מערכת COL
|
יום ז' חשוון ה׳תשס״ח
19.10.2007
על בניה כי איננו
בשבוע הבא, ביום הילולת רחל אמנו, יתעורר מתחם קבר רחל לתחיה. למרבה הצער, ברוב ימות השנה מתחם הקבר ריק ממתפללים ■ הקבר התוסס שאמירת פרקי התהלים לא נפסקה בו בעבר ולו לרגע אחד, הפך למבצר אימתני, עמוס בחיילים ומוקף בחומות ובגדרות תיל. להוציא את קומץ העקשנים, הראויים לכל שבח, הבאים אליו מדי יום, קשה מאוד לאזרח מהשורה להגיע למקום, משום שהצבא מגביל את הגישה למקום לאוטובוסים בלבד ■ אהרן גרנות ואוריה תדמור יצאו לבדוק את דרכי הגישה לקבר ומצאו מזגן מקולקל וכמה מתפללים עצובים. לרגע כמעט מצאו את עצמם בתוככי העיר הפלסטינית בית לחם, לולא חילץ אותם הרב קלוגר, איש קבר רחל... לכתבה במלואה
אהרן גרנות
צילום: אוריה תדמור
לבאים היום לקבר רחל, קשה מאוד להכיר את קבר רחל המוכר והידוע. את המבנה עם הכיפה, זה שבנה משה מונטיפיורי, מקיף היום מערך אדיר של חומות בטון המשווה לו מראה של כלא מבוצר המקיף את כל המתחם. בפתח המתחם ממוקמים חיילי משמר הגבול שפיתחו יחסי ידידות מיוחדים עם המתפללים הקבועים השוהים במקום.
אנחנו מתקרבים למקום. מלווה אותנו הרב משה מנחם קלוגר, ראש 'מוסדות קבר רחל', אחד הארגונים הפועלים כאן. שוטר מג"ב השומר על המקום מאפשר לנו לעלות לגג. אף פעם לא מרשים לעלות לגג, אבל לנו הוא מרשה. השוטר בעצמו לא יודע מדוע. כל הנוף של בית לחם נשקף מהגג של קבר רחל. אנחנו ממש עומדים על הכיפה המוכרת כל כך זו שלבות רבים כל כך פעמו למראיה, הבניין שהיה משוש הכיסופים של אבותינו. זה שמסביבו נשזרו סיפורי אגדות רבים כל כך, שבוי בערימות של בטון שהזמן והמצב הביטחוני גרמן והנה הוא עתה לפנינו. ואת המראה היחודי הזה מנצל הצלם אוריה תדמור המנציח אותו במצלמתו ללא הפוגה לפני שהשוטר יתחרט ויוריד אותנו מהגג.
אל האולם המרכזי של המתחם, היכן שמצוי קברה של רחל, מוליכים מסדרונות ארוכים שיצרו מעטפות הבטון הכבדות. חשוך בפנים, רק אור חשמלי מאיר את המסדרונות. באולם המרכזי שופכים את ליבם מתפללים מעטים באמירת 'תהילים' בקול נוגה. הם קוראים 'תהילים' לזכות עם ישראל ולטובת רשימה אדירה של בקשות המגיעות למוקד קבר רחל. יום יום הם עוסקים בכך. הם אומרים תהילים ואמא רחל שומעת ומעבירה לכיסא הכבוד.
עוד מעט הם יתפללו ערבית וימתינו לתחבורה שתפנה אותם. בשעה היעודה, מפסיק הרב קלוגר את אמירת התהילים ב'יהי רצון'. מישהו תוקע בשופר. לאחר מכן מוציא הרב קלוגר מכיסו 'קוויטעל' ארוך ובו שמות לאזכור על הציון. רובם של אנשים שהתקשרו למוקד וביקשו להזכירם. הרב קלוגר עומד במרכז ליד הציון עצמו, מקריא את השמות. סובבים אותו כל האברכים בכולל האברכים שבמקום, אומרי התהילים כשהם אומרים 'אמן' בקול על כל שם שהוא מזכיר.
"כתוב בזוהר הקדוש", יאמר לי מאוחר יותר, "שרחל אמנו פועלת יותר מכל האבות הקדושים, כי הם נסתרים במערת המכפלה והיא גלויה כאן. גם הגר"א מוילנא כותב כי עיקר השראת השכינה הוא בקבר רחל".
אם רק ארצה, הוא ישלוף סיפורים מדהימים על ניסים שאירעו במתחם הזה. אנשים שהבריאו, עניים שהעשירו אבל בעיקר - עקרות שנפקדו. רחל אמנו היא אמן של כל העקרות, ונשים רבות עושות מאמצים להגיע לכאן לבכות על מר גורלן ולבקש מהקב"ה שבזכות רחל אמנו יושעו. רובם נענים, וסדר יומו מלא בהשתתפות בבריתות לילדים שנולדו בזכות תפילה על קברה של רחל אמנו. בחצות יגיעו לכאן חברי 'כולל' אחר, העוסקים בלימוד מחצות לילה ועד הבוקר, אז הם יתפללו ותיקין ויפנו אף הם את מקומם.
שוטרים רבים שומרים על פתחו של הקבר. הם באים לתקופות אבל במשך שהותם במקום הם לומדים הלכות, בעיקר הלכות ברכות, הנמצאים במקום מכבדים אותם במיני מתיקה ומבקשים מהם לברך קודם לכן. החיילים ממהרים לברך. האוכל מקרב את הלבבות, ואז הם שוקעים בשיחות נפש עמוקות עם המתפללים במקום ולא פעם מחליטים להתקרב ליהדות עד כדי חזרה בתשובה. זה אולי הצד החיובי של העובדה שהמתפללים נאלצים לעיתים בעל כורחם לשהות במקום זמן ארוך שלא ברצונם.
המתחם ריק
כל כך קרוב לשכונות החרדיות, מרחק של דקות הליכה משכונותיה הצפוניות של ירושלים אבל כל כך רחוק, לא נעים להודות, אבל פרט למספר קטן של אברכים הפוקדים את המקום, ברוב שעות היום מתחם קברה של רחל אמנו ריק לחלוטין. אנשים שאינם נמנים עם באי המקום הקבועים, אינם יודעים כיצד להגיע משום שלבד ברכב פרטי אין כל אפשרות כניסה לקבר רחל, וגם מי שניכנס עלול להישאר כאן תקוע עמוק מבלי שידע מתי הוא ייצא.
זמינות האוטובוסים אינה גדולה. אוטובוס אחד בלבד מורשה להיכנס לשטח, להוריד את האנשים ולאסוף אותם אחרי זמן קצוב. לעיתים האוטובוס מאחר והזמן הקצוב מתקצר עוד יותר. נהג האוטובוס שאיחר, חייב לחזור לעיר ולבצע משימה נוספת הממתינה לו, הוא ממהר. לעיתים נאלצים המבקרים היורדים מהאוטובוס להיות כבולים לזמן שהקציב הנהג, גם אם מדובר בחמש דקות בלבד אחרי מסע התלאות שעברו, שאם לא כן, הם עלולים להיות תקועים שעתיים עד שיגיע האוטובוס הבא. במצב הזה אין כמעט אנשים המוכנים למסור את נפשם ולהגיע. כך יוצא שמלבד השוהים הקבועים במקום, אין כמעט אורחים הטורחים להגיע למתחם על אף פרסומו הרב והרגש שהוא מעורר.
