רציתי לעשות אותו מאושר! רציתי להביא לו רק פעם אחת איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי" אבל לא יכולתי.

יום אחד, כשרק אבא שלי ואני היינו בבית - הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו' - החלטתי לדבר אתו על זה; להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.

הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עליי במבט האוהב שלו, ובניגוד לאופי שלו, אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

"גדי", הוא אמר לי: "אבא לא אוהב את הילדים שלו כי הם מביאים הביתה ציונים טובים, אבא אוהב את הילדים שלו כי אי אפשר אחרת. הם בדם שלו, הם הנשמה שלו, הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו הם עושים דברים רעים - בכל זאת הוא אוהב אותם.

אבל אתה, גדי, אתה מעולם לא עשית דבר רע.

"תקשיב גדי. כשה' ברא את העולם הזה, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים בצורות שונות ובצבעים שונים, ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים וכשרונות אחרים: לזה הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות; לזה הוא נתן כשרון במוזיקה, ולאחר כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה ה' עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו משום שאלוקים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוקים כן נתן להם.

"בגלל זה, גדי, אל תתלונן על הכלים שה' נתן לך. לפעמים לוקח לנו קצת זמן לגלות את הכלים שה' נתן לנו, משום שהכלים מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".

אהבתי את אבא שלי באותו יום! רציתי לחבק ולנשק אותו, אבל התביישתי.

את ההרצאה הזאת נתן לי אבא שלי, האיש הפשוט, הטוב והחכם, אולי לפני שלושים שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שה' נתן לי.

ישבתי בשיעור - אני לא זוכר איזה. המורה שלנו היה חולה, ולכן היה לנו מורה מחליף.

הוא דיבר על מה שהוא דיבר, ואני בעולם אחר. פתאום ראיתי את המורה-מחליף עומד על ידי. לפני שהספקתי להגיד מילה, הוא לקח לי את הנייר שקשקשתי עליו.

הוא הסתכל על הנייר ושאל: "מה אתה עושה?"

אני עניתי: "סתם מקשקש".

הוא התעקש: "מה ציירת פה?"

אני אמרתי: "סתם".

"סתם מה?"

הסמקתי. "סתם ציירתי אותך עומד על-יד הלוח".

הוא לקח את הציור והכניס אותו לתיק שלו.

אחר-כך התברר שאבא של המורה-מחליף הזה הוא צייר בעל שם עולמי. המורה מחליף לקח את הציור והראה לו.

תוך כמה ימים בא הצייר לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכשרון שלי בציור.

מאותו יום אבא שלי השקיע את נשמתו כדי שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש, גם פה בארץ וגם בחוץ-לארץ

היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה-28 שלי, והפעם- בניו-יורק, במוזאון לאמנות מודרנית.

ואבא שלי, שעכשיו כבר בפנסיה, אומר על כל ההצלחה שלי: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בהם!"

הסיפור הגיע ללא שם רק עם הכותרת "הכלים שאלוקים נותן". תודה גדולה למי שכתב את הקטע, ותודה למי ששלח.

הלוואי שנדע לזהות את הכלים של הילדים שלנו.

---

פורסם במגזין משפחה טובה' של מגזין 'משפחה'