מאת רבקה ערנטרוי

"ואברהם בן תשעים ותשע..בהמולו בשר עורלתו" (בראשית לך-לך יז, כד)
"הניצנים נראו בארץ, עת זמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (שה"ש ב, י)

עם בריאת העולם, נפקדו בארץ כוחות הצמיחה והם עמדו טמונים, נעלמים בפתח הקרקע עד ליום השישי של בריאת האדם.

גם גשמי השמים וטלליהם נתעכבו ולא נמשכו לארץ עד בואו של האדם..." וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה'.. על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב,ה) היות ולא היה מי שיכיר בטובותיהם...

גם דיבורו של הקב"ה טרם נשמע בקול התור, בסמל של קול התורה ומשנברא האדם, ציווה עליו הקב"ה :"מכל עץ הגן אכול תאכל" (בראשית ב,טז)

ומשחטא האדם, שוב נסתלקו כוחות הצמיחה מהארץ וקללתה היתה שלא תוכל עוד להצמיח בכוחותיה היא, כי אם ע"י עבודת האדם בעצבון, ביגע וטורח... ואף לאחריהם, היא עדיין עשויה להעלות קוץ ודרדר ובני אדם ניזונים אז בדוחק ובצער גדול, היות ותכלית השלמות של כוחות אלו בעולם נועדו עבור האדם, ובעטיו, ובשלו נסתלק הכל.

ומשבא נח, הוא תקן קרדומות וכלי חרישה על מנת להקל מהטורח שבעיבוד האדמה, שהרי עד כה חרש האדם את האדמה במו ידיו.

הכלים שהתקין נח, הקלו על המעמסה, ואולם לאחר שקלקל: "וישת מן היין, וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית ח,כא) - לאחר שירד לחקור בפנימיותו של כרם החיצוניים, נתבלבלה דעתו כשכור, ונפל באהלם של הקליפות. דבר זה גרם שדור המבול ודור ההפלגה חטאו לפניו יתברך, ושוב נסתלקו כוחות הארץ כבתחילה...

עד שבא אברהם... כיון שבא אברהם ותיקן, חזר העולם להתייסד ולהבנות כבתחילה... והגיע עת הזמיר – לזמור, לכרות את העורלה.

ושוב נשמע קול התור בארצנו, קולו של הקב"ה בקול התורה. ואברהם לא נזדקק עוד ליפול על פניו... ולכן מוזכרת בפסוק עת הזמיר בטרם השמעות קול התור, היות וזמורת העורלה, היא שהביאה לגלויו של קול התור בסמל של קולו יתברך.

זמורת העורלה ע"י אברהם, מסמלת את כריתת ענפי העורלה שבהן אחוזות הקליפות.
שלש השעות שלא המתין אדם עד לשבת באכילת פרי עץ הדעת, היוו את השורש והעוצמה לשלש קליפות הטומאה. ויבואו בניו של האדם וימתינו שלש שנות עורלה כנגד שלש השעות שלא המתין האדם וע"י האתכפיא שלהם, ימשיכו את גלויו של קול "התור" בארץ.

הדיבור מבטא את הרגש, ואולם עולם הרגש עצום הוא מידי, כדי שיוכל להצטמצם בדיבור ועיתים אם הרגש עצום הוא מדי, נודם הדיבור.

רק חיצוניות הרגש מגיעה לביטוי בדיבור.

בשלש השעות הראשונות לפני שבת, כשמידות הנצח, הוד ויסוד שלטו בעולם, נתגלתה חצוניות השכינה ובמידה זעירה מאוד ומצומצמת, האכילה, אז, מעץ הדעת הגבירה מאוד את עוצמתן של שלושת קליפות הטומאה... ולכן ממתינים בניו של האדם בלש השנים הראשונות לפרי ונמנעים מאכילתו, היות והוא סמל של עורלה ושמקננים בה שלוש הקליפות.

רק בשעה הרביעית, התגלתה בעולם מידת התפארת והביאה עימה הארה מעצמותו יתברך...וכנגד כך, בשנה הרביעית לעורלה, מתגלית הארת העצמות בעולם, הקליפות נדחקות וקול "התור" נשמע בארץ, אלו גלויים של שכינה ואליהם מתלווים קולות משבחים ומפארים של יהודים האוכלים את פירות ההילולים.

ניצנים נראו בארץ - המה גלויי השכינה. עת זמיר הגיע – זוהי עת זמורות, של כריתת העולה. קול ה"תור" נשמע בארצנו" – כריתת העורלה מביאים לגלויים ישירים של קול ה' בתדמית לתור, שכוונתו אור התורה.

זוהי תחושה אביבית בעיצומו של הסתיו, בעידן ז' מרחשון, כשהעם מתחיל לברך "ותן טל ומטר לברכה".

ויהי-רצון שגשמי היורה שלפנינו יביאו עימם עבורינו עתה, את פריחת האביב.

(עפ"י הזוהר לפרשת וירא ולקוטי תורה פרשת קדושים)