לחוסר היכולת להגיע למקום ברכב פרטי והצמידות לזמני האוטובוסים הממהרים לחזור לתחנת המוצא איתך או בלעדיך יש מחיר כבד - טכנאים ובעלי מלאכה אינם באים לתקן דברים שהתקלקלו, הם מפחדים להיתקע לזמן ארוך. כך למשל המזגן בקבר רחל מושבת. פעם אחת הוא התקלקל, ומאז שום טכנאי אינו מוכן להגיע למקום. יושבי המקום כבר נואשו מלתקנו.
ולא רק המזגן. כל קלקול המצריך ביקור של בעל מלאכה במקום, נותר בקלקולו. בעלי המלאכה מודעים לעובדה שהם באים לזמן ארוך בשל חוסר היכולת להגיע עצמאית והתלות באוטובוס. איש אינו מוכן להגיע. טכנאי חייב להגיע עם כלי מלאכתו, לעיתים הם כבדים מדי ואין אפשרות לשנע אותם בתחבורה ציבורית.
לכל אחד מהשוהים במקום יש סיפורים באמתחתו על קשיי ההגעה למקום. "רק השבוע", מספר לנו הרב ברוך, אחד מהלומדים במקום, "הגענו עם טנדר ובו 15 איש. הצבא התעקש שלא להכניס אותנו עד שלא יהיו במקום לפחות 20 איש שכן רכב של פחות מ-20 איש אינו נחשב כרכב ציבורי ואינו רשאי להיכנס למתחם הקבר. לא הייתה לנו ברירה, עמדנו עוד כשעה וניסינו למצוא עוד חמישה אנשים. לבסוף כשהיינו עשרים איש, עמדנו בשער עוד כשעתיים והצבא החליט שלא להכניס אותנו. חזרנו כלעומת שבאנו", שח בפנינו הרב ברוך.
יום אחד הגיעו חברי הכולל לתיקון חצות. היה זה בעת האינתיפאדה, ומספר האנשים ששהו בקבר רחל היה מועט ביותר. הם התכוונו ללמוד כאן כל הלילה, להתפלל 'ותיקין' ועם בוקר לצאת לדרכם. זה היה התכנון. אבל עם בוקר לא הגיעו האוטובוסים המיוחלים. כל חמש דקות בישרו למתפללים כי "הנה עוד חמש דקות הם יגיעו", אבל האוטובוסים לא הגיעו. בינתיים התעוררו הפלסטינים, והחלו לירות לעבר מתחם הקבר.
עכשיו בכלל הייתה סכנה להוציא את המתפללים החוצה ולהביא למקום אוטובוסים. מקץ שעה הם הבינו שהם הולכים לבלות כאן את כל היום. אוכל לא היה, גם לא מים. שום ציוד לא היה להם לבלות זמן כה רב בתוך מתחם סגור שממנו אי אפשר לצאת. הם עשו ספירת מלאי לאוכל המועט שהיה ברשותם. את האוכל הזה חילקו למספר האנשים שהיה במקום. כך הם בילו עד שעות הערב. רק בשעות הערב המאוחרות, כמעט 24 שעות לאחר שהגיעו למקום, הוציאו אותם ממתחם קבר רחל.
סיפורים מסוג זה יכולים לספר רבים מהשוהים במקום. רבים מהם נאלצו לבלות שעות רבות שלא תכננו לבלות במתחם הקבר רק משום שהצבא לא אישר לכלי הרכב להיכנס או משום שהאוטובוס לא הגיע כי מישהו במחסום עיכב אותו. ובשביל לעכב כלי רכב במחסום אין צורך בהסברים. כך מתנהלים חייהם של השוהים במקום. "ניסינו מספר פעמים לפנות לאנשי צה"ל במקום, אבל אין עם מי לדבר והם אף פעם אינם מספקים הסברים", מספרים הלומדים במקום.
תיירים רבים המזדמנים לארץ מבקשים להגיע ל'מאמע רוחעל', נוסעים רבים לחו"ל מבקשים להיפרד לפני נסיעתם מרחל אימנו, הם אינם מגיעים משום שהם מפחדים להיתקע ללא אוטובוס ולהפסיד את הטיסה.
שלש פעמים ביום מסיע סמי יצחק מהחברה לפיתוח גוש עציון נוסעים לקבר רחל. את האוטובוס שוכר על חשבונו הרב משה מנחם קלוגר, וזאת בניסיון לתגבר את מערך הנסיעות המצומצם של 'אגד'.
"שלש פעמים ביום אנחנו אוספים אנשים מהשכונות הצפוניות של ירושלים", מספר סמי, "בראשי חודשים ובימי הילולא אנחנו מתגברים את התחבורה. לאנשים המגיעים לקבר רחל יש בקושי ארבעים דקות להיות בקבר, אנחנו צריכים לאסוף אותם משם ולהחזיר אותם חזרה לירושלים. אגד אומנם מפעיל אוטובוסים, אבל לעיתים כשנוצרים פקקים בירושלים, כמו למשל בהפגנות למיניהן, לא פעם מאחרים האוטובוסים ואז הם מכניסים את המתפללים פנימה אבל הם אינם יכולים להחזיר אותם, ואז הנוסעים נותרים תקועים עד לאוטובוס הבא.
המוני אנשים ממתינים לאוטובוס האמור להגיע, כשהאוטובוס היחיד מגיע לאסוף פעמים רבות גם את נוסעי האוטובוס הקודם שאיחר בהגעתו ולפיכך ביכרו נוסעיו להישאר ולהמתין לאוטובוס הבא, הצפיפות והדוחק אינם נסבלים. כאשר באים הורים עם ילדים, קורה רבות שהילדים קופצים לאוטובוס ועולים, וההורים נותרים בחוץ כי אין מקום. לא פעם צריך היה לעצור אוטובוס ולהוריד מתוכו את הילדים ש'השאירו' את ההורים במתחם בעוד הם באוטובוס.
רק לפני מספר חודשים החליט הצבא להסיר את דרישתו שהאוטובוסים יהיו ממוגנים. עכשיו מותר להגיע למקום גם באוטובוסים שאינם ממוגנים, זוהי הקלה של ממש שכן עד אז, להשיג אוטובוסים ממוגנים הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל עדיין הגישה לקבר רחל מוגבלת מאוד, ומספר האנשים המבקרים בו מצומצם מאוד. לא פעם נתקעו חברי הכולל והשוהים במקום בקביעות והפסידו עקב כך אירועים משפחתיים חשובים כי הם היו תקועים בקבר ללא יכולת לחזור.
שמונה אוטובוסים ביום מוציא אגד לכיוון קבר רחל, וביום חמישי נוספת נסיעה תשיעית. האוטובוסים לא תמיד מלאים אבל התלות בהגעתם היא בעייתית.
"אגד אינו תחנת מוניות"
בסך הכל דקה מהמחסום, עשרות דקות ממרכז ירושלים החרדית אבל כל כך רחוק. מדוע 'אגד' אינו יכול לתגבר את מערך האוטובוסים?
