטרה. הם גם לא מעוניינים ביותר מכך והם גם לא מסוגלים ליותר.
מכאן, שזו גם הדרך היחידה להיאבק בתופעה הזו. בוויכוח הוותיק, ששוב התלהט השבוע, האם יש או אין לחשוף פרובוקציות של קיצוניים בתקשורת, יש שתי גישות מסורתיות: זו הגורסת שיש לפרסם, כדי שיידע הקהל, יוקיע וייזהר, וזו הגורסת שאין לפרסם מאחר שמדובר בתופעת שוליים בלתי רצינית. בין שתי הגיס שות הללו, אני מסכים כמובן עם הראשונה. אין דבר כזה תופעת שוליים, כל עוד ברור שהיא עלולה ומסוגלת לעודד גורמים קיצוניים ושוליים עוד יותר לפעולה אלימה.
העניין הוא שיש גישה שלישית, והיא שהתעלמות תקשורתית מחבורת הנבלים הזו תביא אוטומטית לחיסולם המוחלט בזמן קצר מאוד. באחריות. חמצן החיים של החבורה הבעייתית הזו הוא החשיפה התקשורתית.
איך עושים את זה? פשוט מאוד. זה רק דורש מעט אומץ לב. אני פונה מכאן לחבריי הכתבים ומתחנן בפניהם: בפעם הבאה שהפקס שלכם פולט הודעה פרובוקטיבית מאת "הוועד לשלמות העם והארץ" על איזה כינוס טיפשי או פולסא או שמולסא, צריך לא לפחד שמא העיתון המתחרה יפרסם, אלא באומץ לב להשליך אותה לאשפה. זה קשה, אני יודע. אבל מה אם אומר לכם כי אם זה לא יפורסם האירוע המדובר לא יתקיים כלל? נוהל עקבי כזה, לאורך זמן, יחסל לחלוטין את התופעה. על דברתי. הנה דוגמה לנושא אחד שבו כוחה של התקשורת לשנות הוא טוטאלי.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