"צריך להבין", אומר ר' אריה פרנקל דובר 'אגד' במגזר החרדי, "שאגד מנהל את צי כלי הרכב שלו בצורה הגיונית. מידי חודשיים עורך 'אגד' ספירה לדעת מהי כמות המשתמשים בקו והאם כלכלי להפעיל את הקו בתדירות המופעלת. אגד אינו יכול לתפקד כתחנת מוניות פרטית במחיר של אוטובוס, וזאת כמובן מעבר לערבי ראש חודש, ימי חול המועד ויום י"א בחשוון שאז 'אגד' נערך בהתאם ומתגבר מאוד את מערך ההסעה לקבר רחל. כרגע מצב הנוסעים הוא כזה שאגד אינו יכול לתת מענה יותר מתדירות האוטובוסים העכשווית, אם יהיו יותר נוסעים, יתגבר אגד גם את מערך האוטובוסים".
ב-10 בלילה נסגר מתחם הקבר בצו השלטונות. לא יועילו בקשות של אנשים פרטיים להישאר במקום. בקבר רחל אסור להישאר אחרי 10 בלילה. "פעמים רבות רציתי ללמוד כאן כל הלילה", מספר יצחק נעם סדובסקי, אחד הבחורים השוהים בקביעות במקום, "אף אחד לא אישר לי. התחננתי, ביקשתי, ב-10 בלילה מגרשים"
ולא רק אותו. מאמצים רבים עושים האנשים הפוקדים את המקום מידי יום, להישאר כאן בחגים. חלק מהחגים הם ראש השנה ויום כיפור. בראש השנה שוהים במקום בין 35-40 איש. ביום כיפור המספר כפול. מוסדות קבר רחל משקיעים מאמצים מיוחדים כדי לאכסן את כל האנשים המבקשים לשהות בקבר רחל בראש השנה. מהאכסניה של חסידות גור, הם שוכרים מיטות מתקפלות. משירות הסעדה מיוחד הוזמנו מאה ושישים מנות למשך שלשת ימי ראש השנה ושבת תשובה. האוכל כבר הגיע למתחם קבר רחל, כמובן שאורגנו גם פלטות לחימום וכל הציוד הדרוש לשהיית ארבעים איש במשך שלשה ימים. יומיים קודם לכן, הודיעו להם השלטונות כי אין אפשרות שהייה בקבר רחל במשך ימי ראש השנה.
אבל במוסדות קבר רחל לא ויתרו. הם יצרו קשר עם העסקנים החרדיים שיצרו קשר עם השלטונות והודיעו שראש השנה מסודר. מוסדות קבר רחל המשיכו בהכנות לחג כאילו לא קרה דבר. בערב ראש שנה הודיעו להם כי לא תאופשר שהייה בקבר רחל אלא למשך החג הראשון בלבד.
וכך היה. ביום הראשון הם עברו מעמדה לעמדה במתחם הקבר ותקעו בשופר לכל החיילים שהיו במקום. החיילים התלהבו. הם ביקשו מהחוגגים בקבר לחזור על הפעולה הזאת גם למחרת. המתפללים קיוו להישאר אבל הם כלל לא היו בטוחים בדבר. בכל היום השני ניסו השוהים במקום לדחות את רוע הגזירה ולדחות את הפינוי, עד שבשעה 22:00 הגיע מפקד המשטרה והודיע להם כי אם הם לא יתפנו מרצון, יפנו אותם בכוח. מחוסר ברירה התפנו המתפללים מרצונם והלכו רגלית לירושלים, מהלך של שעתיים וחצי. צריך לשמור על יחסים טובים עם המשטרה במקום כזה.
המיטות נותרו ללא לנים
ביום כיפור חזר הדבר על עצמו. בהתחלה הודיעו השלטונות כי אין בעיה לשהות במקום ביום כיפור. וגם אז לא בזבזו 'עסקני הקבר' זמן. הם מיהרו לשכור משאית ובה העמיסו שוב את המיטות המתקפלות, הובאו מזרונים ונערכו לסעודה מפסקת. הדבר עלה כסף רב. ואז הודיעו השלטונות כי לא תהיה אפשרות לשהות במקום ביום כיפור. רב הכותל והמקומות הקדושים הרה"ג רבי שמואל רבינוביץ מיהר להתערב, הוא אכן הטיל את כל כובד משקלו ועשה מאמצים רבים על מנת שהקבוצה תוכל להיות במקום ביום כיפור.
אלא שבניגוד למה שהובטח לרב רבינוביץ, בפועל, סגרו השלטונות את מתחם הקבר בערב יום כיפור לכל הציבור כולו כבר בשעה 11:00 בצהרים. גם מי שלא הייתה לו כוונת 'זדון' לשהות במקום ביום כיפור, מנוע היה בצו השלטונות לשהות במקום, וביום כיפור שהו בקבר רחל המזרונים בלבד. עד היום נותרו במקררים הסעודות המוכנות לראש השנה וליום כיפור שעלו הון רב כל כך ואיש לא נצרך להן.
גם אנחנו, צוות 'משפחה', למדנו על בשרנו בדרך 'מקורית' משהו, עד כמה קשה להגיע לקבר רחל ועד כמה קל להתבלבל.
"תגיע למחסום בית לחם ומשם נאסוף אותך", הדריך אותנו הרב קלוגר טרם צאתנו לדרך. חמש עשרה דקות בלבד ממשרדי מערכת 'משפחה', שלש דקות נסיעה מירושלים ואנחנו בעולם אחר, ברשות הפלסטינית. עומדים בתור הארוך והאין סופי של המכוניות במחסום הנקרא 'מעבר רחל', כמעט מתקרבים לחיילים ולשלט המאיים "שטחי הרשות הפלסטינית הכניסה לישראלים אסורה", בין אוטובוס תיירים המסיע צליינים לבתי עבודה זרה שלהם לאוטובוס אחר. מולנו חומת הבטון המחרידה, עד שהרב קלוגר צלצל אלינו והודיע לנו שאנחנו לא במקום הנכון. "ליהודים יש מעבר אחר", הוא הודיע.
חזרנו על עקבינו כמה ק"מ אחורה, לכיוון העיר ירושלים, שם, סמוך למחסום, נמצא המקום שבו עוצר האוטובוס המסיע את החפצים בכך לקבר רחל. מי שלא טורח לקרוא את המודעות שמפרסמים מוסדות קבר רחל אינו יודע כיצד מגיעים למקום ועלול למצוא עצמו נדחה על ידי החיילים באדיבות או שאפילו לא ישימו לב אליו והוא יעבור לרשות הפלסטינית, וזו רק אחת הבעיות.
'קלוגר הגדול' קוראים החיילים לרב משה מנחם קלוגר, אבל לרב קלוגר אין משרד, אין ציוד וגם לא טלפונים. הטלפון הנייד שבכיסו הוא הטלפון היחיד, הרשימות בכתב יד צפוף שהוא מוציא מכיסי חליפותיו הם ניירות התכנון שלו, והעיפרון שבעזרתו הוא משרטט את רשימותיו - הם המחשב שלו. בעזרת כל אלה הוא מתכנן עכשיו את יום ההילולא השנתי של רחל אמנו שיתקיים בשבוע הבא. כמו בכל שנה, יכינו מוסדות קבר רחל אוהל גדול בחוץ ובתוכו יחלקו מזון ושתיה לכל ההמונים שיגיעו לקבר רחל.
הכמויות ללא ספק מרשימות: 40,000 בקבוקי שתייה, 12,000 כריכים, 250 קילו קרקרים, 10,000 קילו עוגות, 200 סירי קוגל ועוד 200 סירי חמין. כל אלה יחולקו בין עשרות אלפי הנוהרים מכל הארץ אל ציון קברה של רחל אמנו ע"ה.
גם ביום ההילולא, יום שבו עושים מאמצים רבים להגיע למקום, פעמים רבות הצבא מדווח כי המקום מלא עד אפס מקום. למעשה, האולם עצמו ריק. המבוא לאולם מלא באנשים שכבר גמרו את התפילה ומחכים בקוצר רוח לאוטובוס שיבוא לאסוף אותם. החיילים מציצים למתחם ורואים את עשרות האנשים הממתינים במבוא ומדווחים כי המקום מלא. למעשה האולם ריק. מאחר וקיים דיווח כי המקום מלא, אוטובוסים נוספים לא באים, נוצר תור ענק של אוטובוסים במחסום ותור של אנשים בפתח מתחם קבר רחל הממתין שיפנו אותם.
בשנה שעברה, נוצר תור ענק של אוטובוסים שהמתינו שיכניסו אותם למתחם הקבר, רובם היו ממוגני ירי וחלונותיהם היו סגורים. בתוך האוטובוסים חיכו אנשים, נשים וטף בתנאים בלתי נסבלים. אנחנו מכינים מראש חבילות ארוזות ובתוכן מיני מזונות ושתיה קרה. אנשי 'מוסדות קבר רחל' עברו בין האוטובוסים וחילקו את החבילות. המראה של האנשים המושיטים ידיים מבעד לחלון על מנת לקבל את החבילות הזכיר מראות מימים לא נעימים בעם ישראל.
"תלמדו עלינו זכויות"
גם למנכ"ל הרשות למקומות קדושים, הרב יוסף שוינגר, טענות דומות, וגם הוא שואף שמתחם קבר רחל יהפוך להיות מתחם אזרחי רגיל לכל דבר. והוא אופטימי. "קבר רחל עובר תהליך מדורג של מעבר מקטע מבוצר בטחוני מסוגר וממוגן למתחם שאמור להיפתח ולהיות אזרחי", הוא מספר, ומגלה: "קיימתי שיחות עם מפקד מחוז ירושלים ניצב אהרן פרנקו שבפניו אני מעלה כל הזמן את הטענות האלה. לא צריך להגביר את תדירות האוטובוסים, אפשר לאפשר כניסה לכלי רכב פרטיים ולאפשר אפילו הליכה ברגל. הוא הסביר לנו שהדברים צריכים להיעשות באופן מדורג ולא בהחלטות חד פעמיות, משחררים לאט את הרצועה ובוחנים כיצד הדברים מיושמים בשטח.
"אסור לשכוח", אומר שוינגר, "שעדיין יש במקום בעיות ביטחוניות, וכי בעיני שלטונות הביטחון, לפתוח את המקום במשך 24 שעות רצופות, נחשב לחוסר מקצועיות מוחלט. רק ההחלטה לאפשר כניסת אוטובוסים שאינם ממוגנים, היא בגדר מהפכה.
בפיו של שוינגר גם כמה בשורות: שורה ארוכה של צעדים נבחנת בשעות אלה על ידי המשטרה: שחרור יותר לחץ במעברים, אישור גישה יותר חופשית לכלי רכב. אבל אסור לשכוח שיש גם סיבות אובייקטיביות המונעות גישה חופשית. כך למשל האתר עצמו לא יכול לקלוט בו זמנית יותר ממספר מצומצם של אוטובוסים גם מגרש החניה אינו גדול.
השבוע התקיים סיור של מפקדי המשטרה יחד עם אנשי הרשות למקומות קדושים לקראת יום ההילולא, בסיור הוצגו כל ההשגות של הרשות למקומות קדושים בפני המשטרה שהבטיחה להתחשב בהן. "מה שעומד לנגד עיננו זה לפתוח כמה שיותר את האתר לציבור למרות שלעיתים אתה מאפשר גישה חופשית ואז אתה יוצר פקקים. "מבחינתי", אומר שוינגר, "הייתי רוצה שקבר רחל ייראה כמו הכותל המערבי, המוני, פתוח ונגיש לכולם ולאו דווקא ביום הילולא, זה עוד יהיה בע"ה אבל לאט לאט. לכל אחד תהיה גישה עם רכבו הפרטי, אבל צריך לתת לזמן לעשות את שלו.
ועוד דבר מבקש שוינגר מהציבור: "אנחנו משקיעים המון ישיבות של הכנות והמון עמל לקראת יום ההילולא, לפעמים, מה לעשות, נאלצים לחכות וזה קורה לפעמים. השנה עמדנו על כך שאגד יכניס אוטובוסים מפרקיים, אבל המשטרה לא מאפשרת שהות של למעלה מ-1,000 איש במקום, ואנחנו צריכים להישמע להם. אני מבקש מהציבור, אנא, למדו עלינו זכות, אנחנו עושים את הכל כדי שכולם ירגישו בנוח".
בתמונות נותר כתם לבן
ואולי לקראת סיום כדאי לספר את הסיפור המרגש הבא ששמענו השבוע בביקור במתחם קבר רחל:
מעשה באשה אחת שלא היו לה ילדים. 'לכי אצל קבר רחל', יעצו לה קרוביה, 'התפללי שם ותוושעי'. הבעיה הייתה שהימים הם ימי האינתיפאדה, וקשה מאוד היה להגיע לקבר רחל. הלכה האישה אצל המחסום המפריד בין שטח ישראל לשטח בית לחם והתחננה אצל החיילים, אבל החיילים התעקשו: 'אין כניסה לישראלים, חזרי לביתך בשלום'. אך היא בשלה: 'אין לי ילדים, אנא קחו אותי שתי דקות, אתפלל ואשוב'.
כך עמדה אצל המחסום שעות ארוכות, בכתה והתחננה. לבסוף ריחם עליה אחד הקצינים והחליט לקחת אותה בג'יפ לרחל אמנו. באה האישה לקבר, התרפקה על ציון קברה של אמנו, בכתה והתחננה לילד. "באתי עד לכאן לרחל אמנו", אמרה לקב"ה, "אנא עזור לי, חנון אותי בבן". לאחר רבע שעה של בכיות תחנונים ודמעות, עזבה האישה את הקבר בהבטיחה שאם אכן תלד, תבוא שוב להודות לקב"ה על קברה של רחל.
ומקץ שנה, כמו בכל הסיפורים אבל הפעם זה אמיתי, והנה האישה הרה וילדה בן. לא הפרה האישה את הבטחתה, נטלה את תינוקה ובאה להודות לקב"ה ולרחל אמנו. אלא ששוב מעכבים בעדה להיכנס. לא אוותה האישה לזוז מהמחסום. "הנה תראו", קראה לעבר החיילים והקצינים, "האם אתם זוכרים אותי כיצד התעקשתי בשנה שעברה והנה ילדתי בן, האם לא אבוא להודות?! ישבה האישה עם תינוקה שעות ארוכות עד שריחם עליה אחד החיילים, העלה אותה על ג'יפ והסיע אותה לקבר רחל. שוב בכתה האישה על קברה של רחל והודתה לקב"ה על חסדיו וגם הזמינה את רחל אמנו לברית המילה.
בטקס ברית המילה היה משהו מוזר. בקהל הסתובבה אשה שאיש לא הכירה. היא הייתה לבושה לבן, ואור גדול בעיניה. היא עברה מאיש לאיש וברכה את כולם. ישישה הייתה האישה. כשהלכו המסובים החלה המשפחה לתמוה מי היתה האישה בלבן, זו שהסתובבה זוהרת ובירכה את כולם ו- נעלמה. איש לא ידע מי היתה האישה. החליטה המשפחה - הבה ונמתין לתמונות המפותחות שמא נזהה בתמונה את האישה בלבן.
כשהגיעו התמונות לתדהמתם לא היה קץ, בכל מקום שבו הופיעה האישה בלבן, הופיע כתם לבן בלבד ותהי לחידה. ואולי, אולי הייתה זאת רחל אמנו שנענתה להזמנה במסירות נפש ובאה לברית?
צילום: אוריה תדמור
לבאים היום לקבר רחל, קשה מאוד להכיר את קבר רחל המוכר והידוע. את המבנה עם הכיפה, זה שבנה משה מונטיפיורי, מקיף היום מערך אדיר של חומות בטון המשווה לו מראה של כלא מבוצר המקיף את כל המתחם. בפתח המתחם ממוקמים חיילי משמר הגבול שפיתחו יחסי ידידות מיוחדים עם המתפללים הקבועים השוהים במקום.
אנחנו מתקרבים למקום. מלווה אותנו הרב משה מנחם קלוגר, ראש 'מוסדות קבר רחל', אחד הארגונים הפועלים כאן. שוטר מג"ב השומר על המקום מאפשר לנו לעלות לגג. אף פעם לא מרשים לעלות לגג, אבל לנו הוא מרשה. השוטר בעצמו לא יודע מדוע. כל הנוף של בית לחם נשקף מהגג של קבר רחל. אנחנו ממש עומדים על הכיפה המוכרת כל כך זו שלבות רבים כל כך פעמו למראיה, הבניין שהיה משוש הכיסופים של אבותינו. זה שמסביבו נשזרו סיפורי אגדות רבים כל כך, שבוי בערימות של בטון שהזמן והמצב הביטחוני גרמן והנה הוא עתה לפנינו. ואת המראה היחודי הזה מנצל הצלם אוריה תדמור המנציח אותו במצלמתו ללא הפוגה לפני שהשוטר יתחרט ויוריד אותנו מהגג.
אל האולם המרכזי של המתחם, היכן שמצוי קברה של רחל, מוליכים מסדרונות ארוכים שיצרו מעטפות הבטון הכבדות. חשוך בפנים, רק אור חשמלי מאיר את המסדרונות. באולם המרכזי שופכים את ליבם מתפללים מעטים באמירת 'תהילים' בקול נוגה. הם קוראים 'תהילים' לזכות עם ישראל ולטובת רשימה אדירה של בקשות המגיעות למוקד קבר רחל. יום יום הם עוסקים בכך. הם אומרים תהילים ואמא רחל שומעת ומעבירה לכיסא הכבוד.
עוד מעט הם יתפללו ערבית וימתינו לתחבורה שתפנה אותם. בשעה היעודה, מפסיק הרב קלוגר את אמירת התהילים ב'יהי רצון'. מישהו תוקע בשופר. לאחר מכן מוציא הרב קלוגר מכיסו 'קוויטעל' ארוך ובו שמות לאזכור על הציון. רובם של אנשים שהתקשרו למוקד וביקשו להזכירם. הרב קלוגר עומד במרכז ליד הציון עצמו, מקריא את השמות. סובבים אותו כל האברכים בכולל האברכים שבמקום, אומרי התהילים כשהם אומרים 'אמן' בקול על כל שם שהוא מזכיר.
"כתוב בזוהר הקדוש", יאמר לי מאוחר יותר, "שרחל אמנו פועלת יותר מכל האבות הקדושים, כי הם נסתרים במערת המכפלה והיא גלויה כאן. גם הגר"א מוילנא כותב כי עיקר השראת השכינה הוא בקבר רחל".
אם רק ארצה, הוא ישלוף סיפורים מדהימים על ניסים שאירעו במתחם הזה. אנשים שהבריאו, עניים שהעשירו אבל בעיקר - עקרות שנפקדו. רחל אמנו היא אמן של כל העקרות, ונשים רבות עושות מאמצים להגיע לכאן לבכות על מר גורלן ולבקש מהקב"ה שבזכות רחל אמנו יושעו. רובם נענים, וסדר יומו מלא בהשתתפות בבריתות לילדים שנולדו בזכות תפילה על קברה של רחל אמנו. בחצות יגיעו לכאן חברי 'כולל' אחר, העוסקים בלימוד מחצות לילה ועד הבוקר, אז הם יתפללו ותיקין ויפנו אף הם את מקומם.
שוטרים רבים שומרים על פתחו של הקבר. הם באים לתקופות אבל במשך שהותם במקום הם לומדים הלכות, בעיקר הלכות ברכות, הנמצאים במקום מכבדים אותם במיני מתיקה ומבקשים מהם לברך קודם לכן. החיילים ממהרים לברך. האוכל מקרב את הלבבות, ואז הם שוקעים בשיחות נפש עמוקות עם המתפללים במקום ולא פעם מחליטים להתקרב ליהדות עד כדי חזרה בתשובה. זה אולי הצד החיובי של העובדה שהמתפללים נאלצים לעיתים בעל כורחם לשהות במקום זמן ארוך שלא ברצונם.
המתחם ריק
כל כך קרוב לשכונות החרדיות, מרחק של דקות הליכה משכונותיה הצפוניות של ירושלים אבל כל כך רחוק, לא נעים להודות, אבל פרט למספר קטן של אברכים הפוקדים את המקום, ברוב שעות היום מתחם קברה של רחל אמנו ריק לחלוטין. אנשים שאינם נמנים עם באי המקום הקבועים, אינם יודעים כיצד להגיע משום שלבד ברכב פרטי אין כל אפשרות כניסה לקבר רחל, וגם מי שניכנס עלול להישאר כאן תקוע עמוק מבלי שידע מתי הוא ייצא.
זמינות האוטובוסים אינה גדולה. אוטובוס אחד בלבד מורשה להיכנס לשטח, להוריד את האנשים ולאסוף אותם אחרי זמן קצוב. לעיתים האוטובוס מאחר והזמן הקצוב מתקצר עוד יותר. נהג האוטובוס שאיחר, חייב לחזור לעיר ולבצע משימה נוספת הממתינה לו, הוא ממהר. לעיתים נאלצים המבקרים היורדים מהאוטובוס להיות כבולים לזמן שהקציב הנהג, גם אם מדובר בחמש דקות בלבד אחרי מסע התלאות שעברו, שאם לא כן, הם עלולים להיות תקועים שעתיים עד שיגיע האוטובוס הבא. במצב הזה אין כמעט אנשים המוכנים למסור את נפשם ולהגיע. כך יוצא שמלבד השוהים הקבועים במקום, אין כמעט אורחים הטורחים להגיע למתחם על אף פרסומו הרב והרגש שהוא מעורר.
לחוסר היכולת להגיע למקום ברכב פרטי והצמידות לזמני האוטובוסים הממהרים לחזור לתחנת המוצא איתך או בלעדיך יש מחיר כבד - טכנאים ובעלי מלאכה אינם באים לתקן דברים שהתקלקלו, הם מפחדים להיתקע לזמן ארוך. כך למשל המזגן בקבר רחל מושבת. פעם אחת הוא התקלקל, ומאז שום טכנאי אינו מוכן להגיע למקום. יושבי המקום כבר נואשו מלתקנו.
ולא רק המזגן. כל קלקול המצריך ביקור של בעל מלאכה במקום, נותר בקלקולו. בעלי המלאכה מודעים לעובדה שהם באים לזמן ארוך בשל חוסר היכולת להגיע עצמאית והתלות באוטובוס. איש אינו מוכן להגיע. טכנאי חייב להגיע עם כלי מלאכתו, לעיתים הם כבדים מדי ואין אפשרות לשנע אותם בתחבורה ציבורית.
לכל אחד מהשוהים במקום יש סיפורים באמתחתו על קשיי ההגעה למקום. "רק השבוע", מספר לנו הרב ברוך, אחד מהלומדים במקום, "הגענו עם טנדר ובו 15 איש. הצבא התעקש שלא להכניס אותנו עד שלא יהיו במקום לפחות 20 איש שכן רכב של פחות מ-20 איש אינו נחשב כרכב ציבורי ואינו רשאי להיכנס למתחם הקבר. לא הייתה לנו ברירה, עמדנו עוד כשעה וניסינו למצוא עוד חמישה אנשים. לבסוף כשהיינו עשרים איש, עמדנו בשער עוד כשעתיים והצבא החליט שלא להכניס אותנו. חזרנו כלעומת שבאנו", שח בפנינו הרב ברוך.
יום אחד הגיעו חברי הכולל לתיקון חצות. היה זה בעת האינתיפאדה, ומספר האנשים ששהו בקבר רחל היה מועט ביותר. הם התכוונו ללמוד כאן כל הלילה, להתפלל 'ותיקין' ועם בוקר לצאת לדרכם. זה היה התכנון. אבל עם בוקר לא הגיעו האוטובוסים המיוחלים. כל חמש דקות בישרו למתפללים כי "הנה עוד חמש דקות הם יגיעו", אבל האוטובוסים לא הגיעו. בינתיים התעוררו הפלסטינים, והחלו לירות לעבר מתחם הקבר.
עכשיו בכלל הייתה סכנה להוציא את המתפללים החוצה ולהביא למקום אוטובוסים. מקץ שעה הם הבינו שהם הולכים לבלות כאן את כל היום. אוכל לא היה, גם לא מים. שום ציוד לא היה להם לבלות זמן כה רב בתוך מתחם סגור שממנו אי אפשר לצאת. הם עשו ספירת מלאי לאוכל המועט שהיה ברשותם. את האוכל הזה חילקו למספר האנשים שהיה במקום. כך הם בילו עד שעות הערב. רק בשעות הערב המאוחרות, כמעט 24 שעות לאחר שהגיעו למקום, הוציאו אותם ממתחם קבר רחל.
סיפורים מסוג זה יכולים לספר רבים מהשוהים במקום. רבים מהם נאלצו לבלות שעות רבות שלא תכננו לבלות במתחם הקבר רק משום שהצבא לא אישר לכלי הרכב להיכנס או משום שהאוטובוס לא הגיע כי מישהו במחסום עיכב אותו. ובשביל לעכב כלי רכב במחסום אין צורך בהסברים. כך מתנהלים חייהם של השוהים במקום. "ניסינו מספר פעמים לפנות לאנשי צה"ל במקום, אבל אין עם מי לדבר והם אף פעם אינם מספקים הסברים", מספרים הלומדים במקום.
תיירים רבים המזדמנים לארץ מבקשים להגיע ל'מאמע רוחעל', נוסעים רבים לחו"ל מבקשים להיפרד לפני נסיעתם מרחל אימנו, הם אינם מגיעים משום שהם מפחדים להיתקע ללא אוטובוס ולהפסיד את הטיסה.
שלש פעמים ביום מסיע סמי יצחק מהחברה לפיתוח גוש עציון נוסעים לקבר רחל. את האוטובוס שוכר על חשבונו הרב משה מנחם קלוגר, וזאת בניסיון לתגבר את מערך הנסיעות המצומצם של 'אגד'.
"שלש פעמים ביום אנחנו אוספים אנשים מהשכונות הצפוניות של ירושלים", מספר סמי, "בראשי חודשים ובימי הילולא אנחנו מתגברים את התחבורה. לאנשים המגיעים לקבר רחל יש בקושי ארבעים דקות להיות בקבר, אנחנו צריכים לאסוף אותם משם ולהחזיר אותם חזרה לירושלים. אגד אומנם מפעיל אוטובוסים, אבל לעיתים כשנוצרים פקקים בירושלים, כמו למשל בהפגנות למיניהן, לא פעם מאחרים האוטובוסים ואז הם מכניסים את המתפללים פנימה אבל הם אינם יכולים להחזיר אותם, ואז הנוסעים נותרים תקועים עד לאוטובוס הבא.
המוני אנשים ממתינים לאוטובוס האמור להגיע, כשהאוטובוס היחיד מגיע לאסוף פעמים רבות גם את נוסעי האוטובוס הקודם שאיחר בהגעתו ולפיכך ביכרו נוסעיו להישאר ולהמתין לאוטובוס הבא, הצפיפות והדוחק אינם נסבלים. כאשר באים הורים עם ילדים, קורה רבות שהילדים קופצים לאוטובוס ועולים, וההורים נותרים בחוץ כי אין מקום. לא פעם צריך היה לעצור אוטובוס ולהוריד מתוכו את הילדים ש'השאירו' את ההורים במתחם בעוד הם באוטובוס.
רק לפני מספר חודשים החליט הצבא להסיר את דרישתו שהאוטובוסים יהיו ממוגנים. עכשיו מותר להגיע למקום גם באוטובוסים שאינם ממוגנים, זוהי הקלה של ממש שכן עד אז, להשיג אוטובוסים ממוגנים הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, אבל עדיין הגישה לקבר רחל מוגבלת מאוד, ומספר האנשים המבקרים בו מצומצם מאוד. לא פעם נתקעו חברי הכולל והשוהים במקום בקביעות והפסידו עקב כך אירועים משפחתיים חשובים כי הם היו תקועים בקבר ללא יכולת לחזור.
שמונה אוטובוסים ביום מוציא אגד לכיוון קבר רחל, וביום חמישי נוספת נסיעה תשיעית. האוטובוסים לא תמיד מלאים אבל התלות בהגעתם היא בעייתית.
"אגד אינו תחנת מוניות"
בסך הכל דקה מהמחסום, עשרות דקות ממרכז ירושלים החרדית אבל כל כך רחוק. מדוע 'אגד' אינו יכול לתגבר את מערך האוטובוסים?
"צריך להבין", אומר ר' אריה פרנקל דובר 'אגד' במגזר החרדי, "שאגד מנהל את צי כלי הרכב שלו בצורה הגיונית. מידי חודשיים עורך 'אגד' ספירה לדעת מהי כמות המשתמשים בקו והאם כלכלי להפעיל את הקו בתדירות המופעלת. אגד אינו יכול לתפקד כתחנת מוניות פרטית במחיר של אוטובוס, וזאת כמובן מעבר לערבי ראש חודש, ימי חול המועד ויום י"א בחשוון שאז 'אגד' נערך בהתאם ומתגבר מאוד את מערך ההסעה לקבר רחל. כרגע מצב הנוסעים הוא כזה שאגד אינו יכול לתת מענה יותר מתדירות האוטובוסים העכשווית, אם יהיו יותר נוסעים, יתגבר אגד גם את מערך האוטובוסים".
ב-10 בלילה נסגר מתחם הקבר בצו השלטונות. לא יועילו בקשות של אנשים פרטיים להישאר במקום. בקבר רחל אסור להישאר אחרי 10 בלילה. "פעמים רבות רציתי ללמוד כאן כל הלילה", מספר יצחק נעם סדובסקי, אחד הבחורים השוהים בקביעות במקום, "אף אחד לא אישר לי. התחננתי, ביקשתי, ב-10 בלילה מגרשים"
ולא רק אותו. מאמצים רבים עושים האנשים הפוקדים את המקום מידי יום, להישאר כאן בחגים. חלק מהחגים הם ראש השנה ויום כיפור. בראש השנה שוהים במקום בין 35-40 איש. ביום כיפור המספר כפול. מוסדות קבר רחל משקיעים מאמצים מיוחדים כדי לאכסן את כל האנשים המבקשים לשהות בקבר רחל בראש השנה. מהאכסניה של חסידות גור, הם שוכרים מיטות מתקפלות. משירות הסעדה מיוחד הוזמנו מאה ושישים מנות למשך שלשת ימי ראש השנה ושבת תשובה. האוכל כבר הגיע למתחם קבר רחל, כמובן שאורגנו גם פלטות לחימום וכל הציוד הדרוש לשהיית ארבעים איש במשך שלשה ימים. יומיים קודם לכן, הודיעו להם השלטונות כי אין אפשרות שהייה בקבר רחל במשך ימי ראש השנה.
אבל במוסדות קבר רחל לא ויתרו. הם יצרו קשר עם העסקנים החרדיים שיצרו קשר עם השלטונות והודיעו שראש השנה מסודר. מוסדות קבר רחל המשיכו בהכנות לחג כאילו לא קרה דבר. בערב ראש שנה הודיעו להם כי לא תאופשר שהייה בקבר רחל אלא למשך החג הראשון בלבד.
וכך היה. ביום הראשון הם עברו מעמדה לעמדה במתחם הקבר ותקעו בשופר לכל החיילים שהיו במקום. החיילים התלהבו. הם ביקשו מהחוגגים בקבר לחזור על הפעולה הזאת גם למחרת. המתפללים קיוו להישאר אבל הם כלל לא היו בטוחים בדבר. בכל היום השני ניסו השוהים במקום לדחות את רוע הגזירה ולדחות את הפינוי, עד שבשעה 22:00 הגיע מפקד המשטרה והודיע להם כי אם הם לא יתפנו מרצון, יפנו אותם בכוח. מחוסר ברירה התפנו המתפללים מרצונם והלכו רגלית לירושלים, מהלך של שעתיים וחצי. צריך לשמור על יחסים טובים עם המשטרה במקום כזה.
המיטות נותרו ללא לנים
ביום כיפור חזר הדבר על עצמו. בהתחלה הודיעו השלטונות כי אין בעיה לשהות במקום ביום כיפור. וגם אז לא בזבזו 'עסקני הקבר' זמן. הם מיהרו לשכור משאית ובה העמיסו שוב את המיטות המתקפלות, הובאו מזרונים ונערכו לסעודה מפסקת. הדבר עלה כסף רב. ואז הודיעו השלטונות כי לא תהיה אפשרות לשהות במקום ביום כיפור. רב הכותל והמקומות הקדושים הרה"ג רבי שמואל רבינוביץ מיהר להתערב, הוא אכן הטיל את כל כובד משקלו ועשה מאמצים רבים על מנת שהקבוצה תוכל להיות במקום ביום כיפור.
אלא שבניגוד למה שהובטח לרב רבינוביץ, בפועל, סגרו השלטונות את מתחם הקבר בערב יום כיפור לכל הציבור כולו כבר בשעה 11:00 בצהרים. גם מי שלא הייתה לו כוונת 'זדון' לשהות במקום ביום כיפור, מנוע היה בצו השלטונות לשהות במקום, וביום כיפור שהו בקבר רחל המזרונים בלבד. עד היום נותרו במקררים הסעודות המוכנות לראש השנה וליום כיפור שעלו הון רב כל כך ואיש לא נצרך להן.
גם אנחנו, צוות 'משפחה', למדנו על בשרנו בדרך 'מקורית' משהו, עד כמה קשה להגיע לקבר רחל ועד כמה קל להתבלבל.
"תגיע למחסום בית לחם ומשם נאסוף אותך", הדריך אותנו הרב קלוגר טרם צאתנו לדרך. חמש עשרה דקות בלבד ממשרדי מערכת 'משפחה', שלש דקות נסיעה מירושלים ואנחנו בעולם אחר, ברשות הפלסטינית. עומדים בתור הארוך והאין סופי של המכוניות במחסום הנקרא 'מעבר רחל', כמעט מתקרבים לחיילים ולשלט המאיים "שטחי הרשות הפלסטינית הכניסה לישראלים אסורה", בין אוטובוס תיירים המסיע צליינים לבתי עבודה זרה שלהם לאוטובוס אחר. מולנו חומת הבטון המחרידה, עד שהרב קלוגר צלצל אלינו והודיע לנו שאנחנו לא במקום הנכון. "ליהודים יש מעבר אחר", הוא הודיע.
חזרנו על עקבינו כמה ק"מ אחורה, לכיוון העיר ירושלים, שם, סמוך למחסום, נמצא המקום שבו עוצר האוטובוס המסיע את החפצים בכך לקבר רחל. מי שלא טורח לקרוא את המודעות שמפרסמים מוסדות קבר רחל אינו יודע כיצד מגיעים למקום ועלול למצוא עצמו נדחה על ידי החיילים באדיבות או שאפילו לא ישימו לב אליו והוא יעבור לרשות הפלסטינית, וזו רק אחת הבעיות.
'קלוגר הגדול' קוראים החיילים לרב משה מנחם קלוגר, אבל לרב קלוגר אין משרד, אין ציוד וגם לא טלפונים. הטלפון הנייד שבכיסו הוא הטלפון היחיד, הרשימות בכתב יד צפוף שהוא מוציא מכיסי חליפותיו הם ניירות התכנון שלו, והעיפרון שבעזרתו הוא משרטט את רשימותיו - הם המחשב שלו. בעזרת כל אלה הוא מתכנן עכשיו את יום ההילולא השנתי של רחל אמנו שיתקיים בשבוע הבא. כמו בכל שנה, יכינו מוסדות קבר רחל אוהל גדול בחוץ ובתוכו יחלקו מזון ושתיה לכל ההמונים שיגיעו לקבר רחל.
הכמויות ללא ספק מרשימות: 40,000 בקבוקי שתייה, 12,000 כריכים, 250 קילו קרקרים, 10,000 קילו עוגות, 200 סירי קוגל ועוד 200 סירי חמין. כל אלה יחולקו בין עשרות אלפי הנוהרים מכל הארץ אל ציון קברה של רחל אמנו ע"ה.
גם ביום ההילולא, יום שבו עושים מאמצים רבים להגיע למקום, פעמים רבות הצבא מדווח כי המקום מלא עד אפס מקום. למעשה, האולם עצמו ריק. המבוא לאולם מלא באנשים שכבר גמרו את התפילה ומחכים בקוצר רוח לאוטובוס שיבוא לאסוף אותם. החיילים מציצים למתחם ורואים את עשרות האנשים הממתינים במבוא ומדווחים כי המקום מלא. למעשה האולם ריק. מאחר וקיים דיווח כי המקום מלא, אוטובוסים נוספים לא באים, נוצר תור ענק של אוטובוסים במחסום ותור של אנשים בפתח מתחם קבר רחל הממתין שיפנו אותם.
בשנה שעברה, נוצר תור ענק של אוטובוסים שהמתינו שיכניסו אותם למתחם הקבר, רובם היו ממוגני ירי וחלונותיהם היו סגורים. בתוך האוטובוסים חיכו אנשים, נשים וטף בתנאים בלתי נסבלים. אנחנו מכינים מראש חבילות ארוזות ובתוכן מיני מזונות ושתיה קרה. אנשי 'מוסדות קבר רחל' עברו בין האוטובוסים וחילקו את החבילות. המראה של האנשים המושיטים ידיים מבעד לחלון על מנת לקבל את החבילות הזכיר מראות מימים לא נעימים בעם ישראל.
"תלמדו עלינו זכויות"
גם למנכ"ל הרשות למקומות קדושים, הרב יוסף שוינגר, טענות דומות, וגם הוא שואף שמתחם קבר רחל יהפוך להיות מתחם אזרחי רגיל לכל דבר. והוא אופטימי. "קבר רחל עובר תהליך מדורג של מעבר מקטע מבוצר בטחוני מסוגר וממוגן למתחם שאמור להיפתח ולהיות אזרחי", הוא מספר, ומגלה: "קיימתי שיחות עם מפקד מחוז ירושלים ניצב אהרן פרנקו שבפניו אני מעלה כל הזמן את הטענות האלה. לא צריך להגביר את תדירות האוטובוסים, אפשר לאפשר כניסה לכלי רכב פרטיים ולאפשר אפילו הליכה ברגל. הוא הסביר לנו שהדברים צריכים להיעשות באופן מדורג ולא בהחלטות חד פעמיות, משחררים לאט את הרצועה ובוחנים כיצד הדברים מיושמים בשטח.
"אסור לשכוח", אומר שוינגר, "שעדיין יש במקום בעיות ביטחוניות, וכי בעיני שלטונות הביטחון, לפתוח את המקום במשך 24 שעות רצופות, נחשב לחוסר מקצועיות מוחלט. רק ההחלטה לאפשר כניסת אוטובוסים שאינם ממוגנים, היא בגדר מהפכה.
בפיו של שוינגר גם כמה בשורות: שורה ארוכה של צעדים נבחנת בשעות אלה על ידי המשטרה: שחרור יותר לחץ במעברים, אישור גישה יותר חופשית לכלי רכב. אבל אסור לשכוח שיש גם סיבות אובייקטיביות המונעות גישה חופשית. כך למשל האתר עצמו לא יכול לקלוט בו זמנית יותר ממספר מצומצם של אוטובוסים גם מגרש החניה אינו גדול.
השבוע התקיים סיור של מפקדי המשטרה יחד עם אנשי הרשות למקומות קדושים לקראת יום ההילולא, בסיור הוצגו כל ההשגות של הרשות למקומות קדושים בפני המשטרה שהבטיחה להתחשב בהן. "מה שעומד לנגד עיננו זה לפתוח כמה שיותר את האתר לציבור למרות שלעיתים אתה מאפשר גישה חופשית ואז אתה יוצר פקקים. "מבחינתי", אומר שוינגר, "הייתי רוצה שקבר רחל ייראה כמו הכותל המערבי, המוני, פתוח ונגיש לכולם ולאו דווקא ביום הילולא, זה עוד יהיה בע"ה אבל לאט לאט. לכל אחד תהיה גישה עם רכבו הפרטי, אבל צריך לתת לזמן לעשות את שלו.
ועוד דבר מבקש שוינגר מהציבור: "אנחנו משקיעים המון ישיבות של הכנות והמון עמל לקראת יום ההילולא, לפעמים, מה לעשות, נאלצים לחכות וזה קורה לפעמים. השנה עמדנו על כך שאגד יכניס אוטובוסים מפרקיים, אבל המשטרה לא מאפשרת שהות של למעלה מ-1,000 איש במקום, ואנחנו צריכים להישמע להם. אני מבקש מהציבור, אנא, למדו עלינו זכות, אנחנו עושים את הכל כדי שכולם ירגישו בנוח".
בתמונות נותר כתם לבן
ואולי לקראת סיום כדאי לספר את הסיפור המרגש הבא ששמענו השבוע בביקור במתחם קבר רחל:
מעשה באשה אחת שלא היו לה ילדים. 'לכי אצל קבר רחל', יעצו לה קרוביה, 'התפללי שם ותוושעי'. הבעיה הייתה שהימים הם ימי האינתיפאדה, וקשה מאוד היה להגיע לקבר רחל. הלכה האישה אצל המחסום המפריד בין שטח ישראל לשטח בית לחם והתחננה אצל החיילים, אבל החיילים התעקשו: 'אין כניסה לישראלים, חזרי לביתך בשלום'. אך היא בשלה: 'אין לי ילדים, אנא קחו אותי שתי דקות, אתפלל ואשוב'.
כך עמדה אצל המחסום שעות ארוכות, בכתה והתחננה. לבסוף ריחם עליה אחד הקצינים והחליט לקחת אותה בג'יפ לרחל אמנו. באה האישה לקבר, התרפקה על ציון קברה של אמנו, בכתה והתחננה לילד. "באתי עד לכאן לרחל אמנו", אמרה לקב"ה, "אנא עזור לי, חנון אותי בבן". לאחר רבע שעה של בכיות תחנונים ודמעות, עזבה האישה את הקבר בהבטיחה שאם אכן תלד, תבוא שוב להודות לקב"ה על קברה של רחל.
ומקץ שנה, כמו בכל הסיפורים אבל הפעם זה אמיתי, והנה האישה הרה וילדה בן. לא הפרה האישה את הבטחתה, נטלה את תינוקה ובאה להודות לקב"ה ולרחל אמנו. אלא ששוב מעכבים בעדה להיכנס. לא אוותה האישה לזוז מהמחסום. "הנה תראו", קראה לעבר החיילים והקצינים, "האם אתם זוכרים אותי כיצד התעקשתי בשנה שעברה והנה ילדתי בן, האם לא אבוא להודות?! ישבה האישה עם תינוקה שעות ארוכות עד שריחם עליה אחד החיילים, העלה אותה על ג'יפ והסיע אותה לקבר רחל. שוב בכתה האישה על קברה של רחל והודתה לקב"ה על חסדיו וגם הזמינה את רחל אמנו לברית המילה.
בטקס ברית המילה היה משהו מוזר. בקהל הסתובבה אשה שאיש לא הכירה. היא הייתה לבושה לבן, ואור גדול בעיניה. היא עברה מאיש לאיש וברכה את כולם. ישישה הייתה האישה. כשהלכו המסובים החלה המשפחה לתמוה מי היתה האישה בלבן, זו שהסתובבה זוהרת ובירכה את כולם ו- נעלמה. איש לא ידע מי היתה האישה. החליטה המשפחה - הבה ונמתין לתמונות המפותחות שמא נזהה בתמונה את האישה בלבן.
כשהגיעו התמונות לתדהמתם לא היה קץ, בכל מקום שבו הופיעה האישה בלבן, הופיע כתם לבן בלבד ותהי לחידה. ואולי, אולי הייתה זאת רחל אמנו שנענתה להזמנה במסירות נפש ובאה לברית?
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
